הדרום, בג"צ, הטלוויזיה

1.

לא שמנו לב. זה קרה לאט לאט, בלי שיכולנו לתת כותרת להתרחשויות. הרי לו היו אומרים לנו באמצע שנות ה-90 שבעוד שלושים שנה, חיסול של טרוריסט אלמוני יחסית ישבית מדינה שלמה, לא היינו מאמינים. אבל זה קרה, בגלל סיפוח זוחל. כל פעם קצת. בהתחלה אוסלו, אחר כך ההתנתקות, והופ, עזה הפכה למיני מדינת טרור. אני עוד זוכרת את התדהמה מול הרקטות הראשונות שנחתו בשדרות. אחר כך בבאר שבע. היה ברור שמציאות כזו היא לא נורמלית, שאי אפשר להשלים עם מצב כזה, שישראל תגיב בחריפות ותמגר את היכולת הזו. אבל תכלס, התרגלנו. בדרום יש היום בני נוער שנולדו לתוך הצבע האדום, ונראה שאנחנו רק ממציאים עבורם ועבור ילדיהם ונכדיהם כל מיני דרכי התגוננות: ממ"דים ומיגוניות ושאר שיטות יצירתיות, וכמובן – כיפת ברזל.
משבחים פה כל כך את ההמצאה הישראלית הזו, ובצדק, אבל לפעמים כדאי לחשוב: לולא הייתה כיפת ברזל, היינו חייבים מזמן להכריע, כי לא היינו משלימים אפילו עם יום אחד כזה של טילים ללא הפסקה. כך שכיפת ברזל היא כרגע אמצעי המגן הטוב ביותר לישראל, אבל גם לעזה, במצבה הנוכחי.
בקיצור, אי שם בשנות ה-90 נכנסה לשיח שלנו הנחת יסוד חדשה: ישראל לא חייבת להיות נוכחת פיזית בשטח כדי לשמור על בטחונה, אפשר לתת לפלסטינים לספק את הסחורה. השאר היסטוריה.

2.

לא רק בתחום המדיני התרגלנו. בתחילת אותו עשור, בשנים המכוננות בראשית שנות ה-90, החלו עוד שני תהליכים של סיפוח זוחל.
נתחיל בתחום המשפט. ב-1992 נחקקו שני חוקי יסוד. אהרון ברק הכריז על המהפכה החוקתית: הכנסת הגבילה את עצמה והעניקה לבית המשפט סמכות לביקורת שיפוטית על החקיקה. זו הייתה רק ההתחלה. שורה של פסיקות הרחיבו את היקף המהפכה. גם דברים שלא נכללו כלל באותם חוקי יסוד, הפכו לפי בג"צ לחלק מהחבילה. בג"צ כבר לא פועל לצד הכנסת, אלא מעליה. הוא כבר לא שופט אלא מחנך, קובע ערכים ופוסק לאורם.
האקטיביזם השיפוטי לא עצר. יש טוענים שזו תגובת-נגד של בג"צ למהפך של 1977. כך משמרים את ההגמוניה בפועל. יש מסבירים שפשוט נוצר כאן ואקום, כי המערכת הפוליטית חלשה, ופשוט התמכרנו לכך שמישהו אחר מקבל החלטות. לפעמים זה נוח שהמשפטנים הם הבוסים, שאפשר להאשים את היועצים המשפטיים במקום להנהיג מדיניות.
בשורה התחתונה, שוב, התרגלנו. נשמע לנו הגיוני שבכל נושא אנחנו מחכים למוצא פיו של בג"צ. סוגיית המסתננים היא דוגמה טובה. בג"צ ביטל חוק שהכנסת חוקקה, הכנסת אישרה נוסח מרוכך יותר ובג"צ פסל גם אותו. איך אמר רבין, כלומר אהרון ברק? "אני אקבע, אני אנווט".
גם בנושא הדת והמדינה יש דוגמאות רבות. גיוס החרדים, למשל, יכול היה להיפתר מזמן. ב-2012 ביטל בג"צ את חוק טל. בדעת מיעוט כתבה השופטת עדנה ארבל שחוק טל עובד לאט אבל בטוח, יוצר תהליך של אמון בין החרדים לצבא, ומעודד גיוס של מי שלא לומד כלל. אבל הרוב החליט לבטל את החוק ושלח את כולנו לריב, לשווא. הרי אין מתווה אחר.
בתחום המאבק בטרור, כל מערכת הביטחון מחכה להחלטות בג"צ כדי לפעול – האם מותר לגרש מחבלים? האם להחזיר גופות מחבלים למשפחות? האם מותר להרוס בית של מחבל שזה עתה רצח יהודי? האם צריך להפסיק להשתמש ב"נוהל שכן"?
אם בשנות ה-90 היו אומרים לכם שבעתיד משפחות שכולות ייצאו בעיניים דומעות מדיונים משפטיים מפולפלים על כך שמותר להרוס רק חצי מרפסת בבית שממנו יצא הרוצח של יקירם – הייתם מתקשים להאמין.
גם כאן, אם כן, הנחת יסוד חדשה התגנבה לשיח בישראל לפני 30 שנה: שופטים ראויים יותר להחליט מנבחרי ציבור, למרות שלא נבחרו בקלפי. השאר היסטוריה.

3.

ועוד דבר קרה אי אז בראשית הניינטיז: בשנת 1993 החלה לפעול הטלוויזיה המסחרית. נכון, היו כשלים רבים בערוץ הראשון, וצריך היה לשנות ולשפר את המצב. ובכל זאת, עוד הנחת יסוד חדרה לחיינו: הרייטינג הוא המלך.
רק לחשוב על כך שפעם אמרו ש"פופוליטיקה" היא תכנית שלא כדאי שילדים יצפו בה, כי צועקים שם בחוסר נימוס. היום היא הייתה נחשבת סוגה עילית.
גם כאן זה קרה לאט. זה התחיל בשעשועון אחד, בתחרות נושאת פרסים שנייה, והופ – התרבות הטלוויזיונית השתנה לחלוטין, ולרעה. יש פה ושם איים של איכות ושכל, אבל ל"עם הספר" מגיע יותר. אוקיינוסים של הבל ושל זבל, ריאליטי ובידור, רכילות וקשקושים, החפצה והחצנה שטפו דור שלם בישראל. סרט באורך מלא על ההיא שהתחתנה, דוקו מקיף על ההיא שהתגרשה. חוששים פה ממדינת הלכה או ממדינת כל אזרחיה, אבל החשש המיידי האמיתי היא ממדינת טראש.
כאן האחריות היא בעיקר בידינו. לא חקיקה ורגולציה יושיעו, אלא הרגלי צריכה ודרישה למהפכה תרבותית, לתוכן אחר.

4.

שלושה תהליכי עומק איטיים. קשה מאוד להשיב לאחור שלושה גלגלים, ואין פתרונות קסם, אבל צריך לפחות להתבונן נכוחה במצב, להכיר בבעיות, ולנסות לתקן.


הסטטוס היהודי: "אברהם אבינו רץ מפתח האוהל שלו לעבר שלושה אנשים זרים שאינו מכיר כדי לארח אותם. נראה שיותר ממה שהם זקוקים לחסד, הוא זקוק לעשות חסד, כי לכך נברא. אברהם מבשר על מהפכה עולמית, מהפכה של חסד: לא אני במרכז, אלא הזולת" (הרב ירוחם ליבוביץ על פרשת השבוע, פרשת "וירא")

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.