האם התנתקתי לארבעה ימים, או שמא התחברתי לארבעה ימים? האם אנחנו מנותקים או מחוברים כבר שנה?
בשבוע שעבר הייתי בכינוס השנתי העולמי של שליחות חב"ד. מיום שישי ועד יום שני, כולל שבת, ליוויתי 3,000 שליחות שהגיעו לניו יורק. פה ושם הצצתי כמובן בעדכונים מהארץ, אבל בגדול נסחפתי להרצאות, לסדנאות, לתמונה הקבוצתית, לעלייה המשותפת שלהן לקבר של הרבי מלובביץ' ובעיקר – לשיחות אישיות. לתוך הלילה או בשעת בוקר מוקדמת, יצא לי לדבר בארבע עיניים עם נשים שמקדישות את חייהן לעשייה בלתי פוסקת למען האחר.
אחת מהן סיפרה לי בדמעות על מטיילים ישראלים שמסתבכים בסמים במזרח הרחוק, וצריך לשחרר אותם מהכלא. כמה פרוטקציות צריך להפעיל אצל השלטונות, כמה צער נגרם להם ולהוריהם הנבוכים בארץ. השנייה סיפרה על רגעים קשים עוד יותר – חילוץ גופות של מטיילים בדרום אמריקה. רבות סיפרו, בעיניים בורקות, על סעודות שבת ל-300 אורחים שמחפשים תחושה של בית, ואחרות על פעילות מתישה שלהן בקמפוסים בארצות הברית, מול ארגוני BDS מקומיים שלמרבה הצער, לעתים רבות סטודנטים יהודים מובילים.
שמעתי על המקווה הראשון במדינת מלטה. על בר מצווה בגיל 80 באשדוד לעולה חדש מאוקראינה. על מסע של קבוצת אימהות מקנדה שהגיעו לראשונה לישראל. כל הסיפורים האלה – שכל אחד מהם שווה כתבה, ואולי אפילו סרט – כבר מתבלבלים לי עכשיו בראש. אבל הפרטים הקטנים והרבים, יצרו כותרת אחת גדולה. על אחדות יהודית, סולידריות, אהבה למסורת ורצון עמוק להמשיך אותה.
וכאילו מעולם מקביל, המשיכו להגיע ה"פושים". עוד סרטון של ליברמן, עוד קטטה בעד ונגד חרדים בטוויטר, עוד ספין יומי, שיישכח עוד רגע כשיחל הספין הבא. האם העם המחובר, המופלא והאכפתי שהן מתארות, הוא אותו העם שתקוע ברצף של קמפיין אחרי קמפיין, בשלוש מערכות בחירות בשנה אחת?
זהו. הכתבה שהכנתי שודרה. מאות טיסות כבר החזירו כל אחת מהן למקום שליחותה, וגם אני חזרתי לשגרה, ובקרוב אטוס ואגיע לסקר את הבחירות בארץ. אבל שאלה מטרידה אחת עוד מנקרת בראש: האם ארבעת הימים האלה היו ניתוק מוחלט מהמציאות, או אולי חיבור למציאות האמיתית שלנו?