בואו לטיול בשדרות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

1.

יום שני אחרי הצהריים, "גבעת קובי", העיר שדרות. הביטוי 180 מעלות מבטא שני קטבים. השבוע ראיתי בעיניים 180 מעלות. מצד אחד, מולי, עזה. כמה מאות מטרים מאיתנו רואים את הרצועה הצרה. קיבלתי הסבר על הבניינים שנהרסו ב"שומר החומות", ועם טלסקופ הראו לי גם עמדה קטנה של חמאס. "הם רואים אותנו כל הזמן, גם עכשיו. הם לא יורים כי עכשיו אין להם אינטרס לחמם את הגזרה", הסביר לי המדריך. ואז הוא ביקש ממני להסתובב 180 מעלות בדיוק: כשהגב לעזה, הפנים אל שדרות, ואלה באמת 180 מעלות. אני לא זוכרת שראיתי פעם בבת אחת כל כך הרבה התחלות בנייה, כל כך הרבה מנופים, שכונות, בניינים, וילות.

מעניין מה ילד בעזה חושב כשהוא מביט כך מעבר לגבול: הרי ההחלטה שלהם לא לבנות את חייהם לצידנו, לא לפרוח ביחד, פוגעת קודם כל בהם. מול בתי הספר והמתנ"סים והפארקים עם מתקני המשחקים שמתנשאים למעלה, תנופת הבנייה שלהם היא מתחת לקרקע: במנהרות, במחילות, בבונקרים.

המדריך של הסיור הזה, איש התקשורת מנדי ריזל, כבר ממשיך לתחנה הבאה. הוא תושב העיר, שסיים לאחרונה קורס של "הקרן לפיתוח שדרות" שהחליטה להכשיר מדריכי טיולים לעיר. "יש כעת עלייה גדולה בכמות המבקרים", הוא מספר. "תיכוניסטים, חיילים, משפחות, כל הזמן נוהרות לפה קבוצות שרוצות לראות את הפלא הזה, 50 דקות מתל אביב".

אנחנו ממשיכים לזירה שבה נהרג הילד עידו אביגל. מישהי שואלת אותי מה פתאום עיתונאים מגיעים לפה כשיש שקט, ומנדי אומר שזו בדיוק הנקודה. שצריך להגיע גם עכשיו. 13 שנים לא היה בעיר הרוג מטיל, ולכן פטירתו של עידו כה טלטלה רבים. בין הבניינים מוצג ספסל לזכרו של עידו – "ואהבת לרעך כמוך" כתוב עליו. זה ספסל שנועד לילדים שמרגישים קצת לבד, ורוצים שיבואו לשחק ולדבר איתם. "מאות ספסלים כאלה כבר הוצבו בגני ילדים בישראל ובחו"ל, והם מחוללים שינוי חברתי", אומר מנדי, "אבל רק על הספסל הזה שבשדרות אפשר לשבת ולראות את המקום שבו עידו נהרג. במקום כזה באמת שכל המריבות נראות קטנות ומיותרות".

המיזם התיירותי החדש לא מתמקד רק בטרור. להיפך. יש סיורים קולינריים במסעדות ובמטבחים ביתיים בעיר, יש סיורים מוזיקליים (אחרי הכול, להקת טיפקס וכנסיית השכל ומיכה ביטון וחיים אוליאל ועוד ועוד הגיעו מכאן), יש ביקור במרכזי חוסן ייחודיים (כולל מרכז חוסן עם בעלי חיים, שעוזרים להעצים את ילדי העיר), יש קיבוץ עירוני ויש גם כפר סטודנטים לצעירים. "מכללת ספיר הסמוכה היא המכללה הגדולה בישראל, עם 8,500 סטודנטים, וישיבת ההסדר בעיר היא גם הגדולה בישראל, עם 600 תלמידים. אנשים לא יודעים את זה", אומר מנדי, שלוקח אותנו דרך רחוב של בניינים רבי קומות, רחוב אריאל שרון.

ויש גם מורשת. בשנת 1951 היו כאן 70 אוהלים במעברה של עולי כורדיסטן ואיראן. היום יש פה 30 אלף איש, חלוצי דורנו. "בחודש אפריל השנה ציינו 20 שנה לפצצת המרגמה הראשונה על שדרות, עוד לפני שנפלו הקסאמים. והנה, תראי איך המקום התפתח ב-20 שנה. זה מדהים. בזמן מלחמה כולם מזדהים איתנו, אבל אני קורא להם לבוא לבקר בזמנים שקטים. לראות עם מי הם מזדהים".

2.

