בקול אחד, בארבע ידיים

1.

ישראל לא צריכה כרגע סגר מוחלט ולא פתיחה מוחלטת - היא צריכה מדיניות. כולנו ניטיב לציית להוראות אם רק נרגיש שיש מאחוריהן היגיון, מחשבה, תכנון. אם רק תהיה תחושה שמישהו למעלה מנווט את הספינה מתוך שיקול דעת, ולא מתוך כניעה ללחצים מזדמנים. נתניהו מזמן לא ערך תדרוך דחוף בשמונה, ונראה שאירועי הקורונה, מבחינתו, תמו. דמיינו אותו עומד לצד גנץ ואומר כך:

"אזרחי ישראל, קיווינו שזה מאחורינו, שהאמצעים שנקטנו - סגר, בידוד, איכון, הפסקת הטיסות - הספיקו כדי להציל את ישראל. נראה שטעינו, ואנחנו לא מתביישים לתקן. הקורונה כאן כנראה כדי להישאר, וכל אחד צריך להסתכל קדימה לשנה־שנתיים הקרובות ולדמיין את חייו בצל המגפה העולמית הזאת.

"המספרים האחרונים נראים כאובדן שליטה, אבל עוד לא מאוחר: ראשית, אנחנו חוזרים לחקירות אפידמיולוגיות מהירות, לפרסום המסלול שעבר כל חולה, לקטיעת שרשראות ההדבקה. נתגבר את מערך האחיות ונכשיר גם סטודנטים למלאכה הזאת.

"נמשיך לאכוף עטיית מסכות. לא נעים לשלם 500 שקל, אבל פחות נעים לחלות. עם זאת, פקחים יפסיקו לקנוס באלפי שקלים בעלי חנויות שמנסים לשרוד. העסקים הקטנים יהיו מעתה במוקד תשומת הלב שלנו, לא של הפקחים - הממשלה תקפיד לקנות מהם לאירועים ממשלתיים, אנחנו ושרי הממשלה הלא־מעטים (נתניהו שולח חיוך לגנץ) נצא לקנות אצלם ולפגוש אותם. לא רק הם. כל מי שהפגין עד היום מחוץ למשרד ראש הממשלה - יוזמן מעתה פנימה. ראשי ענף התיירות, נציגי ענף הבידור והתרבות. אף אחד אינו אויב.

"אנחנו רוצים ללמוד. נשב עם צה"ל, עם מכון ויצמן, נדבר עם מנהיגי מדינות בעולם. אם בסיבוב הראשון מדינות צילצלו להתייעץ איתנו, זו לא בושה לעשות זאת בעצמנו בסיבוב השני. בנוסף, שנינו נפגוש מחר את נפתלי בנט, ונקשיב לו בראש פתוח. התקווה שלנו היא כמובן להגיע לחיסון ישראלי, ונמשיך לחתור לכך.

"אנחנו מזהים, לצד הגל השני, גם גל חזק של פייק ניוז. נילחם בקונספירציות המטופשות והמסוכנות שמציפות את הרשתות, ונעמוד כאן ערב־ערב, אם צריך, עם מידע אמין ושקוף, כדי שאף אחד לא יגיד שקורונה היא שפעת ושאין טעם בהנחיות. יותר מלהעלות כעת את מספר הבדיקות (וזה חשוב), חשוב להעלות את אמון הציבור. נשפר את ההסברה הייעודית למגזרים השונים בקרבנו. בטייבה, בבני־ברק, בתל־אביב - אנחנו יחד בסיפור הזה.

"קבינט הקורונה יתכנס כבר עכשיו לדון במערכת החינוך. לא נמשוך שוב הורים ומורים עד ללילה האחרון של אוגוסט, בחוסר ודאות. נתכנן את שנת הלימודים כך שתכיל גם אפשרות של למידה ממושכת בזום.

"נתגבר את מערך בריאות הנפש. אנחנו יודעים שהנתון של 'מספר החולים' לא מעיד על המצב האמיתי בחברה. המספר היבש הזה לא כולל את בני הנוער האבודים והמשוטטים, את הקשישים הגלמודים, את המשפחות שנהרסות וחוות מצוקה. העובדים הסוציאליים קורסים, והם צריכים להיות סיירת מטכ"ל של התקופה. נדאג לכך.

