בתקשורת, בפוליטיקה, בריאליטי וסתם בחיים, נראה שיש ערך חדש: אותנטיות. להגיד את האמת בפנים, לדבר דוגרי. אבל מי קבע שמה שהכי חשוב הוא אותה "אמת" של כל אחד? מי החליט שכל מה שמתרוצץ לנו בראש ראוי להיאמר, שהכי טוב להיות אימפולסיבי ולא שקול? ולמה משדרים לנו שרק הדרך הזו מביאה פרסום, רייטינג ולייקים?
מי שעוקב אחרי פרשת השבוע, מגיע בכל שנה מחדש בתקופה הזו של השנה אל פרשות "תזריע" ו"מצורע", שמזוהות מאוד עם נושא לשון הרע. אלפי שנים הפרשנים מסבירים בשבועות האלה על כוחו של הדיבור, על הציווי שלא לרכל ולקלל ובכלל, לשים לב למילים שיוצאות מהפה. האמת היא שכשמדובר בלשון הרע, לא צריך להסביר ולנמק יותר מדיי – זה ברור שאם כולנו רק נגיד כל היום את כל מה שבא לנו על כל מי שבא לנו, החיים יהפכו לבלתי נסבלים.
היום, כשהכותרות מבטיחות לנו "ראיון אמיץ" – זה בדרך כלל אומר שהמרואיין חושף דברים אישיים מאוד, קיצוניים מאוד, שליליים מאוד. אבל מי אמר שזה אכן אומץ? אולי האומץ האמיתי הוא דווקא לחשוב פעמיים, לא לשתף את כולם בהכול, ולהשאיר מרחבים פרטיים בחיים?
- מאת: סיון רהב-מאיר
- פורסם:
- קטגוריה: כללי
- מצורע, תזריע
אהבת? רוצה לשתף?
סיון רהב-מאיר
סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
