בכל שבוע מחדש נדמה לי שאנחנו יותר זקוקים לשבת מאשר בשבוע שעבר. האירועים הדרמטיים, האינפורמציה הבלתי פוסקת, הדרמות והסערות, קשה להאמין שעברו רק שישה ימים מהשבת הקודמת. השבוע בפרשת בשלח, לצד קריעת ים סוף ושירת הים, מופיעה מצווה אחת בלבד: אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. איזו הוראה פשוטה, איזו הוראה גאונית: להישאר במקום אחד. להפסיק להתרוצץ. לא לכבוש את כל העולם, לכבוש את עצמנו. כל השבוע אנחנו זזים בין חניון לבין קניון, בין מכונית לבין מעלית. גם כשאנחנו כבר נמצאים במקום אחד מבחינה פיזית, התודעה שלנו עדיין יכולה לגלוש, תרתי משמע. אפשר לשבת בכיתה או ברכב אבל לנדוד באמצעות מכשיר קטן בין אינספור עולמות-תוכן בדקה אחת. להיות בכל מקום, ולכן בעצם לא להיות בשום מקום. השבת קוראת לנו להיות באותו מקום במשך יממה אחת, וגם לגרום למחשבה שלנו לשהות יחד איתנו ולא להתפזר, פעם אחת בשבוע.
שבת שלום.
