ארזנו לבד, עלינו יחד | אקטואליה לפרשת מסעי תשפ"ב

1.
"זה אייטם שאת תאהבי", כתבו לי השבוע כמה בני נוער, וצילמו את עצמם מנסים לעשות סדר במזוודות בנתב"ג. "נחתתי ומצאתי את המזוודה שלי", סיפר לי אחד מהם, "אבל ראיתי כזה בלגן שהחלטתי להישאר ולעזור. מצאתי מזוודה של מישהו לפי השם שלו והטלפון, צלצלתי והוא ממש שמח. אני ממשיך לנסות 'לשדך' מזוודות ואנשים".
אז כל הכבוד על האזרחות הטובה אבל לא, זו לא אמורה להיות יוזמת התנדבות יפה של החופש הגדול. אפילו על הלייקים שאייטם כזה בטח יביא ויתרתי (לא בקלות). זה לא נורמלי שצריך מתנדבים מטעם עצמם שיסתובבו שם, זה לא תפקיד וולונטרי וזה לא ואקום שאליו "עם ישראל" צריך להתגייס ולבוא, כמו אל ילד בר מצווה מוחרם או משפחה שיושבת שבעה בלי מנחמים. זוהי הכניסה הרשמית למדינת ישראל. זו קבלת הפנים שמחכה לכל מי שנוחת כאן.
הכותרות החדשותיות האחרונות על שרת התחבורה מירב מיכאלי עוסקות בבחירתה ליו"ר העבודה, במתקפה שלה על גנץ ובריצה עם או בלי מרצ. לא ברור איך התרגלנו, לא ברור איך זה הפך רק לחומר לבדיחות ליולי-אוגוסט הזה.
כמה שעות אחרי שבני הנוער המתנדבים פנו אליי, כתבה לי תמי גולדברג על שתי מזוודות שנעלמו בטיסה שלה מארה"ב לארץ. כמה ימים חלפו, והן טרם נמצאו. זה לא רק רכוש יקר וחשוב, אלא חתיכות חיים. קשה לאמוד את התסכול. "חשוב לי לא לעשות שיימינג לעובדי נתב"ג", אמרה לי תמי, בעודה מתרוצצת בשדה. "יש עובדים מסורים שניסו לעזור לי עד ארבע בבוקר. הם פשוט מעטים מדיי ולא מצליחים להשתלט. הסתובבתי וראיתי כיסאות גלגלים, עגלת תינוקות, אנשים שמחפשים מזוודות עם תרופות. מה קורה פה? אני לא מבינה איך המשבר הזה לא פותח את כל המהדורות, במקום ספקולציות פוליטיות".

