והפעם דווקא סיפור מגדל בבל שמספר דווקא על חברה שמציגה שיתוף פעולה ושאיפה לקדמה. אז מה קרה שם?
פרשת השבוע היא פרשת נח. זו הפרשה השנייה בתורה, וכולנו מכירים את הסיפור על נח והתיבה, על המבול והחיות, אבל הערב, הפתעה: לא נדבר על תיבת נח, אלא על מגדל בבל. יש עוד סיפורים חשובים בפרשה, וזה אחד מהם. סיפור מגדל בבל נשאר ברמת המחברת מכיתה ב', לפחות אצלי, והערב ננסה להכיר אותו יותר. בואו קודם כל נחזור אל הפרטים הראשונים, אל מה שהתורה מספרת: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
זה סיפור מגדל בבל. קצר ומותיר הרבה שאלות ומסתורין. אנחנו נשאל הערב שלוש שאלות: מה החטא? מה העונש? מה המסר עבורנו?
1. מה החטא?
מה אנשי מגדל בבל עשו לא בסדר? מה החטא? במדרש נכתב: "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה (דור מגדל בבל, שהתפלג) לא נתפרש". כלומר, זה לא מובן מאליו. צריך לברר היטב מה הייתה התקלה. קודם כל צריך לתת את ההקשר המלא. הרי לכאורה, זה נראה טוב: סיפור מגדל בבל דווקא מציג שיתוף פעולה חברתי – יש פה תופעה אנושית ייחודית ושמה דיבור ("ויהי כל הארץ שפה אחת", זה דבר שמייחד את האדם), יש המצאת חומרי בניין מלאכותיים מתוך חומרי גלם טבעיים, יש נחישות קולקטיבית ושיתוף פעולה. אפשר ממש להתרשם שהחברה האנושית קורמת עוד וגידים. כולם עובדים ביחד למען מטרה משותפת. אז מה הבעיה? אחרי כל התיאורים הקשים על דור המבול, על הגזל והחמס, המחלוקות והאנרכיה, אפשר לחשוב שהעולם כן הולך לקראת סדר עולמי חדש, לקראת תיקון כולם. אז מה קרה?
קודם כל, זה נכון. האחדות והאחווה ביניהם מצוינת כדבר חיובי. לכן הם לא נענשו כמו דור המבול. אפשר בהחלט להתחיל בדברי שבח: הם היו מאוחדים וזה בהחלט לטובתם. אבל... יש אבל גדול. הנה שורת הסברים מאלפי השנים האחרונות. הפרשנים מציעים הסברים שונים לחטא של בני דור הפלגה, דור המבול:
ראשית, הם לא רצו להתפרס בתפוצה עולמית, למרות הציווי האלוקי "פרו ורבו ומילאו את הארץ". הם רצו להתרכז במקום אחד בלבד ולא למלא ולפתח את העולם. הם לא פעלו כפי שנאמר להם. הם גם רצו לעשות מה שהם רוצים ולא מה שה' רוצה: "הבה נבנה לנו מגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם". כלומר, אנחנו מנהלים את העסק, עושים ככל העולה על רוחנו, מורדים בחוק האלוקי, ונגיע עד לשמיים. הם לא שואלים את השם מה המשימה, מה צריך לעשות עכשיו, אחרי המבול.
יש כאן מילה שמלווה אותנו מפרשת בראשית – כפיות טובה. תראו מה רש"י אומר: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. רש"י: בְּנֵי הָאָדָם – אֶלָּא בְּנֵי מִי, שֶׁמָּא בְּנֵי חֲמוֹרִים וּגְמַלִּים? אֶלָּא בְּנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּפָה אֶת הַטּוֹבָה וְאָמַר "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי", אַף אֵלּוּ כָפוּ בַּטּוֹבָה לִמְרוֹד בְּמִי שֶׁהִשְׁפִּיעָם טוֹבָה וּמִלְּטָם מִן הַמַּבּוּל. במקום להודות על כך שניצלו מהמבול, הם כפויי טובה.
