300 אלף סטודנטים החלו אתמול את שנת הלימודים. כ-2 מיליון תלמידים חזרו ללימודים בשבוע שעבר, אחרי החגים, יחד עם עוד אלפי תלמידי מכינות קדם צבאיות. עשרות אלפי תלמידי ישיבות יחזרו למה שמכונה "זמן חורף" ביום שלישי הקרוב. זה קורה בשבוע שבו קוראים את פרשת נח. הפרשנים מדברים על שתי ההוראות ששמע נח: "בוא אל התיבה", ואז בהמשך "צא מן התיבה". מתי לבוא ומתי לצאת? מתי להתכנס, להתמלא בתוכן, להתנתק מהעולם שבחוץ, ומתי לצאת החוצה ולא רק ללמוד אלא גם ללמד, להאיר? רב צעיר הפנה אותי פעם, בדיוק בתקופה הזו של השנה, לשיר שנוגע בשאלה הזו. "המכתב של רבקה לנעמי" הוא שיר של אריאל הורוביץ, שהלחין טקסט שכתבה סבתא שלו, רבקה ספיר, לאימא שלו, נעמי שמר. נעמי הצעירה עזבה את קבוצת כנרת כדי ללמוד מוזיקה בירושלים. הקיבוץ סער וזעם. אימה כתבה לה: את בסדר גמור. העולם עוד מחכה לתרומה שלך, אבל את חייבת כעת להתנתק, לצלול, ללמוד. הדימוי הנפלא בשיר הוא "להוסיף מטען לבטן הספינה". הנה המילים:
"יום העבודה נגמר וירדתי לכנרת, לענות על מכתבך ילדתי הקטנה, קשה לך שם עכשיו בעיר בה את לומדת, קשה כמו שקשה תמיד בכל התחלה. רוח מתחילה לעלות וכבר סוער הים, כמו שסוערת נפשך שהיא נפש אמן, ובלב הים פתאום אני רואה סירה, ועליה דייג אחד שנלחם בסערה. מה יעשה הדייג, מה הוא יכול לעשות, כדי שהסירה תגיע אל החוף, יש רק דבר אחד שיעמוד בסערה, אם הוא יוסיף מטען לבטן הסירה. זו ילדתי התשובה גם לסערת נפשך, הלימודים שלך הם המטען על סיפונך, כאן פועלים עייפים כבר צמאים לשיר שלך, אבל את עוד צריכה לחתור, דרך כל הפוגות של באך".
רק ברכה והצלחה לכל הלומדים. (שימו לב לשורה הראשונה והמרגשת בשיר. פעם היו יורדים לכנרת כדי לענות על מכתבים כמו שצריך).
