בזמן שדיברנו על החרדים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

אולי צריך לייסד פינה חדשה בשולי החדשות ולקרוא לה: "בזמן שדיברנו על החרדים". כתבתי פה בהרחבה על הנושא, ואיני מקלה ראש באלימות וגם לא בסתם באי שמירה על הנחיות הקורונה, אבל נסחפנו. הנה שתי סוגיות לא פחות שערורייתיות שלא טופלו מספיק השבוע:

  • לוד. פיצוץ הרכב של עבריין מוכר בעיר לפני כמה ימים, פיצוץ שפגע בדירות סמוכות, היה עבור הלודאים האות לצאת למאבק. בהפגנה בלוד השבוע עמדו יהודים וערבים ביחד ודרשו ביטחון. לאורך הערב נשמעו סיפורים קשים: אבא שסיפר על קליע שחלף ליד ראשו של ילד, אימא שסיפרה על אקדח שהונף מולה בגן משחקים. התושבים חשים פחד מנקמת דם אחרי כל חיסול בין חמולות, ודורשים להכיר במה שקורה בעיר כטרור פלילי. ראש העיר, יאיר רביבו, דורש למגר את כמויות הנשק והאמל"ח, לטפל במשפחות הפשע או בקיצור – להכיר בלוד כחלק ממדינת ישראל, כמקום בו החוק חל.
  • הכחשת קורונה בכנסת? הנה לקט חלקי ממעשי הח"כים של ישראל ביתנו: ח"כ אלי אבידר יצא השבוע אל קומץ המפגינים נגד חיסונים מחוץ לכנסת ונאם, ללא מסיכה אגב. רק לא מזמן תקף אבידר את ד"ר שרון אלרעי-פרייס, משרתת ציבור נאמנה ומצטיינת. "אם את לא יודעת, אל תחסני", אמר לה והיא השיבה: "אני מציעה להפסיק עם האמירות הפופוליסטיות". צודקת. בראיונות ברדיו אמר אבידר שהוא לא מבין למה הוא צריך להתחסן, ושזה ניסיון להכניס את המדינה להיסטריה. ח"כ יוליה מלינובסקי, מאותה מפלגה, הביעה דעות דומות, אמרה שהיא חושבת שלא תתחסן. ליברמן עצמו קרא לציבור שלא לקיים את הוראות הממשלה אלא לנהוג "לפי שכל ישר" (הוא חבר כנסת, כן? לא טוקבקיסט) ואף הכריז השבוע בידענות כי משרד הבריאות מסתיר מאות מקרים של אנשים שנדבקו אחרי שקיבלו את שני החיסונים. משרד הבריאות מיהר לפרסם את הנתונים הנכונים – 0.014% נדבקו, כלומר 63 אנשים מתוך 428 אלף שקיבלו מנה שנייה. האם ישראל ביתנו הופכת למפלגת מכחישים ונלחמים בחיסונים?

2.

"אני לא ישנה כבר שבוע", כתבה לי שרה וולף-בנק, בדיוק ביום השואה הבינלאומי. מתברר ש-75 שנים אחרי, השואה רחוקה מלהפוך להיסטוריה. אני מביאה פה את הסיפור של שרה לא רק כי הוא חשוב ומרגש, אלא כי אתם יכולים לעזור לה להשלים את הפאזל:

מלחמת העולם השנייה פרצה כשאבא של שרה, דב, היה בן שמונה חודשים. בזמן הכיבוש הנאצי את העיר פשמישל (Przemysl) שבגליציה, המשפחה הייתה בעיר ונכלאה בגטו. האבא חיים הצליח להבריח את התינוק דב ואת אשתו שרה למחבוא ממש ליד הגטו, ושלושתם שרדו. במשך שנים סיפרו לשרה שהאיש שהציל אותם החביא 16 יהודים, במרחק לא גדול מהגטו, וזהו. לא היו בידה שום פרטים נוספים על המושיע שבזכותו שרדו אבא שלה והוריו. שרה ניסתה למצוא קצה חוט לאורך השנים, ולאחרונה אימא שלה נזכרה במשהו: סבא אמר פעם שהמציל שלהם התחתן עם אחת הנשים היהודיות שהציל, רבקה שילדקרוט, והיגר לניו זילנד.

