אתגר העומק

1.

נתניהו החל להקים קואליציה במרץ, האופוזיציה מתנהלת מולו בקצת פחות מרץ, וסופגת ביקורת על הנמנום ועל הגישה. הנה טקסט שכדאי לראשי האופוזיציה לקרוא. במהלך הסידורים לפסח, נתקל אבי גרינצייג בספר “ואלה שנות” שהוציא נסים משעל ליום העצמאות ה־ 50 של ישראל. הוא שלח לי השבוע את הסיכום המרתק שמופיע שם לשנת 1996, השנה שבה הפתיע נתניהו ונבחר לראשות הממשלה. את הדברים כתב אז יוסף טומי לפיד, אביו של מי שניסה לנצח את נתניהו בבחירות האלה:

“ביבי נתניהו לא נבחר ב-1996 לראשות הממשלה מפני שיצחק רבין נרצח או מפני ששמעון פרס מפסידן או מפני שביבי נתניהו אשף תקשורת. ביבי נתניהו נבחר מפני שהרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית לא היה מוכן לכך, שתמורת ויתור על שטחים, הפלסטינים יפוצצו לנו אוטובוסים. זו הייתה משוואה קטלנית מדיי, שלא הותירה מקום לשיקולי התבונה הצרופה. החטא הקדמון של ביבי נתניהו הוא, שהעז להיבחר על אפו ועל חמתו של השילוש הקדוש: התקשורת, האקדמיה והממסד הלבן (לבן במובן לא־מזרחי ולבן במובן לא־חרדי). השמאל הליברלי, חסיד הבחירה הדמוקרטית, החופשית, האוניברסלית, מתקשה להשלים עם העובדה שהרוב עלול להצביע ‘לא נכון’. מכאן הניסיון, העקבי והשחצני, לדה־לגיטימציה של ביבי נתניהו כראש ממשלה. לא בכדי אץ ד”ר רענן כהן, ראש סיעת העבודה בכנסת, להגיש לבג”ץ עתירה נגד תוצאת הבחירות. לפי תחושת הגידים המסוידים של השמאל, היה בבחירת ביבי נתניהו משהו שנגד, אם לא את חוקי המדינה, אז את חוקי הטבע. השמאל טועה טעות אופטית כאשר נדמה לו שעצירת תהליך השלום מוכיחה את כישלונו של נתניהו. הרי לשם כך הוא נבחר”.

נתניהו נבחר שוב. מעניין איזה מאמר טומי היה כותב השבוע.

2.

המילים האלה נכתבות בחופשת פסח. אחרי שהילדים נרדמו היה לי זמן להשלים חובת צפייה של ראיון מדובר במיוחד: עמית סגל אצל אילנה דיין. מרתק. סגל אמר בכישרון דברים נכונים מאוד על הצורך לגוון ולאזן יותר את החדשות בישראל. אבל הדיון כולו התמקד בעניין אחד מצומצם: תעשיית החדשות בלבד, ההארד־קור ניוז.

כשאומרים “תקשורת” לא מדברים היום רק על מה אמר עמית סגל ומה אמר מנגד אמנון אברמוביץ’. תקשורת זה גם רוב התרבות, הריאליטי, הבידור, הפרסום, הקולנוע, המוזיקה, הניו־מדיה, הפלייליסט, הפיד. בואו נדבר על רוב הצעירים, שמזמן לא צורכים חדשות במהדורות שמשודרות ברדיו מדי שעה עגולה ולכן אוזנם לא מחפשת שם הטיות ועיוותים, כמו שאוזנו של סגל חיפשה מגיל צעיר. הם גם לא תרים כל בוקר בעיתון המודפס וכל ערב במהדורה המרכזית אחרי הוכחות לשמאלנות סמויה.

הציונות הדתית לפעמים קצת מאחרת: דור שלם אחרי יישובי חומה ומגדל היא הקימה את חומה ומגדל שלה, את מפעל ההתנחלויות. דור שלם אחרי שהקיבוצניקים יפי הבלורית והתואר הלכו ליחידות הכי קרביות, גם היא התחילה להגיע לשם. והנה עדיין, המאמר המיתולוגי של אורי אורבך ז”ל “הטובים לתקשורת” שנכתב ב־ 1987, לפני 32 שנה, הוא שיחת היום.

