ברוכים הבאים. מזל טוב, אנחנו מתחילים את ספר שמות. פרשת השבוע היא פרשת "שמות". לפני שבוע היינו משפחה, השבוע אנחנו עם. אנחנו נדבר על המעבר החד מספר בראשית לספר שמות, על השינוי הדרמטי שכולנו עוברים בשבוע הזה, אבל אני רוצה לפתוח בהודעה מקסימה שמישהי שלחה לי השבוע: "לא בא לי להיפרד מספר בראשית". אני מזדהה עם התחושות, אבל כמו שתינוק גדל, גם אנחנו גדלים, משבוע לשבוע, מחומש לחומש. אז ניפרד באהבה מאברהם, יצחק ויעקב, משרה, רבקה, רחל ולאה, מ-12 השבטים, ונתחיל. והנה, גם בתחילת ספר שמות מחכה לנו ד"ש מהם:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה.
יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן.
דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר.
וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.
ככה מתחיל הסיפור שלנו. חנן פורת כותב ששמות הוא לא ספר היסטוריה אלא ספר על הפילוסופיה של ההיסטוריה. הספר מאיר את המגמה שלה, את תכליתה.
זו פרשה עשירה מאוד בפרטים ובסיפורים, אנחנו נבחן לאורכה רק את מה שמכונה "רושם ראשוני". את הפעם הראשונה שאנשים עולים על בימת ההיסטוריה. כידוע, הרושם הראשוני מאוד משמעותי ומשפיע, לשנים קדימה. הפעם הראשונה שפגשנו את בן הזוג, מורה משמעותי, בוס, חברים... אנחנו נבחן את רגעי ה"בראשית" האלה של ספר "שמות". נתחיל.
1. פרעה – המפגש הראשון של הרשע עם העם היהודי
בספר בראשית היו מלחמות ומאבקים, אבל זה היה סיפור אחר לגמרי. אלה היו קרבות בין רועים של יצחק לרועים אחרים, או בין מלך מקומי לבין אברהם ועבדיו. כאן מתחיל הסיפור המכונן שלנו. אנחנו מתייצבים לראשונה כעם מול האויב. זה המפגש הראשון שלנו עם פרעה, שיהפוך לגיבור הרשע של ספר שמות, לסמל של רשעות עד היום, לגיבור גם של ההגדה של פסח ושל חג הפסח. הספר מתחיל בשמות, עם ישראל שומר על השמות העבריים, ומולו יש אנטי-שמיות, תרתי משמע, התנהגות לשמות האלה, לזהות הזו. איך הכל מתחיל? מה הרושם הראשוני שפרעה עושה?
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף.
וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.
יש פה מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", לא ברור אם הוא הכיר את יוסף ושכח, או שהוא באמת נולד לדור חדש שכבר לא הכיר אותו. כך או כך, מדובר בכפיות טובה, בחוסר הכרת תודה. זה המאפיין הראשון של פרעה, ושל הרוע בכלל – לא להכיר תודה. אנחנו נקראים יהודים על שם התודה, על היכולת להודות בחטאים וגם להודות על הטוב ("הפעם אודה את ה'" – לכן נקרא שמו יהודה). מה שפרעה עושה זה פשוט אנטי-יהודי, אנטי-תודה. זה המפגש הראשון שלנו איתו.
בהמשך נראה כי חוסר הכרת תודה לבן אדם, ליוסף, מוביל לחוסר הכרת תודה לאלוקים ("מי ה' אשר אשמע בקולו?"). אצל פרעה זה תמיד הולך ביחד, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. בשתי הזירות הוא נכשל (בהמשך נלמד כמה משה היה מלא בהכרת הטוב, אפילו כלפי היאור שהגן עליו פעם).
עכשיו נמשיך אל המשפט הראשון שיוצא לפרעה מהפה. זה די מעניין, איך הוא פותח את פיו לראשונה בפתיחת ספר שמות? "ויאמר פרעה אל עמו: הנה עם!".