בנוסף, זה לא רק חוסר ציות. זה חוסר הבנה של מקומם המוגבל. יש מדרשים לפיהם הם רצו לבלבל את התחומים בין האנושי לבין האלוקי, הם רצו לעלות לשם ולגור למעלה, כמו אלוקים, הם רצו להילחם בה' וחשבו שאפשר לעשות זאת אם יטפסו למעלה. כל התיאורים האלה מלמדים שהם לא למדו את הלקח מסיפור גן העדן וסיפור המבול, הם עדיין רוצים להידמות לה' ("והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע", כמו שנאמר בפרשת בראשית) ולא קולטים מה מקומם בבריאה.
יש עוד הסבר: הם לא הבינו את מטרת האחדות האנושית. זה יפה שהייתה ביניהם אחדות וחז"ל כאמור מציינים זאת לשבחם, אבל אחדות צריכה מטרה. אחדות לשם מה? אחדות לשם משטר טוטליטרי, לשם מרידה בה', זו לא אחדות. אין בה טעם. ראינו לאורך ההיסטוריה משטרים של אחדות כזו, שרומסת את הפרט.
פרשנים אחרים אומרים: עצם הגאווה שלהם היא החטא. הם התפארו בכוח החומרי שלהם, הם לא היו ענווים ושפלים, הם שכחו את צלם אלוקים. "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" – הם במרכז, מקדמים את עצמם.
ויש עוד פרשנות, שגם רש"י מביא – הם חשבו שפעם בכמה זמן יש מבול, ולכן הם ניסו להחזיק חזק את השמיים, שלא יבוא שוב מבול. כן, ברצינות, הם רצו לחזק את השמיים ולמנוע מבול שני. אנחנו רואים שהחטא פה הוא לא דבר פשוט בכלל.
ויש מדרש מפורסם מאוד שמאיר זווית אחרת. הם החליפו בין החומרי לבין הרוחני: "אם נפל אדם ומת – לא היו שמים את לבם עליו. ואם נפלה לבנה היו יושבים ובוכים ואומרים: מתי תעלה אחרת תחתיה?". חברה שבה לא אכפת לאף אחד מאדם שנופל ומת, אבל מתאבלת על אבן שנופלת – נמצאת בבעיה. היא מקדשת את החומר ולא את הנפש, אכפת לה מההתקדמות הפיזית יותר מאשר מחיי אדם. פרשנינו קוראים גם לנו לבדוק את עצמנו כך, כי דירה/מכונית/סלולרי עלולים להפוך לחשובים ומלהיבים יותר מאשר בני האדם שסביבנו. יש סכנה בחברת שפע ששוקעת בחומרנות, בנהנתנות, בהתפארות עצמית ובסיאוב.
טוב, הבאנו הסברים רבים ויש עוד הסברים רבים, אבל מה המכנה המשותף?
הרבנית שרון רימון מאחדת את כל ההסברים ומסבירה שהתורה בכוונה לא אומרת פה דברים מפורשים, לא אומרת בדיוק מה היה החטא, כי יש כאן מסר גדול יותר ומורכב יותר: האחדות והפיתוח הטכנולוגי אינם שליליים מיסודם. הם יכולים להיות חיוביים ואפילו רצויים ביותר. השאלה היא איך משתמשים בהם. במקרה הזה – הם הפכו את שניהם לעבודה זרה, וזה החטא. הם לקחו כוחות חיוביים שיש באדם אבל תיעלו אותם לא נכון. יש פה גאווה, כפירה, מרידה, רמיסה של הפרט, כל זה ביחד נשמע כמו תפיסת עולם שלא יכולה להמשיך, צריך לפורר ולפזר אותה. שוב, נדגיש: הבורא חפץ ביזמות, במחקר, בפיתוח העולם, אבל לשם מה? מה המטרה? ברגע ש"עשיית השם" היא מטרת המחקר, היא המניע ולא רק תופעה נלווית, האדם עלול להמיט על עצמו אסון.
האדם צריך להיות זהיר, לא להיסחף בתאווה להעצים רק את עצמו מרוב דחף לעשות לעצמו שם.
