השיעור השבועי - פרשת וישלח תשע"ט

פרשת השבוע היא פרשת "וישלח". אנחנו מגיעים השבוע אל המפגש בין יעקב לעשיו. תקציר העלילה עד כה: יעקב ועשיו הם הבנים התאומים של יצחק ורבקה, יש מתח ושוני ביניהם עוד מההיריון, עשיו מוכר את הבכורה תמורת נזיד עדשים, יעקב מתברך אבל עשיו שרוצה להרוג אותו גורם לו לברוח עד לחרן. שם יעקב נבנה – החל מחלום יעקב עם סולם יעקב, דרך המפגש עם רחל ליד הבאר, 14 שנים קשות של עבודה, והקמת המשפחה וגידול הילדים, בצל העבודה אצל לבן הרשע. וכעת הגיע הזמן לחזור הביתה, אבל בארץ ישראל נמצא גם עשיו. מה עושים? הפרשה הזו נחשבת לפרשה מכוננת. יש פה קודם כל מפגש בין עמים: "אמר רבי יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון – יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסים, פיוסים וריצויים". זוהי פרשה של דיפלומטיה יהודית, המדרש הזה קורא לנו ללמוד ממנה איך להתנהל מול העמים שסביבנו. אגב, חכמינו מזהים את עשיו כאבטיפוס של התרבות הרומית, או הנוצרית, לעתים של התרבות המערבית, במקומות אחרים הוא מזוהה עם עמלק, גרמניה הנאצית, הכנסייה הקתולית, כלומר רוחו עדיין משפיעה מאוד בעולם, ואנחנו צריכים להיערך למפגש איתה, ממש כמו יעקב אבינו.

אבל זה לא רק שיעור בדיפלומטיה, במפגש בין עם-יעקב לעם-עשיו. זה גם מפגש עם יעקב ועשיו שבתוכנו. שני הכוחות שמתרוצצים בחוץ ונאבקים, הם גם שני הכוחות שבפנים. זה החל בבטנה של רבקה, המאבק בין שניהם, וזה מתרוצץ בתוכנו עד היום, אצל כל אחד ואחת. יש בנו יעקב ויש בנו עשיו.

אנחנו נדבר היום רק על כך. על העימות, הקונפליקט, שבו שתי תפיסות עולם נפגשות. יש עוד נושאים בפרשה אבל נתמקד בכך. נציג שלושה עימותים שבעצם מתרחשים בפרשה, וכאמור מתרחשים גם כעת:

1. יראת חטא מול ביטחון עצמי מופרז

או:

"לא מגיע לי כלום" מול "מגיע לי הכל"

מספיק להתבונן בפסוקים כדי לראות את ההבדל. יעקב מגיע בגישה הבאה:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ.

שימו לב – אני "עבדך" ואתה "אדוני". ואז:

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ.

"ויירא יעקב מאוד, אמר: אוי לי, שמא יגרום החטא" (מדרש)

יעקב אבינו לא מפחד לפחד. הוא לא מפחד להגיד שהוא מפחד. אבל ממה הוא מפחד? מהחטא. הוא ירא חטא. הגיבור הלאומי שלנו הוא לא קול ולא מאצ'ו ולא מלא בביטחון עצמי, להיפך, הוא ירא חטא. ושימו לב – זה קשור לזכות שלנו על הארץ. מתי יעקב מדבר על היראה הזו? בכניסה לארץ ישראל. אפשר לדבר על ריבונות, לאומיות, צה"ל – הכול נכון – אבל זה קשור גם למצב הרוחני של עם ישראל, של הבנים של יעקב אבינו.

וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה.

