48 עצות בדרך לתורה – השיעור השבועי – שבועות תשע"ט
שבועות

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

הערב אנחנו מתכוננים לחג השבועות. מה לעשות? איך מתכוננים? אין מצה ואין לולב, אין סוכה ואין אתרוג, אין שופר ואין צום, מה עושים? זה חג, אבל מה הסמל שלו? נעים מאוד, תורה. משהו מופשט מאוד, רוחני מאוד. ספרנו חמישים יום וחיכינו לקבל איזה חנוכייה, איזה משלוח מנות, איזה מופלטה, תרבחו ותסעדו – ופתאום: תורה.

אז איך מקבלים אותה? יש הוראות מפורטות וברורות של חז"ל אבל אולי הן לא מוכרות מספיק. אני מתביישת לומר שאני לפחות לא הכרתי אותן בעבר, אבל זה מופיע שחור על גבי לבן במקור קדום מאוד וקדוש מאוד – המשנה. מסכת אבות. הולכים לפרק ו', משנה ו', ושם מוצאים רשימה מסודרת: 48 דברים שהתורה נקנית בהם. מספרים שאנשים גדולים וצדיקים היו מקדישים לכך את 49 ימי ספירת העומר. יש 7 שבועות מפסח ועד שבועות, והם היו לומדים ועוסקים כל יום במידה אחת, מתקנים אותה, כדי להתכונן, ואז ביום ה-49 הם היו עוברים מחדש על כל ה-48 ואז – חשו מוכנים יותר למתן תורה. נדמה לי שאפשר להכליל: רוב ככל מי שנמצא פה, כולל אני כמובן, לא למד כל יום מידה אחרת. לא עברנו תהליך מעמיק כזה. אם יש פה מישהו שכן עשה זאת, אני מבקשת שלא יבוא לשיעור הבא, ויחפש משהו ברמה גבוהה יותר. ולכן, רבותיי, "שטחיות זה אנחנו": אנחנו מצד אחד רוצים לקבל את התורה בחג השבועות, מצד שני לא עשינו את כל ההכנות הנדרשות, אז אנחנו לפחות רוצים להגיע להר סיני ביום ראשון הקרוב בבוקר כשאנחנו מכירים את המושגים, רוצים לפחות לדעת, לגעת, שהדרך לתורה לא תהיה זרה לנו. תוך כדי לימוד, שמתי לב שהדברים פשוטים מאוד, אבל כידוע: ככל שהם יותר פשוטים הם יותר מסובכים. אנשים רוצים היום חידושים, רוצים תחכום, רוצים שהכל יהיה אלטרנטיבי, צריך להוסיף את המילה "ניאו" או "ניו" לכל דבר, אבל הפשוט ביותר הוא גם המסובך ביותר. נתחיל.

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן (מסכת אבות, פרק ו', משנה ו'). לא ניכנס להשוואה מפורטת, אבל אנחנו מבינים שתורה זה יותר מכהונה ויותר ממלכות. אם נולדת כהן אבל אתה לא לומד, אם נולדת מלך אבל אתה לא לומד – אתה ברמה פחות גבוהה ממי שנולד לא כהן ולא מלך אבל לומד ולומד ולומד, וקונה לעצמו תורה. הפתיח הזה כבר נותן לנו מוטיבציה, תורה היא יותר מכהונה וממלכות, בואו נלך על זה.

1.בְּתַלְמוּד. התורה נקנית – בתלמוד. בלימוד התורה עצמו. מפתיע, הא? אין תרופות פלא לקניין התורה, צריך לשבת וללמוד. בניגוד לכהונה ולמלכות – זה לא בירושה, צריך להשקיע, וכמה שתשקיע – תמיד תישאר לומד. הרי מה היה התואר המחמיא ביותר לאדם כמו הרב שטיינמן, גם בגיל 103? "תלמיד חכם". תלמיד. לא פרופ', לא מלומד, תלמיד. זה יעד נצחי, לקנות את התורה בתלמוד. אנחנו עם שמציג אידיאל של רדיפה בלתי פוסקת אחר החכמה. אגב, לדעתי יש פה עוד אמירה: אין פה הרבה הכנה, פשוט תצלול לתוך העניין ותעשה את זה כבר. מכירים את הסיסמה של נייק, "ג'אסט דו איט"? "פשוט תעשה את זה"? אל תתפלפל. אגב, אפשר להשליך מהעולם הרוחני לעולם הפיזי: איך עושים כושר? עושים כושר.

2. בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן. מה אדם יותר אוהב, להשמיע את עצמו או לשמוע אחרים? ברור שלהשמיע. אבל אם הוא הפנים שהוא תלמיד – הוא צריך לשמוע. אגב, באף ויכוח שהנחיתי בטלוויזיה, באף עימות, לא שמעתי את אחד הצדדים אומר פתאום: "הממ, יש משהו בדבריך, אני אחשוב על זה". לרוב אנחנו בכלל לא שומעים…

עוד נקודה: אפשר לחשוב שתורה זה טקסט כתוב שצריך לקרוא, אבל קודם כל אומרים לנו כאן לשמוע ולא לקרוא. אפשר הרי לומר: מי צריך ללכת לשמוע אדם חי? נקרא בספר. אבל שיעור חי זה כמו המשך של מתן תורה, זה מעמד של הקשבה. קודם כל יש דברים שלא עוברים בכתב, יש אי הבנות, טלפון שבור. עצם כתיבת התורה שבעל פה הייתה מלווה בשאלות ובחששות פן זה יפגע בקדושת התורה ובהבנתה. התורה קודם כל עוברת בדיבור, אח"כ כתבו אותה וזה היה בדיעבד.

בקיצור, לשתוק ולהקשיב ולהאזין – כל זה כלול ב"שמיעת האוזן" וזו תכונה שנייה בדרך למתן תורה.

3. בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם. רק אחרי ששומעים אפשר גם להשמיע. עריכת שפתיים, מה צריך לערוך? הכוונה היא: כמו שולחן ערוך ומסודר, צריך לדבר ולעשות סדר, לסדר את הדברים. זה ההבדל בין להנהן ("כן, כן, הבנתי") לבין לבטא את זה, וככה אפשר באמת לראות שהבנו. אם הבנו – אנחנו גם מסוגלים להעביר את זה הלאה.

בהלכה, במקרים רבים הרהור לא מספיק וצריך דיבור כדי להוציא את הדברים אל הפועל. אפשר לראות תפוח ולחשוב "ברוך בורא פרי העץ" אבל צריך לומר זאת, צריך עריכת שפתיים. ידוע, אגב, שגם בלימוד זה מאוד עוזר ומועיל לדבר בקול רם (אפילו בסתם בחינות במקצועות שונים…). יש הקלטה נפלאה של הרב אלישיב לומד לעצמו בניגון מיוחד, בעריכת שפתיים, בסביבות גיל 100.

אגב, כשמדברים בקול מונעים טעויות. לא אשכח איך הבן שלנו ביקש במתנה "צחה רכינוע". מי רוצה לנחש מה זה? הוא קרא בעיתון על סאגאווי והיה כתוב שם: סאגווי, או כמו שאומרים בעברית צחה רכינוע. הבנתם? איך אומרים סאגווי בעברית? "צחה רכינוע"… אה, והוא לא קיבל סאגוואי, בשום שפה.

4. בְּבִינַת הַלֵּב. האוזן שמעה, וגם בדקנו שאנחנו יכולים להגיד את זה, אבל צריך לראות שהדבר אכן יושב על לבנו. אוזן ופה זה לא מספיק, אלה איברים חיצוניים, צריך לב. המהר"ל כותב על כך: "שייתן דעתו ולבו על הדבר שלומד, ויבין בלבו היטב". הרי אפשר רק לצטט ולא להבין לעומק, לא להפנים, לעשות העתק-הדבק. אני זוכרת את הבגרות במתמטיקה, 5 יחידות. זה היה קצת גדול עליי, וישבתי כמו רובוט, כמו אוטומט, על ספרים של "אנקורי" ו"קידום". פתרתי רצוף מאות משוואות ואז כמו אוטומט פתרתי ככה גם בבגרות, פשוט כי ראיתי את הדרך שהופיעה בספרים. אבל למה, מה, מה המהלך שאת עושה? לא ידעתי אז ובטח שלא היום. עשיתי בגרות במתמטיקה בלי בינת הלב, אולי בשמיעת אוזן ובעריכת פה, אבל בלי שזה ייכנס פנימה. זה לא כזה נורא, אבל כשזה נוגע לתורה זו בעיה.