עוד מעט נעבור לעונש, לשאלה השנייה, אבל קודם כל בואו נשאל – האם התופעות האלה לא קיימות גם היום? אני רוצה להציג כמה דוגמאות:
שמענו הרגע על חברה עתיקה שבה לא אכפת מאדם שנופל ומת, אבל כן אכפת מאבן שנופלת. האם זו נחלת העולם העתיק? מה נגיד על אנשים שהבניין חשוב להם יותר מחיי אדם? מתחילת 2018 נהרגו 31 פועלים באתרי בנייה בישראל, ונפצעו קשה למעלה מ-100 עובדים. ההסתדרות הכריזה אתמול על סכסוך עבודה במשק בגלל גל תאונות העבודה הזה. אנחנו מוכנים להקריב קורבן אדם כזה כדי לזכות בבתים בנויים. זה עובר לידינו, "התרגלנו" שזה חלק מהחדשות.
עוד דוגמה – תוארה פה חברה שמבלבלת בין הטכני לבין התוכן. בין האמצעים לבין המטרות. הפיתוחים הטכנולוגיים יותר חשובים מהנשמה, מהאדם, והיחס אליהם הוא אנושי. אני רוצה להראות שתי דוגמאות של מודעות שנתקלתי בהן לאחרונה: פרסומת לרכיבה על סוסים כשהסיסמה היא "ואז להוסיף לתמונות שבאלבום", כלומר – העניין הוא לא לצאת לרכב עבור הספורט, הטבע, הרוגע, אלא כדי שיהיה מה להוסיף לתמונות שבאלבום. אז אפשר כבר לשלם על פוטושופ וזהו, להישאר בבית. והפרסומת השנייה, מחברת zipy, חברה של קניות באינטרנט, תחום הולך ומתפתח כידוע. בקיצור כנראה קניתי שם משהו מזמן, אני אפילו לא זוכרת מה, אבל שימו לב מה קיבלתי השבוע למייל:
"היי סיון. האמת היא שאין דרך פשוטה להגיד את זה אבל – התגעגענו. אנחנו לא אוהבים פרידות, והתקופה האחרונה בלעדיך מרגישה לנו כמו שנים. מקווים שהכל בסדר. ואם השקט הוא בגלל שלא היינו בסדר, אנחנו פתוחים לדו-שיח! נשמח מאוד לשמוע ממך, בין אם מדובר בשאלה, בקשה או טענה שיש לך. הכתובת שלך לפנייה ישירה אלינו לא השתנתה מאז...".
איזה מכתב מרגש, אישי, נוגע. הבעיה היא שאחרי שתי דקות הם כתבו למייל גם: "היי ידידיה. האמת היא שאין דרך פשוטה להגיד את זה אבל – התגעגענו"... בקיצור, אנחנו מקבלים מכתבים אישיים מחברות מסחריות הרבה יותר ממה שאנחנו מקבלים מכתבים אישיים מחברים אמיתיים.
כלומר הבעיות ההן עדיין קיימות. וזה מוביל לשאלה השנייה:
2. מה העונש?
הרב אלחנן סמט כותב שזה סיפור סאטירי, סיפור פרודי. כלומר, הוא תשובה למציאות מסוימת והוא לועג לה. אפשר לראות תמונות של ה"זיגורת", ZIGURAT, בבבל. מדובר במבנים ענקיים ועתיקים שאפשר למצוא שם עד היום (אם דאע"ש לא הרסו הכל...). הבאתי לכאן תמונה של הזיגוראת הגדול של אוּר, בדרום עיראק של היום, ושרידים של הזיגוראת באתר ארכיאולוגי ליד העיר שושן שבדרום-מערב איראן של היום. הם נבנו והאדם חשב שהאלילים בנו אותו או קשורים בו. בכתובות העתיקות כותבים שם בדיוק את הביטויים האלה – "זה המגדל מגיע לשמיים", "המלך הבבלי עשה לו שם" (נעשה לנו שם...), "בזכות המגדל הזה המלך נתקבל אל בין האלים". זו הייתה תפיסה אלילית רווחת והרב סמט מציע פרשנות שלפיה התורה לועגת לגאווה האלילית של אנשי בבל, על מקדשיה ומגדליה. הם חשבו שהמגדל יגיע עד השמיים, אבל עבור ה' זה היה מגדל ננסי, גמדי, ואם היושב בשמיים רוצה, אין מגדל. אין פה קדושה, בפרויקט הזה. נכון, האדם מוכשר ויש לו גם יכולת טכנית, אבל זו ברכה שקיבל מבוראו והוא לא יכול לפלוש לתחום האלוקי ולהיות שווה לאלוקים. דע את מקומך. זו הכרזת מלחמה נלעגת וגם מסוכנת וצריך לעצור אותה. לא יהיו לנו מגדל יהודי כזה, כמו בתמונות מבבל...