אנחנו עוד לא יודעים להגדיר את עצמנו כעם בשלב הזה. אנחנו משפחה גדולה שעברה למצרים והחלה להתבסס. והנה, לפעמים דווקא האויב יודע יותר טוב מאיתנו מי אנחנו. הוא בא ואומר לנו: אתם לא משפחה, אתם עם, אומה, שימו לב מי אתם. מאז ועד היום, מפרעה דרך היטלר דרך איראן ועד לאנטישמים בארצות הברית, מול סכסוכים פנימיים, מול מריבות על שטויות, מול שלוש מערכות בחירות בשנה – הם עומדים ואומרים: הנה עם, זה לא סתם אוסף אנשים מקרי. פרשנינו לאורך הדורות התייחסו למילים האלה של פרעה בשלל דרכים. ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ', פראג, המאה ה-17) נותן הגדרה שהיא יותר מדינית, דיפלומטית, צבאית:
"כך אמר להם פרעה, שלא ייתכן שיהיו שני עמים מתנגדים דרים במדינה אחת, לכך נאמר 'ויאמר אל עמו', בשביל עמו, לומר כי אתם עם מיוחד בארץ, והנה עם בני ישראל. כי גם בני ישראל הנה הנם נעשו לעם גם המה, בזמן מועט נעשו עם רב".
כלומר, יש פה שני עמים ומדינה אחת. אולי זה המקור לסיסמה "שתי מדינות לשני עמים"... אי אפשר מדינה אחת לשני עמים, הציבור הזה שבא מכנען, המשפחות-משפחות האלה – פרעה מאבחן שהן כבר הופכות לאומה ואין מקום במצרים לעוד עם.
אבל ה"אור החיים" הקדוש (רבי חיים בן עטר, מרוקו, המאה ה-17) רואה פה הגדרה מהותית, לא סתם שני עמים, יש הבדל מהותי:
"'הנה עם' – כי עם זה משונה מכל העמים, כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים, אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו 'הנה עם' כולו בני ישראל ואין זר אתם.
ואומר 'רב ועצום' פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות – יחשבו לרבים ועצומים מהם, לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו".
יש פה שני מאפיינים קדושים ונפלאים: קודם כל, הם לא מתבוללים, לא מתערבבים, הם עם ואי אפשר לערבב אותם בעמים אחרים. שנית, הם 'רב ועצום' לא מבחינה כמותית. זה מאפיין קבוע שלנו, אנחנו לא רוב, אנחנו לא הרבה, אבל אנחנו ערבים זה לזה, כל אחד "נותן נפשו על אחיו" וזה עושה אותנו חזקים ועצומים.
הדרך הלא-נורמלית הזו בה אנחנו מתעצבים היא דבר שקל להכחיש ולהשכיח. בדרך כלל עם מתגבש על אדמה מסוימת, במקום מסוים, לא ככה. מגילת העצמאות מתחילה במשפט מעט תמוה: "בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית". ובכן, העם היהודי לא קם בארץ ישראל, הוא התחיל ב"לך לך", בהליכה אליה, והתעצב בעיקר במצרים ובמדבר סיני בדרך אליה, עד שהגיע. זה שונה מכל סיפור לאומי אחר. קודם היה לנו תוכן, ורק אז ארץ.
מחוץ לארץ ישראל אנחנו מקבלים עוד מאפיין שמופיע שם, בתחילת הפרשה, נוכח הגזירות של פרעה: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.
זה משפט שנשחק מאוד, כי פוליטיקאים תחת חקירות או מפלגות שמצבן בסקרים גרוע משתמשים בו הרבה מאוד, אבל בעצם הוא מבטא את תמצית ההוויה שלנו: לאורך הדורות, להיות יהודי זה לרבות ולפרוץ מתוך הסבל. לא רק לשרוד, אלא ממש לשגשג מתוך המצוקה. ככה אנחנו נבנים. המאפיין שלנו כבר אלפי שנים הוא היכולת למצוא בכל פעם, מול כל קושי ואתגר שמגיע, אנרגיה חדשה וכוחות חדשים. להשתמש ברוע כמקפצה, להמציא את עצמנו מחדש.
כך שהמילים העתיקות האלה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", לא מתארות את מצבנו פעם במצרים, אלא את ה-DNA שלנו מאז ועד היום, ברמה הלאומית וגם ברמה האישית.