יש פה עיקרון גדול: קצת זה גם טוב. וכך כותב רבי נחמן מברסלב על הפסוק הזה, ומגלה פה סוד לכולנו: "כשרואים שקשה להשיג העצה השלמה, צריכים להתנהג לפי חלוקת העצה, באופן שעל כל פנים יהיה נשאר לו מחנה הנשאר לפליטה, ולא יהיה נאבד לגמרי חס ושלום. היינו כשרואה אדם שהיצר הרע מתגבר עלי וכמו שמתגבר, ונדמה לו שאין בכוחו לעמוד כנגדו כראוי, וכל מה שחושב עצות ותחבולות אינו עולה בידו כראוי, אזי כל עצתו העיקרית שיסמוך על כוח הצדיק באמת, ולעת עתה – יתנהג כפי חלוקת העצה, שזה בחינת 'ויחץ את העם, והיה המחנה הנשאר לפליטה'.  היינו שיקבע בליבו שאיך שיהיה, אף על פי כן אני חזק שלא אהיה נסוג אחור לגמרי מה' יתברך, ולא אייאש את עצמי לעולם. רק אני על משמרתי אעמוד לחטוף מה שאוכל, למען יהיה המחנה הנשאר לפליטה. למשל, כשהאדם חפץ שילמוד הרבה ויתפלל וירבה בהתבודדות, ורואה שקשה וכו', יהיה חזק בדעתו שעל כל פנים מה שאוכל לחטוף בחיי, אתייגע בכל כוחי לחטוף איזה טוב כל יום מימי חיי".

אומר לנו פה רבי נחמן – אתה לא צדיק כמו יעקב אבינו? תירגע, גם יעקב אבינו עצמו ידע ש"קצת זה גם טוב", שצריך לחטוף מה שמצליחים, העיקר להישאר קשורים לדבר הגדול יותר, גם אם באופן חלקי. העיקר לא להתנתק לגמרי. רבי נחמן כותב בהקשר הזה על אדם שרוצה ללמוד ולהתפלל כל הזמן באופן מושלם, אבל לא מצליח. מה העצה? לא להפסיק, אלא לקבל על עצמו לנסות להצליח חלקית, להתאמץ לחטוף משהו קטן, ללמוד טיפה, להתפלל קצת. עדיף להגיע באיחור לשיעור ולהגיע רק מדי פעם, מאשר לא לבוא אף פעם ולחכות למצב של שלמות. המצוין, כידוע, הוא האויב של הטוב מאוד. רבי נחמן חוזר שוב ושוב על המילה "לחטוף", ונדמה לי שבדור הטכנולוגי והמהיר שלנו היא מתאימה במיוחד. גם אם אין לך את כל הזמן שבעולם להתחיל מההתחלה וללמוד ביסודיות, תחטוף קצת. ועכשיו: תפילה. ולא סתם תפילה אלא קטונתי:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֱלֹקי אָבִי אַבְרָהָם וֵאלֹקי אָבִי יִצְחָק ה' הָאֹמֵר אֵלַי שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים.

יעקב מכין לעשיו את המנחה בצורת "שואו", כי הוא מכיר את אופיו:

וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר.

רש"י: עדר לפני חברו מלא עין כדי להשביע עינו של אותו רשע.

בדרך כלל צריך להשביע פה או בטן, אבל אצל עשיו צריך להשביע את העיניים. זה עולם של פרסום, תדמית. הרי מה השביע את עינו של אותו רשע? כלום. אוויר. רוח. רווח. דמיון שאין בו ממשות – אבל הוא יוצר נפח ומטעה את האדם.

עשיו מתקדם עם 400 איש, בגישה עוצמה, שנאה, מלחמה, ויעקב מגיע בגישה אחרת: לא מגיע לי, אני לא ראוי, תודה על כל דבר קטן שיש. הבדל הגישה הזו מתמצה במשפט שכל אחד מהם אומר. עשיו רואה את המנחה של יעקב בהמשך הפרשה, ואומר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי. ואילו יעקב כשהוא מציג את רכושו אומר: קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלוקים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל.

עשיו אומר "רב" כלומר: יש לי הרבה מלשון ריבוי ויכול להיות לי עוד ועוד ועוד. יעקב אומר "כל" כלומר: יש לי כל – אני מסתפק במועט, שמח בחלקי, מה שיש לי זה הכל מבחינתי, זה מספיק לי. אני חשבתי שזה מתאים מאוד ל"בלאק פריידי", לחגיגת הקניות. לזכור שיש לי כל, ולא שיש לי רב, לקנות רק מה שצריך. אבל בהקשר אחר, קיבלתי השבוע מכתב מרגש מרווק מאזור מרכז, הנה:

