הדרך בה רצתה לשוב בחזרה

זו לא בדיוק פרשנות פוליטית, רק כמה אמיתות פשוטות על חיינו, שבעיניי התבררו השבוע שוב:

• הכול מתחיל בבית, במשפחה, בקהילה, בתמיכה ובגיבוי שאתה מקבל – או לא מקבל – מהאנשים הקרובים לך ביותר. עידית סילמן התרוצצה כל היום בין ווליד טאהא ליאיר גולן, אבל חזרה בכל לילה הביתה, לשמוליק. היא נלחמה במליאה על חוקים שלא הסכימה להם כלל, אבל שבה בכל שבת לבית הכנסת ברחובות. שם, בין המטבח לסלון, בין הקריאה בתורה לקידוש, החלה לחשב מסלול מחדש.
• כמה קל וכיף להתהלך בגדולות ולהתעלם ולבוז לקטנות. בנט טס בשבת בבהילות לפוטין, במקום לנסוע בסתם יום של חול לרחובות. כשאתה בטוח שאתה או-טו-טו מתווך בינלאומי בין רוסיה לאוקראינה, אתה שוכח לפעמים לתחזק את הברגים הקטנים והאפורים של החיים, שמחזיקים את הכל.
• אין לזלזל בזהות, במסורת, בסמלים. נכון, לא בטוח ששאלת החמץ היא זו שגרמה לסילמן להכריע סופית. יש סיבות רבות להיות ציניים לגבי כל מה שכל פוליטיקאי אומר ועושה כעת. אבל כדאי לשים לב שכל אוסף האירועים האחרונים שהפריע לה נוגע בשורש הדברים. האם זוהי "הגדה המערבית" או "יהודה ושומרון"? האם מול מזכיר המדינה האמריקני בלינקן שהזהיר מפני "אלימות מתנחלים" ברמאדן בנט היה צריך לשתוק, או לומר משהו? האם מול גל הטרור צריך לדבר על קיפוח, תשתיות והזנחה (כמו שעשו בכירים בקואליציה) או שצריך לומר באופן ברור שיש כאן שנאת יהודים רצחנית, ולא רק אלימות חסרת הקשר?
• כדי להצליח צריך להיות רעב, לקום כל בוקר מחדש ולהסתער. בנט ישן טוב מאוד בלילות, וסיפר בעבר שהוא גם נוהג לישון צהריים. נתניהו, לעומתו, ישב השבוע עד שלוש ועשרים לפנות בוקר בפגישות סתרים עם סילמן, כשבנט התכרבל במיטה ברעננה.
• כשהגעת ליעד – תפגין איפוק וריסון. אנשים כמו ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי, שבילו שנים ארוכות באופוזיציה, הפכו לפתע בזכות החלטתו של בנט לחברי שלטון בכירים. במקום לנהוג בזהירות ובהתחשבות בקואליציה השברירית הזו, הם התפרעו. כמעט בכל יום שמעו סילמן וחבריה (בחדשות, לא בעדכון חברי) על עוד רפורמה ועוד תוכנית שסותרת את ערכיהם.
• עבור יציבות, צריך קונצנזוס רחב ומוסכם. יציבות לא מושגת בממשלת רוטציה שבה נתניהו מפר את ההבטחה לגנץ, ולא בממשלה שבראשה אדם שבקושי עובר את אחוז החסימה ואין לו שום בייס. השנה האחרונה היטיבה להמחיש מה דורש תיקון בישראל: משילות בנגב ובגליל, ריבונות בלוד ובעכו, אכיפת חוק בסיסית (הפוסט של עידן רייכל על תרבות הנהיגה הבדואית בנגב פקח לרבים את העיניים השבוע) וכמובן טיפול בטרור הפלסטיני והערבי-ישראלי.

נכון, יש הרבה בעיות בהרבה תחומים, אבל הדחופות ביותר הולכות ונחשפות מאז "שומר החומות": טרוריסטים יוצאים מאום אל-פאחם ומחורה, פרוטקשן משתולל בבאר שבע, אלימות כלפי נטיעות קק"ל בנגב שמתברר שבכלל צריכים לבקש עבורן אישור מהתנועה האיסלאמית. לא רק הח"כים של ימינה מרגישים זאת. למה אנשים כמו יועז הנדל, צבי האוזר, חילי טרופר או אורנה ברביבאי צריכים לשבת עם אבתיסאם מראענה ולא עם יריב לוין? אחת הדמויות המרכזיות בקואליציה אמרה לי לאחרונה: מדוע אחרי כל פיגוע אני צריך להיות בלחץ אם כל השותפים יפרסמו בכלל גינוי? בכיר אחר סימס לי כבר כמה פעמים שהוא לא מגיע להתראיין כי פשוט אין לו איך להסביר את מדיניות הממשלה.

הפתרון אינו לתסכל שוב חצי מהעם. מגיעה לנו קואליציה לאומית יציבה ולא-רעועה, שלא רק "חוטפת" את הח"כ ה-61 מצד לצד, אלא מאחדת 70-80 מנדטים, לטיפול משותף בבעיות היסוד.

שם קצת מוזר יש לשבת הנוכחית, "שבת הגדול". מה עושים בה ומה כל כך גדול בה?

שבת הגדול הוא השם של השבת שלפני חג הפסח. אחד ההסברים לשמה הוא שבשבת זו "הגדול" שבקהילה, רב הקהילה, נושא בה דרשה ומכין את הציבור לחג. כמעט בכל בית כנסת יתקבצו בשבת גברים, נשים וילדים כדי לשמוע שיעור כזה.

יש מנהג לקרוא בשבת הזו קטעים מתוך ההגדה של פסח, אבל לא את כולה, כדי להשאיר טעם של עוד. זו הזדמנות לעבור על חלקי ההגדה ולרענן את הזיכרון, כדי לא לנחות לתוך הערב המשמעותי הזה בלי כל הכנה.

ויש עוד סיבה לשם הזה – ההפטרה שקוראים בשבת היא מתוך דבריו של הנביא מלאכי, שמדבר לא רק על הגאולה של יציאת מצרים, אלא על הגאולה העתידית, וכך הוא מנבא: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". כדאי לשים לב, מה בעצם יקרה באותו יום גדול? אליהו הנביא יצליח לחבר את לב הבנים ולב האבות, לאותה מטרה. זו לא משימה לסופר-נני, אלא למבשר הגאולה, שיצליח לאחד את הדורות כולם.

יש פרשנים שמסבירים כי "שבת הגדול" קרויה על שם הדבר הגדול שקרה בה: עם ישראל לקח את קורבן הפסח, כבש, שנחשב באותה תקופה לאליל, לעבודה הזרה של האומה המצרית. כלומר, עוד לפני יציאת מצרים, הם הישירו מבט לתרבות האלילית – וסירבו לקחת בה חלק. זוהי ההתחלה של היציאה מעבדות לחירות, עוד לפני שהם יצאו פיזית ממצרים בדרך לארץ ישראל. עצם היכולת הזו להשתחרר ממוסכמות מקובלות ולהתחיל דרך חדשה, היא השלב הראשון לקראת חג הפסח.

שבת שלום.