(בסוגריים נשאל: מה קורה כשאין אויב? כשאין משבר? גם אז צריך לרבות ולפרוץ, גם זה אתגר).
2. המפגש הראשון עם האישה היהודייה
בספר בראשית אלה היו האימהות, נשים יחידות, בודדות בדורן – שרה, רבקה, רחל ולאה. מי הדור שצמח מהן? ספר שמות מפגיש אותנו עם דור שלם של נשים עוצמתיות. זהו המפגש הראשון עם האישה היהודייה, שתהפוך למיתוס. הנה:
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה.
וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה.
וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאלוקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.
וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים.
וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
וַיֵּיטֶב אלוקים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.
וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאלוקים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים.
אלה שתי הנשים היהודיות המתוארות במצרים, וזו המורשת שלהן – אמונה באלוקים גם מול שליט אכזר, אומץ להתנגד לתפיסות מקובלות בשם המוסר היהודי, יכולת לקחת סיכונים עבור הדור הבא.
צחי מיכאלי מקריית שמונה שלח לי את הרעיון הבא, אותו ביקש להקדיש לרפואת אביו, דב בן לובה:
"בתקופה האחרונה נשמע יותר ויותר המושג 'שדולת הנשים'. צריך לדייק ולומר שהשדולה הזאת, שמייצגת לכאורה כחצי מהעם, את כל הנשים, על פי שמה, משמיעה את קולה דווקא באירועי מחלוקת אך רואה את עצמה כשופר וקול עבור כל הנשים בחברה.
אני חושב ששדולת הנשים הוקמה בפרשת השבוע. שם הכול מתחיל. לראשונה ישראל מקבל את השם 'עם', דווקא על ידי פרעה, ובין גזרותיו הקשות, נקראות המיילדות העבריות להרוג כל בן יהודי שנולד. איך יגיבו הנשים של העם החדש, עם ישראל?
שפרה ופועה, שהן כידוע יוכבד ומרים, הן למעשה הנשים הראשונות שמופיעות בתורה כנציגות של עם ישראל שזה עתה נולד ומתהווה לו במצרים.
ומה ייחודן של נשים צדיקות אלה? וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאלוקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים. בניגוד להוראת המלך השליט, המיילדות לא ממיתות את התינוקות, ובכוונה התורה אפילו כותבת שהן מחיות אותם, דואגות להם, מטפלות בהם בסתר. שפרה ופועה רואות את המציאות בעין חיובית ולא שלילית כמו פרעה. הן זוכרות מי המלך האמיתי, וזה לא פרעה. רש"י מפרש את המילים האלה ואפילו מוסיף ציטוט מהנביא יחזקאל: 'מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת', כלומר מזכיר לנו שכנסת ישראל נמשלה ללביאה, אם האריות. זו שדולת הנשים הראשונה: עשייה חיובית, אמונה, ילודה ושמחה".
עד כאן המיילדות. אבל יש עוד חברות בשדולה. שימו לב מה מסופר מיד אחר כך: עמרם נושא את יוכבד, ומשה נולד. מה אמא שלו עושה?
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
כלומר יוכבד לא רק הייתה מיילדת נפלאה לאחרים, כך היא נהגה גם בעצמה. יש עוד אישה יהודייה כזו, מרים. לפי המדרש היא גורמת להוריה להתחתן בשנית ולא לאבד תקווה, ואז משה נולד. ועכשיו היא שומרת עליו:
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ.
זה פסוק מרגש, יש פרשנים שמסבירים שמרים הנביאה ידעה שיהיה בסדר, ידעה שתגיע ישועה, היא רק לא ידעה איך. לכן היא לא הייתה בלחץ, היא רק עמדה שם ורצתה לראות איך הדברים יתגלגלו לטובה. "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו", רק לדעת איך בסוף הדברים ייפתרו ויסתדרו, בעזרת השם. ואז מגיעה אישה שלישית:
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.
כלומר אם קודם המיילדות פעלו בניגוד לרוח של פרעה, כאן גם הבת שלו פועלת בניגוד לו. יש פה אחווה נשית מרשימה ועוצמתית, ככה נשות עם ישראל עולות על בימת ההיסטוריה.
