יום כיפור בכיכר דיזינגוף, ועוד | טור פרשת השבוע לשבת האזינו תשפ"ג

בסוף תפילת נעילה פגשתי בכיכר דיזינגוף את השחקנית אודיה קורן. היא החזיקה ביד סידור תפילה עתיק שהודפס בוורשה ב-1909 ועובר במשפחה מדור לדור. "אימא תמיד לקחה את הסידור הזה ורצתה שאבוא איתה ליום כיפור לבית הכנסת, ולא הסכמתי. כשהיא הפכה להיות סיעודית, התחלתי ללכת לבית הכנסת עם המחזור הזה שלה, להמשיך את דרכה, לנסות לתקן, לסגור מעגל. עכשיו אני כל שנה מציעה לבנות שלי והן מסרבות, אולי בתורן הן גם יגיעו".

למעלה מאלפיים איש נכחו במניין של קהילת "ראש יהודי" בתל אביב. לא יאומן שרק בגלל הקורונה, החלה המסורת הנפלאה הזו. השנה, כשהקורונה נעלמה, המון תל אביבים שאלו: "זהו? המניין הזה לא יתקיים השנה?". וכך הוחלט להמשיך.

לנה רוסובסקי, עיתונאית ב"כאן", עלתה ארצה מרוסיה בגיל תשע. "בשבילי חגים זה אומר תריסים מוגפים", אמרה לי. "בתור ילדה במוסקבה אני זוכרת שסגרנו את החלונות כדי שלא ייראו אותנו חוגגים את החגים היהודיים, וביום כיפור ההורים אפילו הלכו לעבודה תוך כדי צום. לכן זה כל כך מרגש אותי לראות את יום כיפור יוצא החוצה, לרחוב. פה לא צריך להגיף את התריסים".

אחר כך ניגשה אליי ענת. היא אמרה שבכל פעם שהיא עוברת בכיכר דיזינגוף הלב שלה דופק מהר, והיא עצבנית. כך זה אצלה מאז אותו לילה שבו נמלטה מהזירה של הפיגוע בדיזינגוף. הרי ממש לא רחוק מכאן נרצחו לפני כחצי שנה ברק לופן, איתם מגיני ותומר מורד. "זו הפעם הראשונה שאני פה ואני נושמת כרגיל, ואפילו שמחה", אמרה והצביעה על האלפים מסביב, לבושים בלבן, מחייכים.

את התפילות במהלך היום עשינו בבית הכנסת של "ראש יהודי" ברחוב בר כוכבא אבל בנעילה, לקראת צאת הצום, חזרנו שוב לכיכר, והפעם היו בה אפילו יותר אנשים. 

רגע לפני תפילת נעילה אמר הרב אסף טבנצ'ניק כך: "קוראים לזה תפילת נעילה כי לכאורה זהו, נעלנו מאחורינו את החגים, זה הסוף. אבל זה לא נכון. כולנו הגענו למדרגה מסוימת, גבוהה יותר, ביום הזה. כולנו טובים יותר, מאוחדים, מאירי פנים, מרגישים ביחד. אנחנו רוצים לנעול את המצב הזה, לנעול את עצמנו במצב חדש, למשך כל השנה החדשה. תסתכלו מסביב. אפשר גם ככה".

ואז נשמע השופר. גמר חתימה טובה.

2.

עמיתתי עמליה דואק כתבה השבוע פוסט ויראלי. היא חוזרת לעבודה אחרי חופשת לידה, משאירה את בנה הראשון בבית, והיא מלאת חששות. "איך העולמות ישתלבו", היא כתבה. אז כתבתי לה בחזרה:

עמליה יקרה, בהצלחה. אחת השאלות שאני לא אוהבת היא "איך את משלבת?". נדמה לי שצריך לנסח אותה מחדש בימינו: איך את מפרידה? 

התחומים השונים בחיינו כל הזמן משתלבים. יותר מדיי. את הולכת לעבודה אבל מעודכנת און-ליין על מה שקורה במעון או אצל המטפלת. את בבית, אבל העבודה איתך כל הזמן דרך הסלולרי. כשההורים שלנו הלכו לעבודה, הם הלכו לעבודה. כשהם חזרו הביתה, הם חזרו הביתה. היום – הכול עיסה אחת גדולה. יוצאים עם חברים, אבל בעצם מתפעלים עוד חמש זירות במקביל, עם הבית, עם הבוס, וכמובן עם קבוצת הווטסאפ של הגן (עוד תכירי, זו משרה מלאה נוספת). 