תרבות כזו היא תרבות מסוכנת, גם אז וגם היום. תרבות שבה יש שפה אחת ואין מקום לאלוקים וכולם משרתים איזה רעיון, איזה מגדל. בימים אלה יצא לאור ספר חדש של הרב יוסף מנדלביץ', אחד מאסירי ציון הכי מפורסמים בבית המועצות. "בן חורין", קוראים לספר הזה, ומצאתי בו הסברים נפלאים לסכנה במגדל בבל. מתוארת שם חברה טוטליטרית, אחידה, אלימה, מפחידה, שרומסת את הפרט למען איזה "אידיאל". הנה רק כמה דוגמאות: הוא מספר על הדלקת נרות שבת שהוא עשה בחריטה בקיר של שני חריצים, איך קיבל חבילת מצות אבל היא הגיעה אליו מפוררת כי הקומוניסטים פחדו שכתוב שם משהו בנקודות על פני המצה, איך הוא הכין יין מצימוקים כדי שיהיה יין לליל הסדר, וגם המאבק שלו על העברית היה קשה – אמרו לו שזו שפה לא קיימת (כי הרי צריך שפה אחת ודברים אחדים...). זו שפה שקיימת רק לצרכים פוליטיים, דתיים וציוניים. גם במקרה של ברית המועצות, ברוך השם הניסיון הזה התפזר והתפרק לבסוף, אחרי שגרם הרבה נזק.
נחזור למגדל בבל המקורי. אז מה קורה בתגובה למעשים שלהם? פיזור בשפה ופיזור במקום. ה' מפיץ אותם בכל העולם וגורם להם לדבר שפות שונות. מטרת ההפצה ובלבול הלשונות איננה עונש על העבר, אלא נעשית מתוך דאגה לעתיד. ה' דואג לאנושות ולמצבה, הוא רוצה שזה לא ימשיך הלאה ויתדרדר. שימו לב איך בפסוק הזה מסופר על שפה ועל מקום: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.
מעכשיו הם לא מאוחדים בשני מישורים – שפה ומקום. עד היום האנושות משקיעה מאמצים רבים כדי להתגבר על כך – תרגום בין שפה לשפה (כמה "גוגל טרנסלייט" הוא לא מושלם בתחום הזה... ומעניין שלאחת התוכנות המפורסמות לתרגום בימינו קוראים "בבילון", כלומר בבל. זו חברה ישראלית) וגם תזוזה ממקום למקום (מטוסים, רכבות, ווייז, מוביליי – הכול כי אנחנו לא גרים באותה בקעת שנער...).
אז התורה מנפצת את המיתוס הקדום הזה. לא צריך לבנות בניין כזה פיזי. זה לא אנחנו. מה כן צריך לבנות? צריך לבנות בניין של אישיות, בניין של אומה, בניין שיהיה נצחי באמת. ופה אנחנו מגיעים לשאלה השלישית:
3. מה המסר עבורנו?
