בלי סכסוכים מיותרים

1.

שמעתי השבוע בעלים של חנות בגדים מתראיין ברדיו, והצטערתי לא רק בגלל מצבו הכלכלי. "העסק שלי עמד סגור שבועות, אבל את בתי הכנסת פתחו", הוא שב ואמר.

כמה עצוב לראות איך הנגיף הזה הצליח להפריד בינינו, לסכסך בינינו. הוא הרי היה אמור לאחד את האנושות כולה בקרב על החיים.

בתי הכנסת לא פתוחים, עניתי בראשי למרואיין המדוכדך ברדיו. הם סגורים במידה כזו או אחרת כבר כמעט שנה. בשבועות האחרונים יש היתר להכניס עשרה מתפללים לתוך בית כנסת, מניין בלבד. זה לא באמת. קהילה זה הרבה יותר מעשרה אנשים. כל ההווי של התפילה, הקידוש, האירועים, המפגשים, הביחד – הכול נעלם. קהילה זה גברים, נשים וילדים. זה אורחים שמגיעים רק בשבתות, זה בר מצווה, זה שבת חתן. איך מההיתר המינימליסטי הזה, שרוב הציבור בכלל לא משתמש בו, הגיעו רבים כל כך למסקנה שבתי הכנסת נפתחו, ועוד על חשבונם, על חשבון מה שיקר לליבם? ומאיפה נוצרה הסתירה הזו, כאילו בעל חנות לא הולך לבית כנסת, ומדובר באינטרסים של אנשים שונים?

עברנו ארבע דירות מאז פרוץ משבר הקורונה. ראיתי את העולם היהודי נסגר: בשכונת פייב טאונס בניו יורק, הורו רבני השכונה להפסיק להפעיל את בתי הכנסת מייד עם פרוץ המגיפה. גם הצעות להתפלל ביחד בחצרות נדחו על הסף על ידי השכנים. כולם מתפללים בסלון הבית, כי מסוכן בחוץ, נקודה. אחר כך חזרנו ארצה, לבידוד במועצה האזורית נחל שורק. בתי כנסת גדולים נעולים על סוגר ובריח, בעוד אנשים מתפללים את תפילות חג הפסח בחוץ, בחום. במושב נחלים, שם שכרנו בית לעוד כמה חודשים של אי ודאות, ראינו קהילה אחראית שנועלת את הלב של חייה המשותפים, ויוצאת החוצה לגנים ולחצרות. היום אנחנו בירושלים, וגם כאן מניינים קטנים צצו בכל גינה ציבורית ובכל חנייה של בניין.

יש מספיק צרות שהקורונה מביאה עימה. אין צורך להוסיף צרות מיותרות, תוצרת בית. הקריטריונים צריכים להיות אחידים, שקופים, בלי לעורר קנאה, שנאה ותחרות מיותרת בקרב העם שנלחם כולו ביחד. אולי גם על זה צריך להתפלל, בכל מנייני המרפסות והגינות.

2.

אנחנו מדברים המון על אירועים, ופחות על תהליכים. רצים מנקודה לנקודה, בלי לחבר אותן ולראות את הסיפור הגדול.

השבוע, בשיחת זום עם צרפת, אמרה אחת המשתתפות: "צרפת אדומה". חשבתי שהיא מתכוונת לנתוני הקורונה הקשים, אבל אז הבנתי. היא מדברת על דם. על טרור.

אם נחבר את הנקודות נבין – מה שקורה בצרפת הוא אינתיפאדה: סמואל פאטי, מורה להיסטוריה ולאזרחות, הראה לפני כחודש לתלמידיו קריקטורות של העיתון שארלי הבדו, שתיארו את מוחמד. הוא נרצח וראשו נערף על ידי פליט מוסלמי בן 18. כשבועיים אחר כך, נרצחו שלושה בני אדם בפיגוע דקירה בכנסייה בעיר ניס. המחבל, מהגר בן 21 מתוניסיה, צעק "אללה אכבר" בעודו דוקר כומר ועוד שתי נשים, ומנסה גם לערוף את ראשה של אחת מהן. כעבור יומיים נורה כומר בעיר ליון, ונפצע אנושות.