שמי ..., אני לומד באוניברסיטת ... וניגשתי אלייך אחרי הרצאה שלך אצלנו כדי לספר על ה-בעיה המרכזית לדעתי שלי ושל רבים מחבריי הרווקים. ביקשת שאכתוב את הדברים, אז הנה: ה-בעיה היא האשליה של ריבוי הבחירה, ריבוי האפשרויות, שמקשה מאוד על האפשרות להיכנס לקצר רציני ולהתמקד. בפרשת השבוע עשיו דוחה את המתנות שמציעים לו: ויאמר עשיו יש לי רב. ואילו יעקב משיב לו: קח נא את ברכתי, כי חנני אלוקים וכי יש לי כל. יש פה שתי נקודות מבט שונות, האם מה שיש לי זה רב, ויכול להיות יותר, עוד ועוד, או שיש לי כל. ובנוגע לנושא הכואב שעליו אני כותב: האם יש המון אופציות בשוק, עכשיו אני בדייט אחד אבל יש עוד ועוד, יש לי רב, או שאני מחליט שיש לי כל. זאת אשתי. על מעלותיה וחסרונותיה. איתה אני רוצה להתקדם. ומשבחרתי, זה הכי טוב בשבילי. יש לי כל. לא צריך שום דבר אחר.

בתקופה הזו אני עושה בדק בית, חשון נפש, בודק את עצמי, מה שנקרא 'מחשב חשבונו של עולם', אם ברצוני לזכות בקרוב לחשב חשבונות אחרים כחשבונות חשמל עם אשתי באיזו דירה שכורה... הגעתי למסקנה שהעובדה שאני חי בחברה בה יש כל כך הרבה פוטנציאליות, כל כך הרבה אנשים טובים וטובות, נחמדים ונחמדות, היא בעייתית. היא יכולה להתאים, וגם היא, וגם היא, וגם אחותה התאומה, וגם החברה הכי טובה שלה. הדבר יוצר בלגן נוראי ובלבול גדול. בשבת החולפת הייתה שבת הארגון של תנועת בני עקיבא. שמו של השבט החדש הוא דורות. לו היו מעניקים שם חדש גם לבוגרי בני עקיבא, ואני בתוכם, אני חושש שהשם שהייתי מציע הוא: בורות. כבר מזמן רציתי להקים בית ומשפחה, להקים את החוליה שלי בשרשרת המפוארת של עם ישראל, ואני עמוק בבור. והבור ריק אין בו מים. כאמור, אני בודק את עצמי. אני רציני, מתייחס ברצינות לכל הצעה שמגיעה, ובאמת מחכה להקים בית. אבל פיזור הנפש לא מאפשר. זו לא בעיה בלעדית שלי, לדעתי זה מימד קולקטיבי, תרבותי, חברתי. דיברתי עם רבים. תוכלי להעלות את הנושא למודעות ציבורית, לסדר היום, להציף את הבעיה? זה לא להציע עוד שידוך ועוד הצעה, כי ריבוי ההזדמנויות רק מסבך אותנו עוד יותר בקורי העכביש. אני מתפלל עליי ועל כולנו שנעבור ממצב של "יש לי רב" למצב של "יש לי כל".

אמן. תודה רבה לכותב. אשמח לשמוע מעוד אנשים ונשים אם הם חושבים שהוא כתב על נקודה נכונה. ואם נחזור ממערכות היחסים האלה, ליחסים בין יעקב לעשיו, נמשיך אל המפגש השני בין שתי תפיסות העולם, העימות הרוחני.

2. מפגש רוחני: אור מול חושך, ישראל מול הרוע

לפני הפגישה הפיזית עם עשיו יש מאבק רוחני, לפני הפגישה הריאלית צריך להיאבק בתפיסת העולם, מה שמכונה "שרו של עשיו". יעקב פוגש קודם כל את הרעיון, האדיאה:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.

הרוע מגיע ונאבק, אבל נאלץ להסתלק כשעולה האור, וגם לתת לך ברכה, כלומר שם חדש. המאבק הזה קשה אבל אנחנו שורדים אותו. נפגעים, צולעים, אבל שורדים. בכל הגלויות וגם היום אנחנו משלמים מחירים כבדים לצערנו, נפגעים, אבל לא נעלמים, לא מנוצחים. ושינוי השם מגיע דווקא מהרוע – הוא נאלץ להודות שאנחנו ישראל, שיש יושר בקבלת הברכות, שאנחנו הולכים בדרך ישרה ועם א-ל. ומי הוא הרוע? הוא לא אומר מה שמו. אין לו שם קבוע, אומות מתחלפות בשנאה שלהן אלינו. וגם היצר הרע, אין לו שם קבוע. פעם עצבות, פעם דיכאון, פעם גאווה. הרע מחליף תחפושת כל פעם.

