אל תניחו להם לנפשם

1.

ברכות לממשלה החדשה. היא גדולה, היא הוקמה על-העוקם, יש בה תפקידים מיותרים, אבל בחירות רביעיות היו יקרות ומסוכנות הרבה יותר. הנה שתי הצעות לסדר יומה של הממשלה הנכנסת:

• המשבר הנפשי. על המשבר הרפואי, כך נראה, התגברנו. על המשבר הכלכלי מדברים הרבה. המשבר הנפשי צריך להיות בראש מעייננו. אחרי הכול, מסעדנים וקוסמטיקאיות מתראיינים בפנים גלויות. מי שצריכים סיוע נפשי, נעמדים קצת פחות בקלות מול המצלמה. קולם נשמע פחות.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע נתון מטריד: מצבה הנפשי של כמעט רבע מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל החמיר במהלך משבר הקורונה. לחץ, חרדה, דיכאון, בדידות, מתח – המילים האלה חוזרות שוב ושוב מפיהם של ישראלים שמתבקשים לתאר את הרגשתם. כרבע מהם תיארו זאת גם אצל ילדיהם. יש כאן נורת אזהרה: זו עלולה להיות המגיפה שאחרי המגיפה. צריך לחזק את מערך בריאות הנפש, לעסוק בנושא ללא הרף וללא בושה, ולאפשר לרבים טיפול נפשי בזול או בחינם.
האימהות שעליהן שומעים, שמעלות פוסטים נרגשים על איך הילדים חוזרים לגן, הן לא האימהות שמתקשות לתפקד ולחזור לאיזושהי שגרה. מדריך נוער סיפר לי שבעוד במערכת החינוך חוזרים ללמוד, הוא חושש שהצעירים שאיתם עבד כבר לא יחזרו לעולם לספסל הלימודים. צריך להתאמץ כדי לתפוס אותם. במרכזי הסיוע לנשים ולילדים מדווחים על עלייה חדה בפניות, בגלל האלימות שהתפרצה בבתים שהפכו לסיר לחץ.
ידענו לכנס מסיבות עיתונאים דחופות בשמונה בערב כדי להסביר איך להתעטש ואיך ללחוץ יד בנגיעת מרפק. עכשיו צריך להסתער באותה רצינות על הנפש שלנו.

• תלמדו מראשי הערים. פעם היו אומרים שראשי ערים מתחילים בפוליטיקה המקומית, מתוך רצון להתברג בסוף בפוליטיקה הארצית. לדעתי היום המצב הפוך: הפוליטיקה הארצית משותקת כבר יותר משנה, ויש לה המון מה ללמוד מזו המוניציפלית. שם אי אפשר להכריז על שיתוק וללכת לשלוש מערכות בחירות רצופות. שם צריך לעבוד, לטפל בחיים עצמם.
ראשי הערים, שהתחננו לממשלת אחדות הרבה לפני שגנץ ונתניהו קלטו שזה המהלך הנכון, הצטיינו גם במשבר הקורונה. כשההוראות מלמעלה לא היו מספיק ברורות, הם היו צריכים לקבל החלטות קשות בשטח. יש דור חדש וצעיר של מנהיגים כאלה, שבפועל משפיעים ומנהיגים יותר מכל שר לענייני לא-ברור-מה: צביקה ברוט בבת ים, טל אוחנה בירוחם, אביחי שטרן בקרית שמונה, אלון דוידי בשדרות ועוד ועוד. יאיר רביבו, ראש עירית לוד, סיפר לי איך במועצה שלו יושבים יהודים, ערבים, חרדים, חילונים, יוצאי ברית המועצות ודתיים-לאומיים – ופשוט עובדים יחד.
הממשלה החדשה ממילא לא יכולה להכריע בסוגיות הגדולות. לשני הצדדים אין רוב לזוז יותר מדיי לשמאל או לימין, או לפנות לכיוון השמרני או הליברלי. כולם שם שומרים על כולם. לכן זה הזמן להסתער יחד על הסוגיות שבהן יש הסכמה, אותן סוגיות יומיום שראשי הערים מתמודדים איתן. יותר קל לצעוק "הדתה" או לריב על ריבונות, אבל כרגע מערכות הבריאות, החינוך והדיור מחכות לכם.

2.

בשבת מסיימים לקרוא את ספר ויקרא, הספר השלישי מבין חמשת חומשי תורה. לראשונה בהיסטוריה שלנו, קראנו את רובו השנה מחוץ לבתי הכנסת. לפעמים ללא ספר תורה, לבד בבתים, בין המטבח לסלון, עם הילדים ברקע. לפעמים ברחובות, מנסים לשמוע ממרחק את הפסוקים, לפעמים במנייני מרפסות מאולתרים. השבוע קוראים את שתי הפרשות האחרונות, "בהר" ו"בחוקותיי". העולם כולו קפא, אבל הדופק הזה לא עצר, מפרשה לפרשה.
אז מה עברנו ביחד, במקביל למגיפה עולמית? 10 פרשות, עם 859 פסוקים. עסקנו בהקמת המשכן ובדיני הקורבנות, בשנת השמיטה ובשמירת השבת, בלשון הרע ורכילות, במוות ובלידה, בשבתות ובחגים, בזוגיות ובחינוך, בתשלומים ובהלוואות ועוד ועוד. חלק מהדברים רלבנטיים ובוערים ("ואהבת לרעך כמוך") וחלק נראים מרוחקים, עד שקשה לתפוס אותם (עבודת המשכן). נתקלנו שוב ושוב במילה שקשה להסביר בשנת 2020 – קדושה. ספר ויקרא מציג עולם שיש בו קדוש ויש גם טמא, יש נכון ולא נכון, יש אסור ומותר. ספר של גבולות.
ותוך כדי קריאה, גם לעולם חסר הגבולות שלנו נכנסו פתאום גבולות. כמה דמיון יש בין דיני הטומאה והטהרה בספר ויקרא, לבין ההוראות החדשות בחיינו: הבידוד, ההסגר, ההרחקה, שטיפת הידיים, חסימת הפה.
זה לא ספר קל. הסופר האמריקאי הרמן ווק כתב פעם, שאם היו הופכים את התנ"ך לספר קריאה, היו מותירים בחוץ את ויקרא. "אבל היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה", כתב. "תכנית בניית המשכן וקריעת ים סוף – ערך אחד להן".
נכון, הכי מרתק לקרוא את ספר בראשית, עם סיפורי האבות. גם ספר שמות, שבמרכזו יציאת מצרים, הוא סוחף ומרגש. ספר ויקרא הוא מאתגר. הוא מבחן של נאמנות ושל קשר, ובשבת בבוקר – בתנאים לא קלים כלל – המבחן מסתיים. נקווה שאת ספר במדבר כבר נקרא ביחד, מתוך בריאות.
חזק, חזק ונתחזק.

הסטטוס היהודי: "פתאום אתה מבין כמה אתה יכול לעשות, ואין דבר כזה לא יכול, ובמיוחד לא רוצה. אתה כל יכול, לא
משנה מה יגידו לך". (סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל שנפל השבוע, בפוסט שכתב בסיום מסלול בגולני)