המסר, במילה אחת – אברהם. הסיפור האוניברסלי מסתיים. זה נכשל. מגן עדן דרך רצח קין והבל, מהמבול דרך מגדל בבל – הסיפור הגלובלי שקראנו זז הצידה לעת עתה. לא סתם רגע אחר כך מופיע סיפור אברהם וכל מילה בו היא אנטיתזה למגדל בבל: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
יש עם ויש מקום, יש שפה ויש ארץ, יש תורה ויש אומה. הסיפור הלאומי עולה על במת ההיסטוריה והוא מככב בה עד היום. ומתוך כך – ונברכו בך כל משפחות האדמה. יש עם אחד קטן שאמור להאיר לכולם. אבל הבנייה היא אחרת – היא פנימית ולא חיצונית, בניין בנפש ולא בחוץ, של מצוות, של מידות טובות, של חסד, של תורה, של אהבה ויראה. בניגוד לאלה שלא שמו לב שאדם נופל ומת, אברהם הולך לחיות בתוך אוהל (לא בניין מרשים, אוהל שפתוח מארבעת צדדיו!) אבל לרדוף אחרי שלושה אורחים זרים, עבור הכנסת אורחים. אז איזה בניין יותר נצחי, מגדל בבל או האוהל של אברהם? תמיד משווים בין נוח לבין אברהם (נוח לא נלחם למען בני דורו ונכנס לתיבה, ואברהם נאבק למען סדום), אבל כאן אנו רואים שצריך להשוות גם בין מגדל בבל לאברהם.
וזה לא רק הבדל טכני בין בניין לאוהל, השאלה היא מה במרכז. מול "ונעשה לנו שם" – עולה תפיסה של "ואגדלה שמך". ובהמשך גם מסופר על אברהם: "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'". כלומר, אברהם לא מנסה להגדיל את שמו בעולם – ודווקא לכן הוא נצחי. הם ניסו לעשות שם לעצמם, ושמם אבד לגמרי, אף אחד לא זוכר את שמם, אבל אברהם נצחי כי לא פיאר את עצמו אלא את הרעיון, את האמונה שלו.
מתוך הריסות מגדל בבל, עולה הפתרון – אברהם. יש אפילו מדרש שלא הכרתי כלל, וראיתי אצל הרב משה צבי נריה הפניה אליו. לפי המדרש הזה – אברהם אבינו עבר שם, ראה אותם בונים את המגדל, וקילל אותם בשם אלוקיו. ככה כתוב. הוא עבר שם וראה שזו לא הדרך, וצריך אלטרנטיבה.
ואולי לא סתם אנחנו אומרים "על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, זוכרנו את – ציון". שם החלה הלאומיות. בבל מוכיחה לנו שצריך את עם ישראל בסיפור הזה, צריך את ציון.
עד היום אנחנו חיים במתח בין האוניברסליות לבין הלאומיות. ד"ר גדי טאוב כתב לאחרונה על אנשים "ניידים" ואנשים "נייחים". הגלובליים הם ניידים, לא קשורים למקום, לשפה, לתרבות, אבל רוב העולם יותר שמרן ומסורתי והוא "נייח", יותר קשור למקום ממנו הוא בא. כל מהדורת חדשות ממשיכה לדון בדיוק בסיפור הזה, שימו לב: הבחירות בארצות הברית (בין הילארי ואובמה הגלובליים לבין טראמפ הלאומי), המצב באירופה (האיחוד האירופי בין אחדות ללאומיות), חוק הלאום, המסתננים, "הדתה" ועוד ועוד. צריך לזכור שהיעד הסופי של התורה הוא כן לחזור לאוניברסליות, אבל בצורה נכונה. יש נבואות רבות על היום שבו כל העמים יתאחדו שוב, אבל הפעם בצורה נכונה, למטרה הנכונה. דיברנו על הפיזור בשפה והפיזור במקום. הנביאים מתארים תיקון. הנה תיאור של תיקון של השפה, שפה אחת לכולנו. כך אומר הנביא צפניה: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.
וגם תיקון של המקום, מקום אחד מרכזי, כך מתנבא הנביא ישעיהו: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
יש לנו עוד דרך עד לשם, אבל אם אנחנו נהיה אנחנו, נהיה מה שאנחנו צריכים להיות – זה יוביל את האנושות בצורה נכונה למקום המתוקן.
נסכם: שאלנו את עצמנו מה החטא (להשתמש לא נכון בכלים של האנושות, "לעשות לנו שם"), למדנו מה העונש (פיזור בשפה, פיזור במקום) ודיברנו על המסר עבורנו – ללכת בדרכו של אברהם אבינו, ובשבוע הבא ב"ה נכיר את דרכו עוד יותר.