2.
עכשיו אל מושג שהלוואי שיהפוך שגור ומוכר בשנים הקרובות: עלייה קבוצתית. אל"מ במיל' גולן ואך הוא מפקד יחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. הוא פיקד על מבצעי חילוץ מורכבים בהאיטי, בפיליפינים, במקסיקו, בברזיל, באלבניה ועוד. לפני כשנה חזר כאוב ממיאמי, מאסון קריסת הבניין שם. תשעים ושמונה לכודים נהרגו, ובחילוץ של רוב הגופות – הוא והצוות הישראלי טיפלו.
"חזרתי מהורהר, חשבתי מה השליחות שלי בחיים. אשתי הדר הזכירה לי את החלום לעבוד עם אבא שלי, שלום ואך, שכבר שנים עוסק בעידוד עלייה קבוצתית מצרפת. חברי יגאל נווה דרבן אותי להתמסר לאתגר הזה ולהפוך אותו לדבר הבא בעולם היהודי. לשם כך עזבתי את עבודתי כמנכ"ל מועצת הגליל, וחברתי לרב צבי אלון ויצאתי לדרך כשהיעד הראשון הוא דרום אמריקה".
עלייה של יחידים, טיפין טיפין, הוא מסביר, היא קשה מאוד. רבות מהמשפחות נופלות בין הכיסאות. "החלטנו לקדם מודל של עלייה קבוצתית. הרי גם כשיצאנו ממצרים לארץ ישראל השבטים נכנסו לכאן יחד, כקהילות, ולא כבודדים".
בימים אלה חזר מסמינר הכנה בארגנטינה לקבוצה הראשונה שמגיעה. 13 משפחות. לבד הן לא היו עולות, ביחד כן. "היום כמעט בלתי אפשרי לעלות לארץ אם אתה לא עשיר או שיש לך משפחה חזקה שתתמוך בך. ישראל היא מדינה יקרה, מהירה, הייטקיסטית. והעולה הוא לפעמים בעל חנות בגדים בבואנוס איירס, לא מבין עברית, לא יודע כמה שקל זה פסו. אם אין מישהו שיגיע ויגיד לו 'אני איתך', הוא לא יבוא".
לארגנטינה הוא הביא אפילו את מנהל בית הספר באור עקיבא, לשם יגיעו המשפחות, כדי לענות לכל השאלות בנושאי חינוך. הוא יורד איתם לפרטים הכי קטנים: דירות, ריהוט, תעסוקה, תחבורה, בירוקרטיה, שפה.
"אנחנו מתכננים ללוות את הקבוצה במשך אלף ימים. שנה לפני העלייה לארץ ושנה אחרי".
כבר בקיץ הזה עולות 50 משפחות, סך הכול 265 איש: 13 משפחות עולות מדרום אמריקה לנהריה, ליצור שם קהילה חדשה של דוברי ספרדית. 37 משפחות מצרפת ייקלטו בעיקר בירושלים, בברוכין ובנהריה. בנהריה, מתברר, כבר נקלטו 40 משפחות מצרפת בשנתיים האחרונות, ובברוכין 25 משפחות, כך שיש לעולים החדשים אל מי להצטרף... זו רק ההתחלה. אם המודל יצליח, החלום הוא להעלות כך שכונות שלמות בארצות הברית.
"אני ממשיך להיות במילואים 100 ימים בשנה בפיקוד העורף. אבל בשאר הזמן", הוא אומר בחיוך מריר, ונזכר בפעמים הקודמות שבהן נסע לחו"ל, "בשאר הזמן החלטתי לחלץ גם קצת יהודים חיים, לא רק גופות".

3.
פרשת השבוע, פרשת מטות, פותחת בעיסוק בנדרים, בשבועות, בהבטחות שיוצאות מהפה שלנו. אלפי שנים פרשנינו עוסקים בשבת הזו בתרבות הדיבור, במילים שאנחנו אומרים. נדמה ששיאים של רפש נשברים בשיח הציבורי בימים אלה, והבחירות החמישיות רק התחילו.
זה לא עניין של נימוסים והליכות, זה נוגע לעצם קיומנו פה. בספר ירמיהו, הנביא מתאר חברה שבה אין משמעות למילים, שבה המילים הופכות לחרבות:
"כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ, נְאֻם ה'.
אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ, וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ,
כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ.
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ
לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר".
זה נשמע כמו תיאור נבואי של הפיד ברשתות. ירמיהו מתאר כאן חברה שלבסוף קרסה ואיבדה את עצמאותה ונפלה בידי הכובש. כי עוד לפני האויב מבחוץ, היחסים הפנימיים בינינו, האמון, שיתוף הפעולה, היכולת לדבר ולשוחח וגם להתווכח – הם הבסיס לקיומנו. החיים והמוות ביד הלשון, והיום ביד המקלדת.
בתקופה הקרובה כל אחד מאיתנו יכול להחליט לא רק איך הוא עצמו מתבטא, אלא מה הוא משתף, למה הוא מעניק תשומת לב, למה הוא מגיב ומקדיש זמן.
שבת שלום.

הסטטוס היהודי:

" כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (הנביא ירמיהו, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)