"כל הדיונים של קבינט הקורונה יהיו שקופים לציבור והפרוטוקולים יפורסמו. אין צורך בהדלפות. אנחנו רוצים שתדעו איך מחליטים כמה אנשים ישתתפו בחתונה, ומה ההבדל בין ברית מילה לקייטנה או לבילוי בים. אנחנו עובדים אצלכם. נעבור את זה ביחד רק מתוך סולידריות ושיתוף פעולה.

"אנחנו הרי רואים מה קורה כעת לאמריקה, ידידתנו הגדולה. אנחנו לא רוצים ביזה ברחובות, אנחנו רוצים ערבות הדדית ותחושה של מאבק משותף, כתף אל כתף. תחושה כזאת אפפה את כולנו בערב פסח, והתרופפה. תפקידנו לחזק אותה. זה הנושא המרכזי על סדר יומנו. כל נושא אחר - החל מהריבונות ועד לריבים שהיו בינינו עד היום - יוזז הצידה. אין לנו פריבילגיה לעסוק בכל אלה כעת.

"ישראל אמורה להיות אור לגויים. אנחנו עם הספר, העם שהוריש לעולם את עשרת הדיברות, שיאן פרסי הנובל. ההתמודדות שלנו צריכה להיראות כמו מבצע אנטבה, כמו מלחמת ששת הימים, לא כמו מערכון של קישון. ידענו לצמוח מתוך האתגרים הקשים ביותר. האתגר הזה שונה, אחר, אבל נעשה זאת גם הפעם, בעזרת השם ובעזרתכם".

הגזמתי?

2.

בהתאמה מושלמת לתחילת החופש הגדול, מופיעה בפרשת השבוע, פרשת בלק, הברכה של בלעם: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

הוא מתבונן בעם ישראל ומשבח את הבתים שלו, את הקשר המשפחתי, את היכולת לשמור בחום המדברי על אנושיות, חינוך וערכים.

רש"י מסביר את הברכה הזאת כך: "ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חברו". האוהלים היו מעוצבים באופן מיוחד - כל אוהל פנה לכיוון אחר, כך שאיש לא יכול היה להציץ לאוהל של השכן.

פרטיות היא דבר מקודש, ויש לאפשר לכל משפחה מרחב אישי להתפתח בו. בלי להשוות כל הזמן את עצמנו לאוהל של השכן, לדשא של השכן, לרכב של השכן.

זה היה "תכנון ערים" עם מטרה מאחוריו: להזכיר לנו שהדברים החשובים קורים בפנים. שכל עם ישראל נבנה בסופו של דבר בין המטבח לסלון, במרחב הפרטי.

יש תופעה מפורסמת ושמה - FOMO, ראשי תיבות של Fear 0f Missing 0ut. מדובר על הפחד להפסיד בעידן הרשתות את מה שקורה בחוץ. הרי כל הזמן יש עדכונים, האוהלים היום מכוונים זה כנגד זה, ולפעמים נדמה שכולנו חיים באוהל אחד. כולם חייבים לשתף הכל עם כולם, כל הזמן. הפסוק הזה מכוון אותנו לכיוון הפוך - לא הפחד להחמיץ בחוץ, אלא להחמיץ בפנים. אפשר לעבור יום שלם בלי להתעדכן באינסטגרם ובטוויטר, אבל איך אפשר לעבור יום שלם בלי לדעת מה קורה בחיים של הילדים?

החודשיים הקרובים הם אתגר לכולנו: יציאה ממסגרת (שבקושי התקיימה לאחרונה), מריבות, שעמום, בדיקת גבולות. כמעט 24/7 שעות של בית, שלא לדבר על מי שחייב להיות בבידוד.

בלעם מזכיר לנו שבסוף, זה המקום האמיתי שבו האדם נבחן. לא בחוץ אלא בבית פנימה. יהי רצון שבעוד חודשיים גם על הבית שלנו נוכל לומר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

חופשה בריאה ונעימה.

הסטטוס היהודי: "הִגִּיד לְךָ אדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". (הנביא מיכה, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)