הדוד סם, נוהל עליון

.
הטור הזה נכתב בין ארוחת בוקר שהפכה לארוחת צהרים וכנראה תוגדר בהמשך גם כארוחת ערב. המטבח פתוח כל היום. בין לבין, מסתובבים בבית חמישה ילדים עם 50 מורים ששולחים להם יותר מדי שיעורי בית, ושני הורים שכל ההרצאות, ההנחיות והאירועים הפומביים שלהם התבטלו, ולא יודעים איפה יהיו בליל הסדר.
אני לא מתלוננת, יש מיליונים שנפגעו פי מיליון. אני רק מתבוננת בפליאה בשיעור האמיתי, נוקב וחריף יותר מכל השיעורים הווירטואלים שמשרד החינוך מעביר כל בוקר. השיעור שהאנושות כולה לומדת בשידור חי. שיעור בהסתגלות, בגמישות, בהתמודדות עם משברים, בהרפיה, באמונה. זה נראה כאילו חלף נצח מאז שהעידן הזה התחיל. רק לפני שבוע וקצת פרצה סערה כשביטלו הופעות של 5,000 איש. כמה תמימים היינו, כמה עברנו מאז.

2.
אנחנו חיים השנה בשליחות באמריקה, וכך יכולנו להשוות, ולראות את ישראל מתאפסת על עצמה הרבה יותר מוקדם. ישראל הפגינה גמישות, יכולת זיהוי סכנות ותגובה מהירה. זה מרשים. בזמן שבארץ כינסו מסיבות עיתונאים וכבר השכילו לאסור על טיסות מסין, טראמפ עוד נזף בעיתונאים ששאלו אותו על הקורונה ואמר שמדובר ב"פייק ניוז" של ה-CNN. זה לא רק הוא. היבשת כולה החלה להגיב באיחור, באופן גמלוני, בלי להבין את גודל האירוע. איך זה קרה? מה פשר הכשל?
אולי מרוב ירידה לפרטים, האמריקאים מפספסים את התמונה הגדולה. הם מקדשים את הפרוטוקול, והוא פשוט גובר על ההתבוננות במציאות. בארצות הברית שואלים אותנו לפני שאנחנו מגיעים לסעודת שבת אצל חברים האם הילדים אלרגיים למשהו. זה חלק מהנוהל, ואם לא ענינו במקרה, אז הם ישאלו ויבררו שוב. מתחילת השנה מזהירים אותנו בבתי הספר פה על אלרגיות לחלב, לאגוזים, למה לא. האמריקאים גם בודקים כינים לילדים בבתי הספר כל חודש-חודשיים, בהפתעה. מישהי נכנסת לכיתות, בודקת את הראשים ומדווחת אם חלילה נמצא ראש לא נקי. וזה לא עוצר כאן: בתחילת שנת הלימודים התגלה במזכירות של בית הספר שחסר חיסון בפנקס החיסונים של אחד מילדינו. התבקשנו לקחת אותו הביתה באמצע היום, עד שיושלם החיסון במרפאה מקומית, כאילו הילד הוא פצצה מתקתקת.
אולי מרוב דאגה אמריקאית מסודרת לכינים, חיסונים ואלרגיות – הם פספסו את הקורונה. למי יש זמן להסתכל על התמונה הגדולה. גם כשכבר מזהים, לוקח זמן למדינה ענקית כזו להתחיל להוריד פקודות למטה, לשנות נהלים ב-50 מדינות שונות, להכניס ערכים חדשים לפרוטוקול ולקדש אותם.

3.
אבל נא לא לעוף על עצמנו. אם בהתחלה אמריקה בהחלט פיגרה אחרינו, נראה לי שכעת זה מתהפך. אנחנו זריזים וממזריים, אבל פחות טובים בהתמדה לאורך זמן. כי מהרגע שבו התחילו לקחת פה בניו-יורק את הדברים ברצינות – עושים זאת באמריקאית. פה אין "חצי בידוד" כמו שלצערי יש אצלנו. ראיתי שישראלים רבים שומרים על הכללים מלמעלה, בלי לרדת לפרטים, בלי להשקיע. בכאילו. מצד אחד משביתים חצי מדינה כל הילדים בבית, ומצד שני ממשיכים להתפרסם עוד ועוד מקרים של ישראלים שפשוט לא פועלים לפי ההנחיות.
אז הנה טעימה מהמציאות באמריקה: משבוע שעבר הילדים לא יוצאים לשחק אחד אצל השני, ובטח שלא יוצאים לגני שעשועים. כולם מתפללים בבית, אין מניינים בשכונה. אנשים אפילו לא מתעכבים לפטפט ברחוב. הרי יש נהלים. עכשיו הקורונה סופסוף קדושה ממש כמו האלרגיות והכינים.

4.
עוד אין תרופה לקורונה, אבל יש בוודאי משכך כאבים: אמון הציבור. בתקופה כה רגישה אנחנו חייבים שהציבור כולו ירחש אמון כלפי ההנהגה. זה היה שבוע שבו באופן מדהים גם נתניהו וגם גנץ הצליחו לאבד נקודות. נתניהו חייב לשכנע את כולם שאין אינטרסים אישיים בהתנהלותו. לא צריך מסיבות עיתונאים שבהן שרים ואחרים מחמיאים לתפקודו, לא צריך להרגיש שהוא בפרונט ומסתיר את אנשי המקצוע. גם ההצעות שלו לאחדות צריכות להיות כנות ורציניות יותר.
גנץ כמובן חייב להבין שהחלפת יו"ר הכנסת לא נראית כרגע לרוב הציבור כמשימה הדחופה ביותר. הוא עדיין יכול להתנתק מלפיד ויעלון שמגיעים למחוזות הזויים, אין מילה אחרת, בהאשמות שלהם כלפי נתניהו. הוא עדיין יכול להוביל יחד עם אשכנזי את הדרך שבה הוא במילא מאמין. דרך שבה נתניהו הוא לגיטימי לא פחות מהיבא יזבק.

5.
דבורה וולף, המורה להיסטוריה של הבת שלי, שלחה השבוע מייל עם שיעורי בית. היא צירפה כמה מילים: "בשיעורי היסטוריה, אנחנו דנים רבות על החשיבות של התבוננות על העבר כדי ללמוד לקחים לעתיד. אנחנו כרגע, פשוטו כמשמעו, עושים היסטוריה. בכל יום ויום, בכל רגע ורגע. זה כל כך מוזר לחשוב איך הפעולות שלנו יילמדו בעתיד. איך יביטו על הפרק הזה באנושות. בואו נחשוב איך אנחנו יכולים להגיב נכון יותר לנסיבות. בואו נחשוב עוד על המחויבויות שלנו לחברי המשפחה, הקהילה, העיר, המדינה והאומה. האם אנחנו מקפידים על כל ההוראות? איזו התנהגות אנחנו מפגינים? מהי הרוח – כדי לכתוב נכון את ההיסטוריה של המחר?".

6.
כולם מאחלים בימים אלה "שנחזור כבר לשגרה". תרשו לי לנסח זאת קצת אחרת: הלוואי שלא נחזור לשגרה, אלא שנלמד את כל הלקחים, ונחזור טובים יותר, למציאות אחרת.
בשורות טובות.


הסטטוס היהודי: "חזק, חזק ונתחזק!" (האמירה בבתי הכנסת כשמסיימים לקרוא חומש. השבת מסיימים את חומש שמות)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.