התמונות מההפגנה אתמול בתל אביב הן עצובות. כשהן מתפרסמות ממש ערב תשעה באב – הן עצובות במיוחד. כי האיום שניצב כעת מול ישראל אינו הקורונה, אלא התגובה שלנו לקורונה. זה המסר הכי דחוף וחשוב של תשעה באב השנה, בעיניי.
כשמסתכלים אחורה, הקורונה נראית כמשחק ילדים מול האיומים שכבר צלחנו. קצת פרופורציות: אנחנו עם שביתו חרב פעמיים, שגלה מארצו לפני כאלפיים שנה והתפזר לכל עבר, שלא הפסיקו לנסות להשמיד ולגרש אותו בכל מקום – ובכל זאת הצליח לשרוד ולשגשג. מה הסוד? הרוח.
כשיש רוח טובה של בנייה וחזון משותף – אפשר לקום גם מהשואה, אחרי השמדת שישה מיליונים.
כשאין רוח כזו – גם תקציב חד שנתי או דו שנתי נראה כמו איום קיומי. חכמינו מבקשים שצום תשעה באב יהיה תזכורת שנתית: זו לא ממלכת בבל שהחריבה את ירושלים, אנחנו הרסנו את עצמנו מבפנים ולכן היא הצליחה. זה לא טיטוס הרומאי שהחריב גם את הבית השני, זה אנחנו שהתפרקנו מבפנים ואפשרנו לו.
גם היום, כשאויב מסוכן ובלתי-נראה עומד בשער, נראה לפעמים שאנחנו לא נלחמים בו אלא אחד בשני. כאילו לנגיף אכפת אם אתה מישראל הראשונה או השנייה, או אתה מהביביסטים או משונאי הביביסטים.
מה עושים? לטעמי, לגנות זה לא מספיק. להתעסק כל היום עם החושך זה לא עוזר. הרב קוק ביקש מאיתנו לא לעסוק כל הזמן רק במלחמה בקיצונים, שתמיד יהיו. לא לתת להם להשתלט על סדר היום. לא לתת מקום בנפש שלנו ובפיד שלנו רק למה שמקולקל. וכך הוא כתב: "הצדיקים הטהורים – אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה – אלא מוסיפים אמונה. אינם קובלים על הבערות – אלא מוסיפים חכמה".
במילים פשוטות, הוא אומר לנו "מה כן" ולא רק "מה לא". החזון שלנו הוא לא רק לטפל בביריונים שמרביצים בהפגנות, זה רק המינימום, אלא לבנות כאן ביחד משהו גדול וחיובי ומעורר השראה. אנחנו צמים כי נכשלנו בכך בעבר. האם נצליח?