ברוכים הבאים לפורמט החדש: “הקשקוש היומי”

1.

שלוש תהיות על תיקי נתניהו ועלינו:

  • הייתי שמחה לדעת אם יש מישהו בישראל, אדם אחד, שמחכה לקרוא את החומר בפרשות נתניהו. שממתין להכרעת בית המשפט. שטרם גיבש דעה מנומקת וסדורה. אדם אחד בלבד שלא יודע מראש שמדובר בעלילה, ברדיפה, בחקירה מוטה ואינטרסנטית שמטרתה לרצות את השמאל והתקשורת ולהפיל ראש ממשלה מכהן, או אדם אחד בלבד שלא יודע היטב שנתניהו ורעייתו עבריינים מושחתים כבר שנים, וסוף סוף מערכת המשפט האיטית עושה קצת צדק ומאשימה אותו?
  • והרי סקופ: אביחי מנדלבליט אינו המשיח. שי ניצן אינו משה רבנו. קצת נמאס לשמוע כל הזמן על שיקול הדעת הבלתי מוטה שלהם, על היכולת המוחלטת שלהם להתעלם מלחצים ומתזמונים. אנחנו לא עושים הנחות לחברי כנסת, לשרים, למפקדים בצה”ל, לאף אחד, אז למה כשזה מגיע אליהם אנחנו מציירים אותם כמלאכים טהורים? מי בכלל מסוגל להתעלם ממכבשי לחצים? מי לא קורא קצת טוקבקים על עצמו ונעלב, מי לא רוצה לענות ולהוכיח את צדקתו מול כל המערכת הפוליטית שעוסקת בו, מימין ומשמאל? ברור שהם אמורים להיות עניינים ואובייקטיביים. אמורים. יש להניח, בפועל, שגם הם בני אדם.
  • שמעתם על כתב האישום הדרמטי שהוגש השבוע? לא זה שחשבתם. את כתב האישום נגד מנהלי מכינת “בני ציון” צריך להכניס לחומר הלימוד בבתי הספר. הלוואי שהיינו עוסקים ודשים בפרטיו כמו באישומי נתניהו. קראתי שוב ושוב את הסעיפים המתסכלים, על כל נורות האזהרה שהאירו באור אדום מהבהב: עוד מדריכה שתהתה והעלתה שאלות, עוד מידע קונקרטי שהובא לידיעתם על מזג האוויר, עוד אינפורמציה על טיולים שבוטלו במסלול הזה. סעיפי האישום הרשמיים הם הריגה בקלות דעת וחבלה חמורה, אבל זהו כתב אישום נגד כל תרבות הסמוך וה”יהיה בסדר” והפרטאץ’. מה שהיה אולי חינני בשנות קום המדינה הוא היום לא מערכון של אפרים קישון, אלא טרגדיה. עשרה צעירים שילמו בחייהם. אז נכון, לא צריך להשתמש בתמונה של קברים בתעמולת בחירות. אבל צריך לשים תמונה של קברים לנגד עיניהם של בעלי תפקידים כאלה.

2.

ברוכים הבאים לפינתנו “הקשקוש היומי”, הפורמט החדש של ישראל מעכשיו ועד לבחירות. ואלה הם הכללים: בכל יום מחדש יש למצוא גימיק, התבטאות, מודעה או סרטון חסרי משמעות מעשית. חשוב שהדברים יהיו בעלי ערך הצהרתי בלבד, ללא כל קשר חלילה לחיים האמיתיים. רצוי שהדברים יאתגרו את הקונצנזוס המדומיין של מדינת ישראל, וימתחו מעט את גבולות השיח לכיוון השמאל או הימין, הדתיים או החילוניים, היהודים או הערבים. הדברים צריכים להילכד אחרי שהופיעו בתקשורת או ברשתות החברתיות, וגם אם מדובר בחצי משפט או בפריים של שבריר שנייה – יש להציג אותם כמשנת חיים מגובשת. ככל שהמיקום המקורי נידח יותר (פוסט בפייסבוק שזכה ללייקים ספורים, מודעה שהופצה בווטסאפ ולא נתלתה מעולם בשום מקום) כך תגבר המוטיבציה של המשתתפים להדהד ולשתף, להגיב ולפרסם. גם אם האלמנט הוא פוגעני, למשל כלפי משפחות שכולות, יש להדחיק מעובדה זו ולהפיץ אותו כמה שיותר, למרות שהדבר מגביר את הפגיעה. במהלך המשחק יש להתעלם מכל עניין אחר על סדר היום – מדיני, ביטחוני, כלכלי – ללא כל הסחת דעת. לאף אזרח בישראל אין פטור מפרסום פוסט עם דעתו המלומדת וכן פוסט תגובה על תגובות של אחרים. ככל שהדובר מביע עמדה שנויה יותר במחלוקת, יש להעניק לו יותר צומי. יש לשכוח כליל מהמונח חופש הביטוי (שכולל כידוע גם את חופש הקשקוש).

כלל חשוב אחרון: אין להרפות ולנוח, ואין להסתפק בכל הבהרה או התנצלות. מותר לעבור הלאה רק כאשר קשקוש חדש מופיע.

3.

768 פליטים יהודים היו על סיפון האונייה סטרומה, שניסתה להימלט מרומניה הפשיסטית בעיצומה של השואה. הבריטים סירבו באכזריות לתת מקלט ליהודים האלה במקום הטבעי ביותר עבורם, ארץ ישראל. הספינה הטלטלה, המתינה במשך שבועות על חופי טורקיה, נאלצה לחזור לים ושם הוטבעה על ידי צוללת סובייטית. 767 גברים, נשים וילדים טבעו למוות ורק צעיר אחד, דוד סטוליאר, ניצל.

בימים אלה מלאו 77 שנים בדיוק לאסון הזה, בפברואר 1942. ד”ר צוריאל ראשי מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן שלח אליי לרגל יום השנה לטביעה את הסיפור ההיסטורי הבא: הבריטים, מתברר, חששו שהעיתונות העברית תלהיט את הרוחות בישראל. הם אסרו על כל מערכות העיתונים לפרסם פרטים על הטרגדיה. עיתון אחד התחכם ברעיון המבריק הבא: בעמוד הראשון פורסמה שורה של פסוקים. האותיות הראשונות יצרו אקרוסטיכון – המילה “סטרומה”. התוכן של הפסוקים עצמם לימד על טביעת האונייה. וזה מה שפורסם שם:

סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ, כְּאֵשׁ קוֹצִים.

טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ, גַּם נָעוּ, אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר

רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי

וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי

הוֹי הַחֹקְקִים, חִקְקֵי-אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ

איזה עיתון נקט בדרך התנ”כית המרגשת הזו, ורמז כך לקוראיו מה קרה, בהתבסס על חורבנות ואסונות בתנ”ך? זה לא היה עיתון הצופה וגם לא המודיע, אלא העיתון דבר, עיתון פועלי ארץ ישראל. מה זה אומר על הרוח ביישוב העברי של פעם, ועל הקוראים והכותבים של פעם?


הסטטוס היהודי: “השבת שמופיעה בפרשת השבוע, פרשת ‘ויקהל’, היא התיקון לחטא עגל הזהב. יום שבו מפסיקים את מרוץ העבודה והעמל, את רדיפת הממון, מוכיח שאנחנו מסוגלים להרפות ולהתמקד בעיקר, מוכיח שאנחנו לא משועבדים לזהב”. (הרבי מלובביץ’)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!