יש פה מכנה משותף: הן פועלות לכאורה בניגוד להיגיון. הרב חיים שמואלביץ כתב למשל על היד של בת פרעה, שלכאורה התארכה עד שהגיעה למשה: זה לא נס. זה טבע. אם מתאמצים – מצליחים להתגבר על הטבע. הוא כותב זאת גם על האבן של יעקב, על פי הבאר. זה לא היה נס. אם רוצים מאוד, דוחפים את הטבע עוד קצת למעלה. המיילדות, אחותו של משה ובת פרעה רואות מציאות שזועקת לתיקון – ולא יכולות להישאר אדישות. לא משנה אם "אין סיכוי", כך אומרים לך מסביב, אתה מנסה, את התרומה הקטנה-גדולה שלהן – הן נתנו. והנה, בסוף זה עבד. זה היה נראה בלתי אפשרי להציל ילדים כמיילדת במצרים, זה היה נראה בלתי אפשרי להציל את משה שנולד, לשמור עליו ביאור, להוציא אותו מהתיבה – אבל הקב"ה רקם את יציאת מצרים בדיוק ככה: נאחזים באמת ובטוב ועושים כל מה שביכולתנו, מוסיפים אור, אפילו בקטנה, אפילו אם זה נראה חסר משמעות. רק הקב"ה יודע כמה רחוק וטוב המעשים האלה עוד יגיעו.
3. התיאור הראשון של התורה את משה
שוב נבקש ללכת לתיאור הראשון, למעשה הראשון שהתורה מתארת, והוא כבר יסביר לנו הכול, את 120 שנות חייו של משה רבנו:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם.
רש"י: וירא בסבלותם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.
זו המשימה של אדם שרוצה להיות מנהיג, ושקודם כל רוצה להנהיג את עצמו – שיהיה אכפת לו. שייתן עיניו ולבו להיות מיצר על אחרים. הרב שלמה וולבה כותב שזה לא מה שקוראים "השתתפות בצער הזולת". זה לא "אני משתתף בצערך", כי זה רק יחס חיצוני. להיות נושא בעול עם חברו זו עבודה קשה מאוד, וכך הוא אומר, הרב וולבה, בכנות ובגילוי לב:
"אינני יודע אם יש מידה קשה כמו נשיאה בעול עם האחר. להיכנס לתוך מצבו של השני ולהרגיש את מצבו – אני אף פעם לא הצלחתי בזה. עד כמה שחשבתי שאני מרגיש כבר, ראיתי שעדיין לא. קודם צריך לתת עיניו, להסתכל, ואחר כך לתת לב, להרגיש. רק אדם גדול יכול להרגיש כל פרט קטן מצערו של השני, אדם קטן אינו יכול להרגיש משום שלבו אינו פתוח. לכן כתוב כאן 'ויגדל משה', זו גדלות. זה עניין עמוק מאוד".
מה משה עשה? איך הוא נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם? הרמב"ן כותב שהוא הרג את המצרי, המדרש מתאר שהוא ממש בא לעבוד איתם במלאכת הטיט הקשה, ניסה להקל את העול מעל כתפיהם. בכל אופן, הוא יצא מעצמו.
וכל זה קשור לאותה מילה, "עם", שאמר פרעה. הרי אם יש פה שני עמים אתה צריך לבחור: באיזה עם אתה? משה לא מתבלבל, לא חומק מהם, לא בורח. הרבה אנשים שעולים לגדולה שוכחים מאיפה הם באו. לא מרגישים מחויבים לאנשים קטנים במעמד נמוך מהם. משה נוהג אחרת וגם בזה הוא רבנו (זה מזכיר גם אסתר המלכה בארמון, שפעלה למען עמה). הרי משה גר בארמון המלכות, עם בגדים מהארמון, הוא ממש לא חייב להטות כתף, זה אפילו מסוכן עבורו, אבל הוא משתתף עמם. ראינו את זה אצל אברהם, יצחק, יעקב, יוסף וכעת אצל משה – העיקר זה האכפתיות, לצאת מעצמך, ואז – הגאולה מתקדמת. שימו לב איך ממש רואים מידה כנגד מידה:
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.