אגב, זה לא לגמרי שינוי שם. אברם הפך לאברהם, שרי הפכה לשרה, אבל יעקב לא הפך לחלוטין לישראל, גם השם יעקב  נשאר. עובדה, עד היום אומרים בתפילה אלוקי יעקב, ואומרים יעקב אבינו. כותב על כך "צרור המור" (הרב אברהם סבע): המלאך אמר: לא יקרא שמך עוד יעקב – לבדו. לפעמים יקרא שמו יעקב ולפעמים ישראל, וזה רמז על הגלויות ועל הגאולה העתידה.

יש המון פרשנויות על המפגש הזה, אבל בחרתי אחת חדשה, ממש בת זמננו, של אהוד בנאי. זה קטע שהוא כתב שנקרא "ויוותר יעקב לבדו – מיעקב אבינו ועד אבא יעקב". הנה:

עד כאן אהוד בנאי, שמסביר שיעקב קודם כל מנצח את העשיו שבתוכו, לפני שהוא ניגש לפגישה הממשית. אז עד עתה ראינו את ההכנות לפגישה אצל כל אחד, ואת המפגש הרוחני. עכשיו אל המפגש הפיזי.

3. "אני אתנהלה לאיטי" מול "האדום האדום הזה"

בואו נראה מה קורה במפגש עצמו: וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹקים אֶת עַבְדֶּךָ.

זה המשך הגישה שראינו קודם – יעקב משתחווה שבע פעמים, וכששואלים אותו מי אלה הוא עונה: הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך. שוב – זה לא שלי, תודה על כל מה שקיבלתי, שום דבר לא מובן מאליו. אבל זה לא החידוש במפגש הזה. על ההבדלים האלה למדנו כבר בהתחלה. החידוש מגיע עכשיו, כשעשיו מבקש מיעקב להצטרף אליו בשותפות ולנסוע ביחד, ויעקב מסרב, ולא סתם מסרב – אלא מעלה נימוק שהוא ה-נימוק שלנו מאז ועד עולם:

וַיֹּאמֶר (עשיו): נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו (יעקב): אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

המלאכה – אומרים חכמינו – זוהי מלאכת השבתות והחגים, מלאכת המצוות, מלאכת לימוד התורה. הילדים – כלומר המשפחה, הקמת הבית, חינוך הילדים.

יעקב בעצם אומר: אני לא מהיר כמוך, ואני לא מתבייש בכך. "ואני אתנהלה לאיטי" זו תפיסת עולם, זו דרך חיים. השבוע ציינו בעולם את יום הילד הבינלאומי ובאותו יום פרסמתי מייל שקיבלתי, הנה הדברים ומהתגובות נראה לי שהכותבת היקרה נגעה בנקודה חשובה: "שלום סיון, שמי רויטל ואני אימא לשמונה. נדמה לי שהמסר הבא יכול לעזור להורים, בעיקר צעירים. בפרשת וישלח יעקב מסרב להצעה של עשיו ללכת יחד, והנימוק הוא: 'וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים'. כשיש ילדים קטנים, מתנהלים לאט. מי שאחראי לנפשות רכות ועדינות שאיתו, חייב להתעכב. בעולם העתיק היו מלאכות רבות שדרשו נחת רוח. עבודת האדמה דרשה מהאדם לזרוע, להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו. הרבה מלאכות נוספות הצריכו סבלנות, התמדה, עמל, והאדם המצליח היה במקרים רבים האדם המתון, לא הנחפז. בעולם הדיגיטלי, מתרבות המלאכות שדורשות יעילות ומהירות וזריזות. האדם המצליח הוא זה שמתקתק, מצמצם טווחי זמן. אנחנו מתרגלים לכך, ואז מתקשים להתאים את עצמנו לקצב של מי שאיטי מאיתנו, למשל ילדים רכים. בעולם שבו קשה להמתין 20 שניות עד שנצליח להוריד איזה קובץ, לא קל להמתין 10 דקות לפעוט שמתעקש להוריד גרביים ונעליים לבד. בכל כך הרבה רגעים ביום, הילד כאילו אומר לנו בלי מילים: 'אבא, אימא, קצת יותר לאט'. כדאי להיזכר אז בפסוק הזה: 'ואני אתנהלה לאיטי'. כשרש"י מסביר את המילה 'לאיטי' הוא כותב: לשון נחת. זו מילת קסם שכדאי לומר לעצמנו מדי פעם: בנחת".