לפני כמה ימים, לא זוכרת באיזה הקשר, עלה לדיון בביתנו הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. סיפרתי להם על מחבלים שנכנסו למסעדות ובתי קפה ותחנות אוטובוס, בתל אביב, בנתניה או בחדרה, ופשוט התפוצצו. סיפרתי על ילדותי, בימי הסכמי אוסלו, אז פחדנו לעלות לאוטובוס. כל מי שלבש מעיל הפך בעינינו לחשוד עם מטען חבלה. הם התקשו לעכל את המידע המזעזע הזה. לא האמינו. נזכרתי בפיגוע במלון פארק אבל עצרתי את עצמי. פתאום זה נשמע לי קשה מדיי עבורם. וזו הרי הייתה הילדות שלנו, בלי פילטרים, עם תמונות מהשטח. הייתכן שכך גדלנו? מתקשרים להורים להודיע שהגענו בשלום אחרי נסיעה פשוטה באוטובוס, מהרצליה לתל אביב? איך זה נגמר, ואיך לא חוזרים לשם, חלילה? ואיך יצאנו בריאים בנפשנו? והאם זה לא הרבה יותר קשה מאתגר הזום והלמידה מרחוק, שעליהם אנחנו מתלוננים כל כך הרבה?

ברוך השם, גדל פה דור שצמד המילים מחבל מתאבד, כמעט שלא מלווה את פס הקול של ילדותו. הילדים שאלו עוד ועוד שאלות בסקרנות ובעניין, עד שאחד מהם שאל: "מה, אימא, ישראל הייתה פעם כמו אירופה?".

3.

שבעה ימים לפטירת הרב הפרופסור והלורד יונתן זקס. הרב הראשי לשעבר של בריטניה, שהיה מרצה ונואם ומרואיין מבוקש, הותיר אחריו חלל עצום. מי ימשיך להנגיש את היהדות באופן מכובד ועשיר ונלהב כמוהו?

הנה פרשנות קטנה שלו על פרשת שבוע, "חיי שרה": משהו מעניין קורה לאברהם בפרשה. שרה נפטרה, הוא בן 137, ומיד עם תום ימי האבל הוא מתחיל לפעול. הוא מנהל משא ומתן מפורט וארוך על רכישת מערת המכפלה. 250 מילים מתארות את חילופי הדברים בינו לבין עפרון, המוכר. מיד אחר כך מופיע עוד פרץ של עשייה: הוא קורא לאליעזר ומבקש שימצא כלה ראויה לבנו יצחק. התורה, באופן נדיר יחסית, שוב מתארת הכל לפרטי פרטים. מה הסיבה לאריכות הזו? שני דברים הובטחו לאברהם – ילדים וארץ. כאשר שרה מתה אין לו פיסת קרקע אחת משלו, ויש לו ילד שעוד לא התחתן. אברהם יוצא להגשים את שתי ההבטחות, והתורה מאטה את הקצב כדי שנשים לב איך הן מתגשמות:

אברהם לא יושב ומחכה שהדברים ייקרו. אלוקים מבטיח, אבל אנחנו צריכים לפעול. אלוקים מבטיח, אבל מקיים ביחד איתנו. ההבטחות הגדולות מתחילות בהתחלות קטנות משלנו. אברהם התחיל השבוע בקטן, בפרשה, אבל השאיר לנו תשתית כדי שנמשיך לבנות ולעשות.

לזכרו.


הסטטוס היהודי: "ישראל הייתה מאז ומתמיד מדינה קטנה, בית לעם קטן, ועם זאת – מה שאבותינו השיגו שם שינה את האופק הרוחני של המין האנושי" (הרב פרופ' יונתן זקס)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.