רש"י: שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אוזני מצעקתם.
הקב"ה כאילו אומר: אתם רגישים? אני רגיש.
מכל תכונותיו של משה שאליהן עוד ניחשף בהמשך – ענווה, חכמה, נבואה – זו ה-תכונה שמצוינת: נושא בעול עם אחיו. (כמאמר הרבי מלובביץ': "אל תהיה אוהד, תהיה שחקן". משה ירד אל המגרש).
דרך אגב, אי אפשר להתעלם מהסיפור המלא. זה לא נעים, אבל המפגש הראשון בין משה לבין העם מלא גם בהחמצה, ברכילות, במשהו שגורם לו להימלט. הנה הפסוקים המלאים:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם
וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל.
וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ.
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
רש"י מסביר מה כל כך הבהיל את משה באירוע הזה:
רש"י: וירא משה – דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים), אמר: מעתה אולי אינם ראויים להיגאל.
רש"י: אכן נודע הדבר – נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך.
זה נראה כאילו, חס וחלילה, יש חשש שהתכנית לא תצא לפועל, כי העם לא ברמה המתאימה. כך מסביר זאת הרבי מלובביץ': "לשון הרע גורם לפירוד הלבבות, והנה כשאין אחדות בין בני ישראל אי אפשר שיחול עליהם גדר 'עם', ואין כאן מי שיחול עליו גדר בחירת הקב"ה רחמנא ליצלן, ורק כשיש אחדות בין בני ישראל אפשר להיות גאולת ישראל.
זה אולי לא חלק אופטימי ויפה, אבל אי אפשר לטאטא זאת מתחת לשטיח: כבר ברגע הראשון שבו משה יוצא מהארמון למען אחיו – הוא נתקל בבעיות שימשיכו וילוו אותנו. לשון הרע, רכילות, דברים שיעכבו את הגאולה. גם זה חלק מה"רושם הראשוני", לצערנו.
4. המפגש הראשון בין משה לאלוקים
וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי.
יש פה הרבה רגעים של ראשוניות. המקום בו הם נפגשים לראשונה, הסנה, הוא-הוא הר סיני. עכשיו רק שניהם פה, אבל בעתיד תינתן פה תורה לעיני כל העם, ואחר כך שוב הם ייפגשו רק שניהם, אחרי שהלוחות יישברו ומשה יעלה לקבל את הלוחות השניים לבדו. זוהי הפעם הראשונה ולא האחרונה במקום הקדוש הזה. המילים של משה הן כמובן "הנני". כמו אברהם אבינו בעקידה, כמו עוד הרבה "הנני" בהיסטוריה. הוא מוכן. אבל המילים הראשונות שאלוקים אומר למשה הן פשוט: "משה, משה". מאיפה הן מגיעות? למה אלוקים קורא לו ככה? רק לפני כמה פסוקים, בת פרעה נתנה לו את השם המיוחד הזה:
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו.
שימו לב שמיד אחרי שהיא נותנת לו שם – משה – הוא יוצא ומתחיל למשות אחרים. הפסוק הבא מתאר איך הוא יוצא מאיזור הנוחות בארמון לעבר אחיו הסובלים (אגב, עד היום "משה בתיבה" זה נקניקיה בבצק מגולגל, זה ממש "שלא שינו את שמם"...).
המדרש מספר על שמות אחרים לגמרי שניתנו למשה: טוביה (ותרא אותו כי טוב), אביו קרא לו חבר (כי בעבורו חובר עם אשתו אשר גרש), אחותו קראה לו ירד כי בעבורו ירדה ליאור, אחיו קרא לו אבי זנוח לאמר: זנח אבי את אמי והשיב בעבור זה, ויש במדרש עוד דוגמאות לשמות שניסו לתת לו בסביבתו. אביגדור, למשל. כתוב גם שכל ישראל קראו לו שמעיה בן נתנאל, שמעיה – כי בימיו שמע אלוקים את נאקתם, שמע אלוקים אל התפילות, ובן נתנאל – בן שנתנה לו תורה.