תודה לרויטל, ולרבים שהגיבו לה. רואת חשבון אמרה: זה הכי הפוך מהעבודה שלי, כי אני כל היום מול מספרים ודו"חות ומסמכים, מתקתקת עניינים, איפה דו"ח של רואה חשבון ואיפה ילד?

ואשת היי טק, מתכנתת, מרגישה: זה הכי הפוך מהעבודה שלי, כל היום אני כותבת פקודות, כותבת קודים, מפתחת, מדברת עם אנשים מבוגרים, ופתאום – גננת לילד קטן?

וגם אני כעיתונאית יכולה לומר אותו דבר: לדבר עם ילד זה לא כמו ראיון עם צחי הנגבי באולפן, כדי להגיע לילד צריך לשתוק, צריך שקט, סבלנות, לא לראיין אותו.

ושמתי לב שכולנו במאבק למען "ואני אתנהלה לאיטי". העתקתי היום כמה סטטוסים אישיים של אנשים, מה הם כותבים על עצמם, מה רואים כשפונים אליהם. אצלי למשל כתוב: "לא לשלוח סימן שאלה אם לא עניתי תוך חצי שעה". ראיתי מישהו אחר שכתב: "אם אני לא עונה מייד זה סימן שאני בן אדם"...

כלומר, לא כל מה שנוצץ וחדש אני בהכרח מאמץ, אני ספקן וביקורתי יותר, אני איטי יותר. עד מתי? הפרשנים אומרים – עד ימות המשיח, בסוף תשיג את עשיו, אל דאגה, הוא לא לנצח ייחשב המבריק והמהיר והנכון והעדכני והצודק, אבל אתה מתנהל לאט יותר ומתון ויותר שקול יותר, לרגל המלאכה שיש לך ולרגל הילדים. ואז הם נפרדים, הרי הבנו שיש פה פער ותהום ואין מה לעשות ביחד:

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה... וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה.

הפרשנים אומרים שהייתה פה תקווה שאולי עשיו יצטרף ליעקב. הרי עשיו רואה ילדים, משפחה יפה, ערכים, דרך ארץ, אולי זה ישפיע עליו? כותב "צרור המור": וישב ביום ההוא עשיו לדרכו שעירה – לרמוז כי היה ראוי אחר שעשיו ראה ענייני יעקב, והשגחתו מהשם יתברך בראיית המלאך פנים אל פנים, שישוב מדרכו הרעה וילמד מיעקב ומצדקתו ומחכמתו ומסידור מחנהו, ולא ילך כליסטים בהרים ובדרכים. ולא עשה כן, אלא ששב לרשעו ולדרכו הראשונה, והלך לשעיר מקום אשר שעירים וגנבים ירקדו שם.

עשיו לא מצטרף לסיפור. ויעקב? ממשיך "צרור המור": ויעקב נסע סכתה – לקיים מצוותיו ותורתו כבראשונה.

זה תפקידנו, בני יעקב. לקיים מצוותיו ותורתו כבראשונה. להמשיך בדרך. הוא חוזר לארץ ישראל, אל תורתה ומצוותיה.

נסכם: דיברנו על ההכרעה בין יראת חטא לבין ביטחון עצמי מופרז, על "לא מגיע לי" מול "מגיע לי" (עם מכתב הרווק, על "רב" ועל "כל"), דיברנו על המאבק הרוחני בין הטוב לרע (עם הטקסט היפה של אהוד בנאי על הניצחון על העשיו שבתוכנו) ודיברנו על המהירות והחיפזון (לעתים מן השטן...) מול האיטיות והיסודיות כערך יהודי.