1.
אנחנו רק קוראים לזה "בחירות רביעיות", אבל התחושה היא שהבחירות השלישיות עוד לא נגמרו והוכרעו. אנחנו רק קוראים לזה "סגר שלישי" אבל אנחנו בעצם עדיין בתוך הסגר השני, שטרם נגמר. אנחנו במסטיק של הבחירות כבר כשנתיים, ובמסטיק של הקורונה כבר כשנה.
כך שהתסכול הוא לא בגלל שהולכים לבחירות בפעם הרביעית. התסכול הוא שהולכים לאותן בחירות. דופקים את אותו ראש, באותו קיר, בפעם הרביעית.
לקורונה יש ככל הנראה חיסון יעיל, כך שנצליח לצאת ממנה, למרות כל הכשלים שהיא חשפה בחברה. המערכת הפוליטית מורכבת יותר, אין חיסון פלאים שיוציא אותנו מהסיפור, נצטרך לעבוד קשה על הריפוי.
2.
גם במערכת הבחירות הזו נשמע ערעור על עצם הלגיטימציה של המצביעים השונים. כאילו להיות שמאלני זו קללה, או להיות ביביסט זו עבירה. כאילו אין לאנשים לגיטימציה להחזיק בדעות שונות.
אלישיב רייכנר בדק בטורו ב"מקור ראשון" את הטענה המעליבה שהפריפריה הולכת אחרי ביבי כמו עדר עיוור. המסקנה מרתקת וחשובה. ובכן, 47.5% מתושבי ירוחם הצביעו מחל בבחירות האחרונות, וגם למעלה ממחצית מתושבי באר שבע, ויותר משישים אחוזים מתושבי דימונה. נתניהו נערץ שם. גם בפריימריז בתוך הליכוד הוא ניצח בגדול את סער באזור הדרום. אבל שימו לב למה שקורה בבחירות המקומיות – מתברר שאותם תומכי נתניהו נלהבים, שכה מזדהים אתו ועם דרכו ברמה הלאומית, יודעים היטב לשקול שיקולים אחרים כשהם בוחרים ראש עיר.
נתניהו הגיע במיוחד לירוחם לפני הבחירות המוניציפליות כדי לעזור למועמדת שלו, נילי אהרון, וגם צילם עבורה סרטוני תמיכה. אבל אהרון הובסה, וטל אוחנה ניצחה בגדול. גם בערד המועמד של נתניהו הפסיד לאיש יש עתיד, ובדימונה הצליח ראש העיר בני ביטון לגבור בקושי על יריבו, למרות תמיכת נתניהו המסיבית. יש בפריפריה עוד דוגמאות לסקופ המטלטל הזה, לפיו אנשים אשכרה יודעים לגלות חשיבה עצמאית ושיקול דעת.
היידה ביבי, זה נכון, אבל גם היידה כבוד מינימלי לאנשים ולבחירותיהם.
3.
זו תקופה של סיכומי שנה ובחירת האנשים והאירועים של 2020. לפני כמה ימים נערך טקס חלוקת עיטורים וציונים לשבח לשוטרי משטרת ישראל, לסיכום השנה האזרחית. 32 עיטורים חולקו שם, בסיומה של שנה רבת ביקורת ומחדלים, ונראה היה שהשר אמיר אוחנה וממלא מקום המפכ"ל מוטי כהן ממש נהנים לכמה שעות לעסוק בהישגים ובהצלחות.
ארבעה אזרחים קיבלו שם עיטור, לבקשת השר. אנשי השנה מסוג אחר. שי אבישר, מיכאל בן זיקרי, מוטי בן שבת והרב אחיעד אטינגר. מתוך הארבעה רק שי אבישר שרד את אותה גבורה. בשם יקיריהם שהקריבו את חייהם עלו כרמית ויורם, הוריו של הרב אטינגר, חוה בן שבת ושתי בנותיה, אמו ואחיותיו של מוטי בן שבת, וחלי איטח, זוגתו של בן זיקרי.
הנה תזכורת: מול גל הצפות ששטף את נהריה, הציל בן שבת את חייה של משפחה שנתקעה ברכב. אחרי שחולצו חזר בן שבת לרכב מחשש שנשכח שם תינוק, ונסחף בזרם אל מותו.
הרב אטינגר, ראש ישיבה בדרום תל־אביב, חלף בצומת אריאל כשמחבל החל לירות לכל עבר. הוא יצא מרכבו, שלף את אקדחו, חתר למגע, הציל חיים של אחרים, אבל נפצע ולא שרד.
מיכאל בן זיקרי שהה עם משפחתו באגם זיקים. הוא שמע אדם זועק כי ילדיו טובעים, מיהר לשחות לכיוונם והציל שלושה בני משפחה אחת מטביעה. הוא הגיע לאפיסת כוחות, ולא הצליח לצאת מהמים.
שי אבישר היה על חוף הים באשדוד כשארבעה בני נוער נקלעו למצוקה בים. הוא לקח גלשן שמצא על החוף והצליח לחלץ שלושה מהם.
ארבעתם יכלו להתעלם. ארבעתם יצאו מאזור הנוחות שלהם והיו מוכנים לסכן את חייהם כדי להציל חיים של אחרים. אז נכון שיש קורונה ויש בחירות, ויותר פופולרי לקטר על האופי הישראלי, אבל בבואנו לסכם את 2020, ראוי לזכור גם אותם ואת דרכם.
4.
בשבוע שבו ממשלת האחדות התפרקה, האחדות בפרשה חזרה. פרשת "ויגש" היא כנראה המרגשת ביותר בתורה. אחרי 22 שנים של נתק, יוסף ואחיו נפגשים. אחרי שהאחים זרקו אותו לבור, אחרי שיוסף התגלגל לבית הכלא במצרים ואז הפך לבכיר בארמון המלוכה, הם נפגשים, בוכים, מתחבקים וממשיכים ביחד.
שוב ושוב מסופר לנו בפרשה שיוסף בוכה. הדמעות שלו ממש מלוות אותה. הוא בוכה לפני המפגש עם האחים, וגם אחריו, אבל יש בכי אחד שהפרשנים מתעכבים עליו – במפגש בינו לבין בנימין: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו". על מה הם בוכים? רש"י מסביר שיוסף בכה על שני בתי המקדש שיקומו בירושלים, בנחלה של בנימין – ועתידים להיחרב. אנחנו עוד לפני יציאת מצרים, למה צריך לבכות ברגע כל כך מרגש על בתי המקדש שייחרבו? ואולי בכלל צריך לשמוח על כך שהם בכלל יקומו? ואיך זה קשור לרגע הפגישה בין האחים?
התשובה היא שבית המקדש ייחרב בעתיד בגלל שנאת אחים, שנאת חינם. ברגע זה האחים סיימו לתקן קלקול עמוק ויסודי של שנאת אחים. הם בוכים מחשש שגם בעתיד הקללה הזו תמשיך ללוות אותנו, ועוד תחריב את הבית המשותף שלנו. הם בוכים כי אולי לא נסיק את המסקנות מהסיפור שהסתיים זה עתה - ממכירת יוסף, מהמריבה הקשה, מהניתוק, מהניכור אבל גם מההצלחה שלהם להשלים זה עם זה בסוף, ולהמשיך הלאה ביחד.
הם לא בוכים על עצמם, הם בוכים עלינו. האם למדנו את הלקח?
הסטטוס היהודי: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם... וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם". (הנביא יחזקאל, מתוך ההפטרה שקוראים בשבת)
