רוצה לקבל עדכונים למייל?

נשמח לשלוח לך באופן אישי סיכום שבועי מצוות האתר:

אתגר העשור: בפרויקט בידיעות אחרונות התבקשתי להסתכל עשור אחד אחורה

עשור חלף. אני מתבוננת בתמונה הזו ורק עכשיו מבינה שב-2009 הייתי חלק מאחד המגזרים המושתקים והגיבורים ביותר בישראל: הורים לילדים קטנטנים.
למה מושתקים? כי אף אחד לא מדבר עליהם ועל האתגר הייחודי שהם מתמודדים איתו: ניהול גנון. הבן הבכור שלנו היה אז בן ארבע, הבת שאחריו בת שנתיים, והשלישי בדיוק נולד. היום אנחנו הורים לחמישה, ברוך השם, אבל אין מה להשוות. כשכבר יש לקטנטנים אחים גדולים יותר, מדובר על סיפור אחר לגמרי. כשאת כבר יודעת שהקטנטנים גדלים והופכים לסתם קטנים, ואז לגדולים, ואז לגדולים ממש, את מתייחסת אחרת לכל סיטואציה. את יודעת מה צופן בחובו העתיד, וכמה כיף עוד הולך להיות.
נכון, הפלא הראשון הוא לידה. אבל הפלא השני, הקריעה האמיתית של חבל הטבור, מגיע כשהילד מתחיל להיות עצמאי. ומישהו צריך להגיד את זה להורים הצעירים, רק שאולי פשוט אין מתי להגיד להם. הם בעבודה ואז בטיפת חלב, מנסים להרדים ואז להאכיל, ובזמן הפנוי מחפשים בייביסיטר (ולא מוצאים). אני אישית, למשל, לא דמיינתי אז ב-2009 את אף אחד משלושתם הולך ומוציא אוכל לבד מהמקרר. היום שלושתם גם יחד עושים זאת, וגם מוציאים משם אוכל לאלה שנולדו אחריהם, ומחממים ומביאים לעצמם סכין ומזלג. מי חלם. אני זוכרת את הקסם שהתפשט בחלל הבית כשהבכור עזר לי בפעם הראשונה להביא מוצץ ובקבוק מהשידה לאחיו הקטן. וואו, אמרתי לעצמי, הוא לא רק לוקח, הוא גם נותן. ואתם יודעים מה? עכשיו כשאני חושבת על זה, כבר מזמן שכחתי לשים לב לכך שארבעת הגדולים שלנו גם הולכים לשירותים לבד, ומתלבשים לבד, ומכינים ילקוט עם מערכת, וגם עזרו לגמול את אחותם הקטנה מחיתול. ופתאום השאלה הזוגית מי מקלח אותם, אני או בעלי, נגוזה. מהתוכנית "יש את מי לחתל" עברנו אט אט ל"יש עם מי לדבר", והליינ-אפ מרתק פי כמה. יש אינסוף שאלות חכמות לענות עליהן, ועולם שלם להסביר ולחוות ביחד (הנה מקבץ מהתקופה האחרונה: "אימא, את מכירה מישהו יותר גבוה מגנץ?", "אבא, אם תמיד יש חג שמגיע אז מה זה אחרי החגים?", "אימא, למה השם ברא בעולם נעלי קרוקס?". עכשיו תנסו לענות).
אל תבינו אותי לא נכון. ילדים זה שמחה גם בגיל אפס. זה סיפוק ומשמעות ואושר והכול. אלה לא קלישאות. להביא לעולם פרי בטן זה יותר מלהביא לעולם סקופים, ספרים ושיעורים (למרות שגם מכל אלה אני נהנית). אבל עד שהם הופכים גם לחברים מעניינים שלנו, לשותפים משמעותיים במערך המשפחתי, השנים הראשונות דורשות את המצרך הכי נדיר היום – סבלנות.
וכאן אנחנו עוברים לגבורה. למה ההורים לילדים קטנים הם בעיניי גיבורים שראויים להצדעה? כי הם לוחמי חירות. פרטיזנים. ממש כך. פעם הכול לקח זמן. לכבס בנהר, לשאוב מים מהבאר, להמתין לכרכרה, לגדל ילד. היום הכול התקצר חוץ הסעיף האחרון. אנחנו אשכרה ממתינים תשעה ירחי לידה. בעידן של העלאות מהירות, זריזות, מיידיות, הורים לתינוקות לוקחים נשימה עמוקה, צוללים ומשקיעים לטווח ארוך. בדור שבו אנחנו מתעצבנים אם לקובץ בווטסאפ לוקח יותר מ-20 שניות לרדת ולהיפתח, הסדנה הכי טובה לתיקון המידות שלנו היא להלביש ילד בבוקר או לבדוק לו כינים. לגדל פעוט הופך להיות הדבר הכי מהפכני ומחתרתי שאפשר לעשות בימינו. אחיי גיבורי התהילה, כל הכבוד. אה, והקטן בוכה בלול, לכו אליו.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.