שתי מילים מצמררות מופיעות בפרשת שמיני: "בקרובי אקדש".
הן מגיעות אחרי ששני בנים של אהרון הכהן נספים, ובדרך כלל נהוג לפרש את הביטוי הזה, "בקרובי אקדש", כמעין הסבר:
כאילו הבורא לוקח אליו את הקרובים ואת הקדושים, או בלשוננו: "אלוקים לוקח את הטובים". שמעתי את הביטוי הזה, "בקרובי אקדש", בהלוויות רבות שיצא לי לסקר, לצערי.
הרשב"ם מפרש זאת אחרת. הוא מסביר שהקרובים אינם אלה שנפטרים – הקרובים הם אלה שנשארים כאן להתמודד. מי שיקירו הלך מכאן, הוא שהופך להיות קרוב וקדוש. הוא זה שצריך להמשיך לבנות ולחיות. הרשב"ם כותב שהמסר לאהרון הכהן שאיבד את בניו הוא: "אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה". כלומר, תצליח להמשיך בפעילות חיובית, בעבודתך ככהן, אל תיתן למוות להפסיק את החיים.
אתמול ציטטתי את הרעיון הזה, אבל לא בתור איזו פרשנות מופשטת. הנחיתי אירוע לזכר הרב איתם ונעמה הנקין, ובשורות הראשונות ישבו ההורים שלהם, שמגדלים את הילדים שהתייתמו בפיגוע. "אל תחדל מן העבודה", כותב הרשב"ם כמסר אל אהרון הכהן אחרי שקורה לו אסון, ומשפחת הנקין וערמוני – לא חדלות.
(בתמונה: הילה ערמוני, אימא של נעמה הנקין)
