האם גם אני קצת עופר שלח?

1.

כתבתי פה לאחרונה כמה פעמים שישראל צריכה להיות זריזה ויעילה יותר בהתמודדות עם גל העלייה הצפוי. הקדמתי את המאוחר. צריך לעזוב כעת כל נושא אחר וקודם כל להיות זריזים ויעילים יותר בטיפול בקורונה. כולנו כבר היינו באווירה של מסיבת סיום קורונה, אך לשווא. פרופ' אייל לשם מהמרכז הרפואי שיבא אמר השבוע שאנחנו מתנהגים כמו אחרי מלחמת ששת הימים, ולא מבינים שמלחמת יום כיפור בפתח.

מה עם גנץ? רק תחשבו שראש הממשלה החליפי היה מסתער על הסוגייה הזו עם האנרגיות של בנט. ונתניהו? הוא הרי יודע להסתער באובססיביות על איומים כשהוא מזהה אותם. לכן לא ברור למה הוא לא מבין שזה האיום האיראני כעת. איך הוא לא דואג שיהיו כאן חקירות אפידמיולוגיות ולמה הוא לא מוודא שאנחנו קוטעים שרשראות הדבקה, ולא משנה מה זה דורש וכמה זה עולה. אם לא לשם שמיים, אז לשם השם הטוב שלו: הוא אמור לסיים את כהונתו הארוכה וההיסטורית בעוד כשנה וחצי. האם הוא רוצה להיזכר כמי שבימיו ישראל התעצמה ביטחונית, כלכלית, תיירותית ודיפלומטית, או כמי שבסוף הקדנציה שלו ישראל שקעה בחוסר אחריות לתוך הדבקה המונית במגיפה עולמית?

2.

האם גם אני קצת עופר שלח? אני לא רוצה לכתוב כאן נגד חבר הכנסת שלח, שהתפרץ על שני עיתונאים חרדים. הנה ההסבר:

השבוע היינו צריכים לחתום, יחד עם בני משפחה, על חוזה בירושלים. כשהכנסנו את הכתובת של החברה לווייז, היא הובילה אותנו למאה שערים. אמרתי לבעלי שזו בטח טעות. אז זהו, שלא.

במשרד המעוצב עובדים המנכ"ל יעקב שישא, יחד עם אחיו משה וגבריאל. כולם בגרביים לבנים, מכנסים שחורים עד גובה הברך, פאות מסולסלות ארוכות, משקפיים מרובעים מיושנים, חולצה לבנה ועליה ווסט מפוספס בשחור-לבן וכיפה לבנה עם פונפון. לוק מלא של חסידי תולדות אהרון. בזמן שאחת המזכירות הכניסה כמה תיקונים בחוזה, הם התפנו להסביר את מה שמבחינתם לא דורש שום הסבר: "נעים מאוד, אנחנו זה מאה שערים, לא פחות מכל מה שמספרים לכם. אנחנו הולכים לבושים ככה, אגב, לכל מקום. גם לפגישות עבודה בתל אביב וברמת גן".

"פעם אחת בלבד", סיפר גבריאל, "החלפתי קצת את הלבוש, וראיתי איך מי שעבד איתי מתחיל לכבד אותי פחות. אנשים רוצים לעבוד עם אדם ישר, לא עם מי שמתחפש ומשחק אותה מישהו אחר".

החברה שלהם מנהלת ומשכירה כ-300 דירות ברחבי ירושלים, והם מספרים שהקורונה הקפיצה קדימה את כל התחום: "דברים שלקחו פעם שנה מול עיריות, תאגידי מים, גז, חשמל – פתאום גילו שאפשר לעבוד און ליין ולא צריך להגיע. שרק לא נחזור אחר כך אחורה".

כמה שעות אחר כך התפוצצה סערת עופר שלח. הקלטת הגנוזה והמביכה דלפה החוצה. חבר הכנסת הבכיר של "יש עתיד" צורח על שני עיתונאים חרדים צעירים ומעודכנים ששואלים אותו שאלות קשות. חשבתי לעצמי שהוא בטח לא היה מדבר כך למגישה אתיופית, למגיש ערבי, לאף אחד אחר. אבל מול שתי כיפות שחורות (וזה מה שהוא ראה מולו, לא אנשים אלא כיפות) הוא יכול לאיים שהוא ייגש לבוסים שלהם, כי מי הם בכלל, שני הפולשים הזרים האלה לתקשורת, שהיא נחלה שלו ושל לפיד. דווקא המפלגה שכאילו אכפת לה נורא שחרדים ישתלבו בשוק העבודה, לא מסוגלת להתמודד איתם כשהם עולים למגרש.

זו הייתה התחושה הראשונית שלי כלפי מופע האימים של שלח, אבל אז עצרתי. במקום לתקוף, צריך לחפש את עופר שלח הקטן שבתוכנו. כמה רגעים קודם, איזה יחס אני נתתי לאחים שישא? האם לא התפלאתי שהם יצאו מהשטאנץ שבו אני רגילה לתייג אנשים שנראים כמוהם? האם לא הרמתי גבה כשגיליתי שהם מנהלים חברה צומחת שיש בה כבר 35 עובדים, במקום להתקוטט עם שוטרים, בפוזה שבה אנחנו בדרך כלל רואים אותם? נכון, לא צרחתי עליהם, להיפך, אבל זה משהו ששלח, אני וכולנו צריכים לתרגל בנפש – מישהו הזיז את השטריימל שלי.

3.

ברכות למאות האלפים שיוצאים לחופש הגדול. בדיוק השבוע עוסקת פרשת השבוע, פרשת "חוקת", בדרך שבה יש לדבר אל הדור הצעיר: בעבר, כשמשה צריך היה לתת לעם לשתות, ההוראה הייתה: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". ואילו השבוע, כעבור עשרות שנים, לפני הכניסה לארץ ישראל, ההוראה היא אחרת, עדינה יותר: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". אבל משה היכה את הסלע במקום לדבר אליו, וזו הסיבה שבגללה נענש ולא נכנס לארץ ישראל.

פרשנים רבים מסבירים שמדובר בעניין חינוכי (והתורה הרי נמשלה למים). הדור השתנה. ההורים שלהם, שיצאו ממצרים, היו עבדים. הם היו רגילים לכוח הזרוע. אבל אל הדור הצעיר צריך לדבר אחרת. לא בכוח, רק באהבה ובשכנוע ובהסכמה. רגע לפני הכניסה לארץ יש פה איתות שהפעלת מרות חיצונית זה לא מספיק, צריך גם הפנמה. היום משפיעים ומחנכים לא עם מקל ביד, אלא עם מילים נכונות וטובות בפה.

הסטטוס היהודי: "אברהם אבינו לא התחשב בדעה הפופולארית באתו זמן, ולא רק שחינך כך את משפחתו אלא פרסם את אמונתו בכל העולם, ובתגובה אומות העולם העריכו אותו. כשאנחנו נדע מי אנחנו ונכבד את עצמנו – נוכל לראות בעינינו כיצד העמים שמסביב מכבדים אותנו" (הרבי מלובביץ', שהשבוע צויין יום השנה ה-26 לפטירתו)