איני זוכרת מתי יצא לי לשבת ככה מול מרואיינת: גם להתרגש, גם להודות, וגם לחשוב מה הייתי עושה במקומה. את סילביה פוטי, אמריקאית, נוצרייה, פגשתי לאחרונה בשיקאגו. משפחתה הגיעה מליטא, והיא גדלה על כך שסבא שלה – יונאס נורייקה – היה גיבור מלחמה. ליטא מלאה בפסלים שלו, בתי ספר על שמו, אתרי הנצחה ועוד. אימא של סילביה ביקשה ממנה, לפני מותה, לכתוב ספר על סבא, הגיבור הלאומי. סילביה החלה את התחקיר, ולאט לאט גילתה את האמת המרה: הגנרל המהולל היה פושע נאצי, שאחראי לרצח של 14,000 יהודים.
היא חשה בושה עמוקה אבל לא יכלה לשתוק, ויצאה למסע לחשיפת האמת. סילביה פנתה לתקשורת ולבית המשפט ופועלת כיום כדי להרוס את האנדרטאות שלו, לשנות את שמותיהם של המוסדות שנקראים על שמו, ולגרום לליטא להכיר באמת ההיסטורית.
רבים בליטא רואים בה בוגדת, אבל היא לא נרתעת. היא חולמת להגיע לישראל, ולספר גם כאן את סיפורה. אמרתי לה שסבא שלה לא היה גיבור, אבל היא גיבורה, ושזה סמלי לפרסם את הסיפור הזה בישראל דווקא בחנוכה. חג של מעטים מול רבים, חג של מאבק תרבותי נחוש בדעה השלטת והכוזבת, חג של ניצחון האור על החושך.