בקיבוץ בארי נעלבו ממני

1.

בקיבוץ בארי נעלבו ממני בשבוע שעבר. הייתי אמורה להגיע לשם להרצאה ביום שישי בבוקר, אבל בחמישי בלילה אזעקות נשמעו בתל אביב בגלל ירי טילים מעזה. צה"ל הגיב לאורך כל הלילה, וההנחה הייתה שבשישי בבוקר תגיע תגובה פלסטינית. התייעצתי עם שני כתבים צבאיים ועם עוד ידיד שמבין, והם המליצו לדחות. "אל תיקחי על עצמך אחריות כזו, לכנס שם הרבה אנשים סביבך ביחד בשעות כל כך מתוחות, בקיבוץ שנמצא חמישה קילומטר מעזה", הם אמרו. ביטלתי, ויניב הגי, המזכיר של בארי, כתב לי באותו יום: "אז חטפנו עוד פגיעה, הפעם מבית. איזה מסר העברת לנו לדעתך? התאכזבתי קשות".
מאז אני בקשר איתו ועם עוד תושבים. השבוע צלצלתי אליו בין "הפסקת אש" אחת לשנייה. הוא עדיין חושב שטעיתי. "תביני, המורל שלנו זה בעיני ערך עליון. ביטול כזה עלול לגרום לאנשים לשאול את עצמם: אולי זו טעות לחיות פה? הרי החשש הזה מנקר כל הזמן, כל הזמן. זה קול פנימי שאומר לך: אולי אני חי במציאות הזויה? אולי אין לי מה לחפש פה? אנחנו מרגישים כל כך לבד. אף אחד לא באמת מבין, גם מי שבא לכאן לביקור, עם כל הכוונות הטובות, חוזר אחר כך הביתה. הנה, אני אנסה להסביר: יש לנו חדר אוכל משותף. אנחנו הרי לא קיבוץ מופרט, וקיבלנו החלטה שכולם ממשיכים לאכול יחד, שלוש ארוחות ביום. אבל רגע, אולי יותר בטיחותי שכל אחד ישב במטבח שלו לבד? אז זהו, שחלק מהביטחון זה הקהילה. להיות ביחד. אם נוותר על השיתוף אין לנו מה לעשות פה. אנשים לחוצים צריכים להיות ביחד, זה ידוע. אם כל אחד ישב לבד בבית בחושך הוא ייכנס לפחדים. חייבים לצאת ולדבר ולחלוק את הקושי, וגם לצחוק".
אחרי השיחה עשיתי גוגל, כדי להיזכר. קיבוץ בארי הוקם במוצאי יום כיפור 1946, במסגרת המבצע המכונן "11 הנקודות". בלילה אחד נקבעו גבולות הנגב המערבי. קבוצות חלוצים יצאו אל השממה וקבעו 11 עובדות חדשות בשטח, מתחת לאפם של הבריטים. נתן אלתרמן ביקר אז ביישובים החדשים וכתב עליהם את השיר "צריף בנגב". הוא תיאר את גבורתם היומיומית והפשוטה של המתיישבים, ועל הנערה שראה שם קוראת ספר בצריף כתב: "גם ללונדון היה במזרח התיכון קל יותר / ללא היא וספרה שצנח / עת ראשי ממשלות עוצמים עין לישון / אור חדרה משנה את מפת המזרח".
אור חדרה אכן שינה את מפת המזרח, משוררים כבר לא כותבים עליהם שירי גבורה, אבל יניב נשמע כאילו הוא ממשיך את רוחם, כאן ועכשיו: "יש פה 1,200 תושבים, מתוכם 350 ילדים, וזו האחריות שלי לשמור על השגרה שלהם. המטרה מספר אחת שלי כמזכיר זה החוסן ביישוב. בכל החלטה שאני לוקח – זה המגדלור מול עיניי. הנה עוד דוגמה: דפוס בארי. יש לנו פה מפעל דפוס שמספק חשבוניות לכל המדינה. אני לא יכול להגיד השבוע ללקוח שלי שאין חשבוניות, כי היא יעבור לעבוד עם מפעל מראשון לציון. אז אנחנו נלחמים וממשיכים לעבוד. הבוקר קופת חולים הודיעה לי שלא יהיו היום בדיקות דם כי הכבישים סגורים, והם לא רוצים להוציא נהג מאופקים לבארי. אני אחרי הודעה כזו נכנס לאטרף. הרי אני דורש מעובד שכיר שלי באופקים לבוא למפעל הדפוס, כי זה חשוב, ותושב בארי שעובד במשטרת אופקים יוצא היום לעבודה, כי זה חשוב, אז למה הם מבטלים? הכי קל לבטל, הכי קל. מה אכפת להם. או הדואר, למשל. לפעמים הדואר לא מגיע, סתם כי יש מתיחות. זה שירות חיוני, וזו שוב תחושה של מצור. אתם תגיעו אלינו כי אנחנו חיים פה. המפעל יעבוד, חדר האוכל יעבוד, הדואר יגיע, כי מה שקורה עכשיו בעזה הוא לא חד-פעמי, זאת השגרה שלנו".
באתר של ועדת הבחירות המרכזית בדקתי אחר כך איך הצביעו בבארי בבחירות האחרונות. 66% מחלוצי בארי הצביעו למחנה הציוני. המפלגה השנייה בגודלה, באחד המקומות המאתגרים בישראל כיום, היא מרצ – 16% מהקולות. נתונים חשובים בעיקר בתקופה שבה המילה "שמאלני", שלא לומר, "סמולני", הופכת קללה.
שאלתי אותו איך אפשר בכל זאת לעזור: "אני רוצה שהחברים כאן יראו במראה מבחוץ כמה הם גיבורים. שיקראו את זה על עצמם בעיתון, כי הם לא מבינים כמה הם גיבורים. הם לא מסכנים, זה לא העניין של לבוא לעשות אצלנו קניות לשבת, זה נחמד, אבל הם צריכים להבין שעצם החיים, עצם ההתמודדות היומיומית שלהם פה היא-היא גבורה, היא-היא ציונות כיום. אני מאמין בזה. תכתבי את זה".

