בית ציוני אמריקה

1.

הנה הצצה אל שתי קהילות יהודיות ענקיות באמריקה, גדולות מאוד, ולא מספיק מוכרות. נתחיל בלונג איילנד, ניו יורק. כמיליון יהודים עלו לארץ אחרי קריסת מסך הברזל, ולמעלה מחצי מיליון הגיעו לארצות הברית. הרב יוסף מנדלביץ', אסיר ציון לשעבר, הגיע במיוחד מישראל לדבר איתם הערב, להדליק את הניצוץ.

"בשנים הראשונות הייתי מאוד 'חמוץ' כלפי הקהל הזה", מספר לי מנדלביץ'. "הרגשתי שזו בגידה. כולנו נאבקנו למען עלייה, ובסוף הם נשרו. אבל היום השתניתי, היום אני ציוני אמיתי: אני קודם כל אוהב את כל היהודים בכל מקום".

הוא מספר על "מבצע חתונה", פרויקט נועז במסגרתו הוא וחבריו ניסו לחטוף מטוס רוסי, כחלק מהמאבק למען עלייה חופשית. הוא הואשם בבגידה, אישום שדינו מוות, ולבסוף נכלא ל-11 שנות מאסר "בלבד", מתוכן שבת רעב 58 ימים. "המטרה הייתה לעורר את תשומת הלב העולמית, ולכן המבצע לא נכשל, מבחינתנו. נכון שתפסו אותנו, אבל העולם כולו שמע עלינו ופעל למעננו", הוא מספר. "שואלים אותי האם פחדתי. כן, פחדתי, אבל פחדתי גם לחיות חיים חסרי משמעות, חיים קומוניסטיים ולא חיים יהודיים".

הוא מספר איך התעקש ללכת עם כיפה על ראשו גם בכלא ("חתיכת בד מרופט שמצאתי, ששיגעה את הסוהרים"), איך התפלל ("לא ידעתי מה הכיוון של ירושלים, כיוונתי את הלב שלי לשם") ועל החקירות האינסופיות של הק.ג.ב ("החוקר צעק: 'כולם מודים שקומוניזם זה העתיד, אם אתה לא מודה בזה, אתה משוגע', ואכן הביא פסיכיאטר שיבדוק אותי").

את הדיונים בבית המשפט, ניצל כדי להעביר מסר לעולם שבחוץ: "השופט אמר לי: מנדלביץ', איך אדם שלמד פיזיקה באוניברסיטה, יכול להיות דתי? למה אתה בוגד במולדת שלך? עניתי לו: רוסיה היא לא המולדת שלי. אלוקים נתן לאברהם, יצחק ויעקב את ארץ ישראל, אני נכד של הנכד שלהם, וזו המולדת שלי. אני מקווה שלעולם לא אבגוד במולדת האמיתית שלי". אז, באולם בית המשפט ברוסיה, פרצה מהומה. הערב, באולם באמריקה, הקהל מוחא לו כפיים.

2.

אבל הוא לא בא לדבר היסטוריה. הוא מודע לממדי ההתבוללות והניתוק בקרב הקהילה הזו: "הגבורה ההיא לא נגמרה. בדור הקודם הגבורה שלנו הייתה במאבק בשלטון הקומוניסטי. היום אין קומוניזם, והכול מותר. עכשיו הגבורה היא לשמור על הזהות, לדאוג לחינוך של הדור הבא, להמשיך להיות גיבורים".

למחרת, תחת הרושם של האירוע המוצלח, אני מדברת עם המארגן. הרב נחום טננבוים, שליח חב"ד לקהילה הזו: "הרוסים כאן גאים בסבא שלהם שהיה חסיד, בסבתא שהלכה למקווה במסירות נפש, באבא שלמד עברית במחתרת. כשמגיעים לאמריקה נוצר משבר, אבל יש היום תנועה אדירה של חזרה למקורות האלה, מתוך גאווה. בישראל לא יודעים כלום על הקהילה הענקית הזו ועל ההתמודדויות שלה. זה קולה האמיתי של יהדות רוסיה, הפוך לגמרי ממה שנשמע מליברמן בארץ".