הסיפור הוא לא בן אנד ג'ריס. צריך לעשות רגע זום אאוט, להסתכל על הסיפור ממעוף הציפור. ד"ר רונן שובל סיפר השבוע בפודקאסט שלו ושל שרה העצני-כהן איך הוא רואה את המהלך: בשלב ראשון ניסו אויבינו לנצח אותנו בשדה הקרב. הם נכשלו בששת הימים וביום כיפור והמסקנה שלהם מהניסיון לזרוק אותנו לים, הייתה לא לנסות לעשות זאת רק בשדה הקרב מול צה"ל. לכן בשלב השני, מאז המלחמות הגדולות, הם לא רוצים לנצח רק את החייל הישראלי אלא גם את אימא שלו בשוק ואת הילדים שלו בגן הילדים. ממלחמה חד פעמית – לפיגועים קטנים ומתמשכים.

השיא של השלב הזה היה האינתיפאדה השנייה. זה היה ניסיון לייצר ערעור קיומי, חוסר ביטחון תמידי. באוטובוסים, בקניון, ברחוב. פחד. מי שהיה כאן אז, זוכר. אבל מבצע "חומת מגן" יחד עם צעדים נוספים הצליחו לקטוע את גל המחבלים המתאבדים. התסכול הפלסטיני גבר, וזה הוביל לשלב השלישי, שהחל בוועידת דרבן. זה השלב המשפטי, ההסברתי, התודעתי. אם אי אפשר לנצח את ישראל, נעשה לה דה-לגיטימציה. המדינה היהודית והיהודים בכלל הם מקור הבעיות בעולם, וסטנדרט כפול מופעל רק ביחס אליהם (באופן קבוע מדינות כמו איראן יככבו בפורומים הבינלאומיים האלה, בלי לראות כמה מגוחך שהאיראנים מטפלים ב"הפרת זכויות אדם" ישראלית).

לא סתם הנשיא הרצוג הגדיר זאת השבוע כטרור מסוג חדש. אלה הם אכן פיגועי תודעה. לא אוטובוסים מתפוצצים, אלא שבוע האפרטהייד הבינלאומי בקמפוס אחד, או יום הנכבה בקמפוס אחר. המטרה היא להפוך את ישראל למצורעת. בעוד שברור לנו למה צריך להשקיע הרבה בתקציב הביטחון, את הזירה הזו משאירים לכל מיני אגפי הסברה שעוברים בין משרדי הממשלה. בפועל נותרים בשטח כל מיני "משפיעני רשת" שמשכנעים בעיקר את העוקבים שלהם. נדרשת פה "חומת מגן" הסברתית. יש מספיק כישרונות בשטח כדי לספר לעולם את הסיפור שלנו. צריך רק להבין את גודל האירוע. כבר מזמן הגיע הזמן.

3.

לשבת הזו קוראים "שבת נחמו". קוראים בה הפטרה של נחמה, אחרי תשעה באב: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". גם פרשת השבוע, פרשת "ואתחנן", מנחמת מאוד: זהו נאום הפרידה של משה רבנו מהעם, ובעצם גם מאיתנו הקוראים. הוא לא ימשיך איתנו לארץ ישראל, אבל הוא מלמד אותנו איזו זכות עצומה זו לחיות בה, ב"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", כדבריו.

משה חוזר השבוע על עשרת הדברות, ומזכיר שלא משנה כמה יטולטל העולם – יש ערכי יסוד, יש מצפן: כבד את אביך ואת אמך, לא תגנוב, לא תנאף. אינספור אידיאולוגיות ינסו לכרסם בעקרונות הבסיסיים האלה, אבל בשבת נקרא שוב על חשיבות השבת ועל המלחמה בעבודת אלילים.

מייד אחר כך מופיעים עוד פסוקים מכוננים - פסוקי "שמע ישראל". בין הקורונה לפוליטיקה לחום הכבד, יש פה הזמנה לפתוח פעם בשנה את הצוואה של משה רבנו, ולמצוא בה נחמה. שבת שלום.

כיתוב תמונה: מנדי ריזל מעביר סיור בשדרות, הספסל לזכר עידו אביגל, בן אנד ג'ריס, עשרת הדברות.


הסטטוס היהודי: "אהבה אינה שני בני זוג המסתכלים זה לזה בעיניים, עם לבבות, אלא שני בני זוג המסתכלים יחד, קדימה, לעבר יעד משותף" (הסופר אנטואן דה סנט אכזופרי, לרגל ט"ו באב שחל בשבת)

מתחדשות

נשים מתכוננות יחד לשנה החדשה

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.