המנגנונים שאנחנו האימהות צריכות, ובעצם האנושות כולה, הם מנגנוני הפרדה. להגיד לעצמך: עכשיו אני עובדת נטו, בלי רגשות אשם. אני באולפן בנווה אילן, או מראיינת מישהו במשרד האוצר, וזה בסדר גמור. שתינו גדלנו בעולם שבו הלכנו לבית הספר ולא ראינו את ההורים עד שחזרנו, וגדלנו יפה. אבל מצד שני כשאת בבית – את בבית, בלי רגשות אשם הפוכים. זה קשה, בטח בתחום החדשות. לא רק השבת חייבת להיות יום כזה, גם במהלך ימי החול הזמינות 24/6 של כל עולמות חיינו הופכת את האתגר לכמעט בלתי אפשרי. אנחנו אף פעם לא לגמרי במקום אחד. 

אז בעתיד יהיו ודאי כללים מוסכמים, אבל בינתיים כדאי לכל משפחה לקבוע את שלה. שתזכי להפריד נכון.

3.

אם גם אתם מבולבלים במתכונת של חג-שבת-חג-שבת, הנה ניסיון לעשות סדר:

• בין יום כיפור לבין סוכות – מגיעה השבת הנוכחית. פרשת השבוע היא פרשת האזינו, אחת לפני הפרשה האחרונה בספר דברים. זהו סוף נאום הפרידה של משה רבנו מעם ישראל, לפני שהוא ייקבר במדבר והם ייכנסו לארץ המובטחת.
• בפרשה לא מופיעות מצוות מעשיות, רוב התוכן שלה הוא שירה. משה רבנו משאיר בידינו שירה שמתארת את עתידנו: הכניסה לארץ, הגלות והגאולה. אחד הביטויים המפורסמים מתוכה הוא: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". משה רבנו מבקש שגם אחרי פטירתו, הדור הצעיר ימשיך לפנות אחורה, לדורות הקודמים. העולם לא שייך לצעירים, העולם שייך למנוסים. בהמשך הוא אומר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" – ישורון הוא עם ישראל. יש חשש שהוא ייכנס לארץ, ישמין ויתבסס, וכשיהיה לו קל ונוח – הוא יבעט בערכים ובזהות שהביא עימו. משה רבנו בעצם מזהיר אותנו מפני חברת השפע, מפני התמכרות לחומרנות ולנוחות. לא פעם, העושר הוא ניסיון לא פחות קשה מאשר העוני. 
• ביום ראשון בערב – חג הסוכות. מרכז החיים עובר אל הסוכה, ובכל יום מקיימים את מצוות ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה). הרב קוק כותב שהימים בין יום כיפור לסוכות ניתנו לנו "לחינוך של חזרה לענייני העולם הזה". כלומר, יום כיפור, עם כל הכבוד, הוא לא האידיאל. יש יום אחד בשנה של תענית כזו שכולה קודש. עכשיו צריך לקחת את הפסגות של יום כיפור, ולרדת בחזרה את העולם הזה, ליישם תכלס, בפועל, את כל מה שהבטחנו שם. אלה ימים מאוד מעשיים. כל המשפחה בבית, מארחים, מתארחים, נוסעים, פטיש מסמר ניקח מהר. בסוף אתה נבחן כשהקישוט לסוכה של הילדה נקרע והיא בוכה, או כשצריך לתאם מפגש משפחתי בחול המועד, ולא כשאתה עומד כמו מלאך בתפילת נעילה.

הסטטוס היהודי

היהודי: "בחיים מקובעים מדי יש סכנה של שאננות, של ביטחון מופרז. אנשים ועמים שמרגישים מרוצים מדי ממצבם הנוכחי יכולים בעצם להיות על סף תהום. הסוכה מטלטלת את הקיום הנינוח שלנו, מוציאה אותנו מהבית היציב שלנו החוצה, נוטעת בנו תחושת ארעיות, משחררת אותנו מתחושת ה'מגיע לי'" (הרב עדיין שטייזנלץ)