3.

נמשיך לפלורידה, לקהילת הישראלים. "הלב שלי נקרע לשניים", אומר לי הנהג שמסיע אותי לבוקה רטון. "אתה אוהב את השיר של ישי ריבו?", אני שואלת. "לא, לא מכיר שיר כזה". המשפט הזה פשוט יצא לו מהפה באופן טבעי. הלב אכן קרוע. "באתי עם אשתי מישראל לעשות כסף. התגרשנו. אחר כך הייתי נשוי לאמריקאית לא יהודייה. התגרשנו. אני מת מגעגועים למשפחה, לחברים מהתיכון, מתגעגע למקום שלי בעולם, אבל יודע שאי אפשר לחזור ולהמשיך מאיפה שהפסקנו".

שתקתי. הוא מדבר כאילו מסך הברזל עומד בינו לבין ישראל, ולא כרטיס ב-800 דולר לטיסה שיוצאת הערב. כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי: של הזוג שבא "רק לירח דבש" לפני שלושים שנה, של המשפחה ש"מייד חוזרת" כבר 20 שנה, על זוגות רבים שבהם אחד מבני הזוג נשאר למען השני. הופתעתי מהחיבור הציוני והיהודי, מהניסיון לבנות לעצמם קהילה, אבל גם מהאובססיה לחדשות מהארץ, כאילו הדרך היחידה להתחבר לישראל היא פוליטיקה. אנשים שלא הצביעו בבחירות כבר 40 שנה, מעודכנים במה שקורה בכחול-לבן יותר מעמית סגל. שתקתי הרבה, הקשבתי הרבה. הכי קל לבקר, אבל צריך להבין מה גרם להם ללכת, ומה יגרום להם להתחבר ואולי גם לחזור.

4.

יש בארצות הברית כמיליון ישראלים-לשעבר. המספר כולל את הילדים שלהם, הדור השני, שהולך ונעלם. חינוך יהודי וחברות בקהילה עולים כסף, והם לא רגילים לשלם על כך. ביקרתי בבית הספר המרשים "ג'ואיש אקדמי" שהוקם לילדי הישראלים. טיפה קטנה בים, אבל טיפה חשובה. מודל לעתיד. חינוך יהודי-ישראלי בזול, בסגנון פחות אמריקאי ובעיקר בתעריף פחות אמריקאי.

בבית של משפחת לוי בשכונת הוליווד הציגו לי את ראש העיר. "נעים מאוד, שוקי", הוא מפתיע אותי בעברית. "אבל פה קוראים לי ג'וש". ההורים ירדו מהארץ, והבן שלהם הפך לראש העיר של הוליווד, שבה כ-150,000 בוחרים. "כל החיים חיפשתי הגדרה, ולאחרונה מצאתי: אני ישראלי-אמריקאי. אבל מה שהכי מפריע לי זה שהילדים שלי כבר לא יודעים עברית", הוא אומר בצער, מבין מה ההשלכות.

בסוף הרצאה במיאמי ניגש אליי שלמה גבע, עם אקורדיון. "אני החובש שטיפל בחנן פורת במלחמת יום הכיפורים. הצלתי את חייו. הוא לא יכול היה לדבר, אבל עיניו היו מלאות אור. אני עוד רואה את האור הזה מול עיני. הלחנתי לזכרו ניגון ושמו 'מעט מן האור', רוצה לשמוע?".

מעט מן האור של ישראל מתנגן פתאום במיאמי. הצלילים המרגשים מלווים אותי החוצה, אל ישראלית מקומית שאוספת אותי ברכבה. היא מנמיכה קצת את המוזיקה כשאני נכנסת, אבל ממשיכה לשיר: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ואני תוהה אם היא שרה על ישראל או על מיאמי.


הסטטוס היהודי: "בפרשת השבוע עם ישראל יוצא ממצרים, והדבר הראשון שהוא עושה אחרי קריעת ים סוף – הוא לשיר את שירת הים. הם הופכים את העובדות היבשות – לשירה סוחפת. הניגון מחנך אותנו הרבה יותר מהמילים" ("שולחן שבת")

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.