2.

מה עוד קרה השבוע בועידת איפא"ק, חוץ מנאום גנץ ונאום נתניהו בווידאו? חברה שהייתה שם סיפרה לי שמבחינתה אלה בכלל לא היו רגעי השיא. מדובר בשלושה ימים מעוררי השראה של הצדעה לישראל. האמריקנים בחרו בדיוק אילו ישראלים הם רוצים לראות ולהעצים. בעוד כאן היחסים עם ערביי ישראל סוערים, הם הביאו לשם את ד"ר יסמין אבו פריחה לספר את סיפורה האישי. יסמין נולדה בתל שבע והיום היא רופאה פנימית בסורוקה, יזמית חברתית מהפכנית בחברה הבדואית, בפרט בקרב נשים. גם ג'ורג' דיק נתן שם הרצאה סוחפת. הוא הערבי-הנוצרי הראשון שישראל ממנה לתפקיד שגריר. בקרוב יכהן כשגרירנו באזרבייג'אן, ולקהל סיפר איך החליט לצאת ממעגל ה"נכבה" שטוף השנאה, ולהפוך לדיפלומט ישראלי שנלחם ב-BDS.
עוד משכה תשומת לב רבקה רביץ, ראש הסגל של בית הנשיא, חרדית ואם ל-11, ולצד הסטארט-אפים הטכנולוגיים הרבים, הוצגו גם סטארט-אפים חברתיים: עמותת "יד תמר" פיתחה מודל תמיכה קהילתית לחולי סרטן. הם קוראים לליווי האופטימי הזה סוציו-תרפיה, השלמה חשובה לכימותרפיה. את ארגון "משפחה אחת" הקימה מיכל בלזברג בגיל 12 (!) עבור סיוע למשפחות נפגעי טרור. השבוע הוצגה שם על האימפריה שצמחה מאז, לסיוע ייחודי למי שנפגע בפיגוע או במלחמה. יש עוד דוגמאות רבות, וזה עוד לפני שדיברנו על הנאומים הנלהבים של שלל תומכי ישראל האמריקנים שעלו שם לבמה, ועל נשיא הונדורס וראש ממשלת רומניה שהכריזו שם על רצונם להעביר את השגרירויות שלהם לירושלים.
שבועיים לפני הבחירות, בעיצומו של השיח המשסע והמזיע, האמריקאים עשו זום-אאוט והסתכלו עלינו במבט רחב יותר. אולי צריך לעשות אירוע כזה גם כאן, עבורנו.

הסטטוס היהודי: "כשם שאת ההכנות הפיזיות לפסח מתחילים מבעוד מועד - כך יש להתחיל מראש גם את ההכנות הרוחניות. לא רק לנקות ולסדר את הבית, אלא גם את הנפש. להתחיל לחשוב איפה אנחנו עדיין צריכים לצאת מעבדות לחירות" ("שולחן שבת")