"התחלתי לחפש", מספרת שרה. "לפני כמה ימים שלחתי מייל למוזיאון השואה של ניו זילנד. הם ענו לי במייל מנומס, הלכתי לישון, ולמחרת בבוקר חיכה לי מייל שהדהים אותי. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר יודעת אותו בעל פה: שלום שרה, אני אווה, הבת של ולדימיר ריזקו Riszko)). המייל שלך נראה לי כמו נס, כי כבר שנים רציתי שאבא שלי יקבל הוקרה כחסיד אומות העולם אבל לא היה לי מספיק מידע. יש לי רק כמה שמות של אנשים שאבא הציל, וזהו, אף אחד מעולם לא יצר קשר. חברה שלי שבמוזיאון השואה ושמע ממני פרטים לאורך השנים, ולכן פנתה אליי. איך אפשר להמשיך להיות איתך בקשר?".

הן קבעו מייד שיחה בפייסבוק, ואחרי כמה דקות של הצלבת פרטים הגיעו למסקנה חד משמעית: ולדימיר ריזקו הציל את משפחתה של שרה. ולדימיר היה אז בן 30 בלבד. כעת הם מחפשים ביחד את שאר הניצולים, או את צאצאיהם.

"אני חייבת לפרסם את הסיפור הזה", אומרת שרה. "אני הולכת לישון וקמה כל בוקר ולא מצליחה לעשות שום דבר אחר. זה כמו למצוא משפחה. תביני, הילד היחיד במקום המסתור הזה היה אבא שלי. שנתיים שלמות, מ-1942 עד 1944, הם חיו במרתף הזה מתחת לאדמה. כשאבא יצא, הוא הסתנוור מאור השמש. שנתיים הוא לא ראה אור יום. היום הוא בן 82, כל חמישה עשר הנכדים שלו חיים היום בזכות ולדימיר. סבי וסבתי ואבא היגרו לארצות הברית אחרי המלחמה, ואני נושאת את שמה של סבתא. גדלתי בארה"ב בסביבה של ניצולי שואה, והבנתי כבר מגיל צעיר ששום גלות היא לא המקום ליהודים. רציתי לגדל ילדים דוברי עברית, שילמדו תורה ויטיילו ויחיו בארצם. אני גרה בבית שמש, אימא לחמישה צברים. אני רוצה שולדימיר יזכה להכרה רשמית מ'יד ושם', ושנזכה להיפגש עמו, כל צאצאי הניצולים, ביחד בירושלים".

לשם כך היא צריכה עזרה. הנה רשימת השמות של אותה חבורה יהודית, ליד העיר פשמישל שבגליציה: במחבוא היו מאיר דורנבוש ואחייניתו רגינה, מישהו שכונה ג'ופר, סם, מקס, אחותם של סם ומקס, בעלה, הבת שלהם והחתן שלה, ג'וזק האחיין של סם, פרני ואחותה רוזי. מספיק זוג עיניים אחד שקורא את הטקסט הזה – ויכול לסגור מעגל.

3.

מעיין גבאי הוא בן 20, עם שיתוק מוחין. "אני משתדל לראות את המגבלה שלי כהזדמנות לצמיחה", הוא מספר. "למדתי ערבית, ואני משרת היום במחלקה הערבית בדובר צה"ל". בכל שבת מעיין לומד את הפרשה, והשבוע, בפרשת "בשלח" שמתארת את קריעת ים סוף, נביא פירוש שלו:

"שמתי לב שיציאת מצרים מוזכרת שוב ושוב בתורה, בסידור התפילה ועוד. הרי יצאנו משם כבר, לא? אישית, תמיד ביאס אותי שמזכירים לנו את יציאת מצרים, ואנחנו אף פעם לא נוכל לשחזר את זה. זה מתסכל שהחוויה כבר הסתיימה. השבוע הבנתי משהו: יציאת מצרים היא תחילת ההתהוות שלנו כעם. אנחנו מתחילים מהמקום הכי נמוך שיש, שעבוד למצרים, ומכאן אפשר רק לשאוף כל הזמן לעלות ולהתקדם. במובן מסוים, יציאת מצרים לא נגמרה. היא מוזכרת שוב ושוב כדי שנזכור את העיקרון הזה – תמיד לשאוף קדימה, תמיד לצאת משעבוד לחירות. כל שנה חוגגים פסח כדי שנראה שהפסח הקודם היה במקום נמוך יחסית, והשנה צריך לעלות עוד יותר למעלה. והפסח של השנה יהיה נקודה נמוכה ביחס לפסח הבא, וכן הלאה. יציאת מצרים מסמנת לנו כיוון תמידי בחיים, למרות הקשיים והמגבלות: למעלה".


הסטטוס היהודי: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שירת הים אחרי קריעת ים סוף, פרשת השבוע)

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.