אבל אחרי כל ה"סקופים" האלה, איך בסוף קוראים לו, תכלס, באמת? משה. עם כל הכבוד לשמות טוביה, אביגדור, שמעיה בן נתנאל, שוודאי מגלים לנו סודות וכדאי להעמיק בהם – בסוף השם שנתנה בתיה בת פרעה הוא שנשאר לנצח. שוב, לפעמים עמים זרים יודעים להגדיר היטב את המהות שלנו, הם יודעים מי אנחנו ורומזים לנו מה תפקידנו. ומה תפקידנו? למשות. להיות משה. הרי אחרי הפסוק וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ אפשר בהחלט לשאול שאלה: היא הייתה צריכה לקרוא לו "משוי כי מן המים משיתיהו"? אלא שהכוונה היא: מושה אחרים, שמו לא ניתן לו על שם העבר, אלא על שם העתיד. ולא רק בת פרעה קוראת לו ככה – הנה עכשיו אלוקים קורא לו ככה, והשם הזה חוזר פעמיים ברצף:
וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹוקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה.
הרב האמריקאי דב בערל ויין, מסביר שהרגע שבו משה מקבל את שמו, רלבנטי גם עכשיו עבורנו. הנה קטע אישי שהוא כתב:
"לפני כמה עשרות שנים, בביקור בירושלים, ראיתי ידיעה בעיתון שבזה היום נפתח במוזיאון 'יד ושם' אגף לזכר מיליון וחצי מילדי ישראל אשר נטבחו בידי הגרמנים. גמלה בליבי החלטה לבקר שם ביום פתיחת האגף, 'יד לילד'. נכנסתי לחדר חשוך, חשוך עד כדי כך שלא יכולתי לצעוד בו בלי להיתמך בקיר. אחרי זמן מה, כשהעיניים התרגלו לחושך, ראיתי כוכבים של אור מתנוצצים באפלה, ובאמצע החדר דולק לו נר יחיד. ברקע נשמעו קולות הקוראים בשמות ילדים שנספו. שמות, שמות, שמות: יהודה ויהודית, יעקב ושרה, מאיר ורחל. לא יכולתי לסבול עוד לשמוע את השמות, ברחתי מן החדר החשוך ומצאתי את עצמי בחוץ, באוויר הבהיר והיפה של הרי ירושלים.
הרהרתי בליבי, הרי אני בגילם של הילדים ששמותיהם הוקראו שם, ובקלטת – שמי אינו מושמע. והלוא הצורר יימח שמו בוודאי כיוון גם אליי. רק משום שהוריי היגרו לאמריקה לפני השואה זכיתי להימלט. לפיכך, גם אני יכול להיחשב בעצם ניצול מן החורבן.
הרהורים אלה גרמו לי להחליט שאם שרדתי, מן הסתם מוטל עליי תפקיד, ולפיו אני מחויב לתרום לתקומתו של עם ישראל, לבנות מחדש את עולם התורה והיהדות שחרב. לאמיתו של דבר זהו צו השעה המוטל על כל איש ואישה מעם ישראל בדורנו. הרי שמנו שלנו אינו מופיע בקלטת. באופן זה נוכל להסביר את שמו של משה. 'וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִיהוּ'. משה נמשה, ניצל, מן המים, ותפקידו להיות משה, כלומר למשות אחרים. זו שליחותו. לדעתי כולנו בעצם קרויים בשם משה. בכל הדורות ניצלנו מגזירות ורדיפות, ואם הגענו עד הלום, על כולנו מוטל חוב. 'כי מן המים משיתיהו' – נאמר לעצמנו, ולאור מסר זה ננהיג את חיינו".
לסיכום: ספר שמות הוא התשתית לחיים שלנו. התחלנו בפרעה שמגדיר אותנו כעם, המשכנו אל הנשים היהודיות הראשונות, ראינו איך משה יוצא מעצמו לראשונה עבורנו, ואיך הקב"ה קורא לו באותו שם שנתנה לו בת פרעה, משה, מתוך התפקיד של כל אחד מאיתנו, למשות אחרים. תודה רבה. להתראות בשבוע הבא.