אי־אפשר לדבר על המאמר הזה כעת בלי לשים לב להקשר: קודם כל, קריאות קרב כאלה לא מתאימות לימינו. לא “כל המגזר” צריך ללכת לכיוון מסוים. והמגזר עצמו גם לא בדיוק מוגדר וסגור על עצמו, כפי שראינו בבחירות האחרונות. אז בנחת. איש־איש וכישוריו ותרומתו וסגנונו. יש כל כך הרבה דברים להיות טובים בהם, לא רק “הטובים לתקשורת”.

אבל שנית, האם באמת המשימה הבלעדית והדחופה היא ללכת כעת לאולפנים כדי לנקום את חרפת התקשורת בימי אוסלו? הציונות הדתית הרי יודעת גם להקדים את זמנה: הביטו במפעל הגרעינים החינוכיים בפריפריה ובמפעל המכינות הקדם־צבאיות, מיזמים ששוכפלו היטב במגזרים נוספים. אז מה עם לחשוב קדימה ולבשר את המהפכה התרבותית הגדולה הבאה? מהפכה שבה לא רק הצד הימני חשוב, אלא גם הצד הדתי, התרבותי, הרוחני?

מסביב למהדורות החדשות, שכבודן במקומן מונח, משודרות עוד כמה וכמה תוכניות, והן מחנכות ומשפיעות הרבה יותר. יש שם אוקיינוסים של הבל ושל זבל, של אלימות ושל החפצה, וזה עוד כלום לעומת התכנים ברשת. וכאן העיתונאים שמתקוטטים זה עם זה הם אולי דווקא שותפים לאותה קואליציה. עמית סגל ואילנה דיין, רביב דרוקר וקלמן ליבסקינד הם כולם אנשים אינטליגנטים. האם יהיו כותבים ופרשנים כאלה בדור הבא, או רק אימוג’ים ו”פחחח”? אני בטוחה שהם עצמם מודאגים יחד מעוד דברים שמשודרים בתקשורת, ולא רק מהשאלה איך מסקרים את ביבי.

נדב איל (עוד שם לרשימה הזאת) כתב פעם שהסכנה הגדולה למערב היום היא התפשטות הטיפשות:

“חשבנו שלא יהיה מחיר לכל תכניות הריאליטי האלה, נכון? חשבנו שזה רק גילטי פלז’ר כזה? קצת זבל, אמרנו. אנחנו יודעים שזה זבל, שזה מזויף ודפוק וסקסיסטי והכל. הרי אנחנו זוכרים ימים לפני הריאליטי. אז זהו, שהילדים שלנו לא. הם מדברים על זה כל היום בגן ובבית ספר. ריאליטי עבורם הוא לא תענוג מפוקפק. הוא מה שהמוח שלהם אוכל”.

כך שהסכנה המיידית והאמיתית היא לא רק בתקשורת ימנית או שמאלנית, אלא בתקשורת מטומטמת וריקנית, שתיצור מדינת טראש. תקשורת שמוחאת כפיים לאייטמים יחצניים, מפסיקה להתאמץ, לא שואלת שאלותקשות, לא מימין ולא משמאל, כי למי יש כוח, בואו נקדם עוד ריאליטי. אם הבורות תנצח, כשאמנון אברמוביץ’ יגיד בפעם הבאה “לאתרג”, רבים ישאלו מה זה בכלל אתרוג.

בעיניי, זה האתגר הבא. אבל זה דורש להעלות לסדר היום מושגים כמו דרך ארץ, תוכן, ערכים, עדינות, גבולות, ואפילו מושגים כמו קדושה וצניעות, בלי שיצעקו עלייך “הדתה” ו”איראן”. זה דורש מאיתנו, לדעתי, לגעת בליבת התרבות שלנו – התורה. זה אומר להציע אלטרנטיבה אמיתית למערכת הקיימת ולא רק להשתלב בה.

חיכינו אלפיים שנה להזדמנות הזאת. הזמר אריאל הורוביץ אמר לי פעם: “אנחנו מבזבזים מאה אחוז מהאנרגיה שלנו על דיוני ימין ושמאל. אלה דיונים על הרוחב של הארץ הזאת. הם חשובים, אבל אני רוצה להשאיר קצת אנרגיה לדיונים על העומק של הארץ הזאת”.

האם יש לנו אומץ להגיד משהו גם בתחום הזה?


הסטטוס היהודי: “בשביעי של פסח נקרע הים והיבשה נחשפה. דברים רבים בחיינו הם נסתרים, נעלמים, מכוסים בשכבות ובקליפות. שביעי של פסח הוא הזמן לחשוף אותם, לבקוע את מה שמסתיר את האמת הנעלמת, לקרוע את הים”. (הרב יואל כהן)

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!