5. בְּאֵימָה. אנחנו מדברים המון על הכלה, אהבה, הבנה – זה נפלא אבל צריך גם אימה. צריך פחד. כשמשהו חשוב קורה, יש בו גם אלמנט כזה. אני זוכרת שלפני שנתיים בערב חג השבועות סיקרתי את ביקור טראמפ בישראל, כמה אבטחה, כמה לבבות הלמו ודפקו, וחשבתי לעצמי: הלוואי כזאת התרגשות – כולל אימה – מהחג המתקרב. אם משהו חשוב אתה מתרגש וחושש ומפחד לפשל, כי זה מעמד חשוב. אם באמת אתה מאמין שאתה מקבל באופן ישיר מהר סיני ועד היום את הדבר הכי חשוב זה גם מעורר בך אימה.

6. בְּיִרְאָה. טוב, אז הלכתי למילון. אימה זה פחד שממש משתק, כמו בביטוי "אימת מוות". יראה – על פי המילון – זה גם הערצה וכבוד ורוממות. כלומר, אנחנו לומדים לשלוט בפחד, לא צריך פחד משתק, צריך פחד של יראת כבוד.

זה נשמע קצת מלחיץ, למה בכלל להיות אנשים שמפחדים? ובכן: כל אחד מפחד ממשהו. השאלה רק אם אתה מפחד מהדברים הנכונים. וכך כותב הרב נח ויינברג: "ברגע שאתה מפסיק לפחד מכל שאר הפחדים בעולם – אתה נעשה אדם חופשי. הפחד מה' רק מיטיב איתך, יראת אלוקים היא חירות משטויות, מקטנוניות, מפחדים מטופשים. אם אתה ירא מהקב"ה – אתה זוכה לחירות אמיתית".

7. בַּעֲנָוָה. מגיל אפס אומרים לנו שמשה רבנו היה העניו מכל אדם, שהר סיני היה העניו מכל ההרים, ומה איתנו? לומד התורה צריך להיות עניו. פנו אליי בהצעה להשתתף פרויקט מיוחד לחג באחד האתרים: "מה הדיבר ה-11 שהיית מוסיפה לעשרת הדברות?". נראה לי מה שחסר לנו זה לא פרויקט של שלל זמרים ועיתונאים וסלבז מוסיפים עוד דיבר, אלא ענווה כלפי התורה הקיימת. רק את התורה יש לנו אומץ לתקן ככה. אף אחד לא יבקש ממני להוסיף יסודות לכימיה או עקרונות לפיזיקה או צלילים למוזיקה.

יש הרבה סיפורים על כך שהגאווה לא נותנת לחכמה מקום כדי להיכנס, אם האגו ממלא את הכל – התורה לא יכולה לתפוס את מקומה. המילים האחרונות מפיו של הבעל שם טוב – שנפטר בחג השבועות – היו: אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה.

ממשיכים. יש פה איזו שלמות, כי דווקא אחרי יראה ואימה וענוה, כל זה יכול למחוק ולהוריד אותנו קצת, מגיע הסעיף הבא:

8. בְּשִׂמְחָה. קשה לבחור מתוך מגוון הציטוטים של גדולי הדורות על מעלתה של השמחה, על חיוניותה של השמחה. החזון אי"ש כתב: "אין כל עצב בעולם למי שמכיר אור האורות של האמת".

ר' חיים מוולוז'ין: "כי הלומד בשמחה, בשעה אחת ילמד יותר הרבה ממה שילמד כמה שעות בעצבות".

כל זה בעצם אומר: עצבות זו כפירה, עצבות זו מרידה במלכות שמיים, כי אני לא שמח עם מה שנותנים לי, ושמחה זה אמונה.

אז מה צריך לעשות? "מהפכה של שמחה", מהפכה גם ביחס שלנו לשמחה אמיתית, לצערנו שמחה מזוהה לפעמים עם שכרות, בלגנים, אלימות, אלכוהול, שוטרים…

9. בְּטָהֳרָה. בואו נבדוק מתי משתמשים במילה הזו. אנחנו אומרים: מיץ תפוזים טהור, דבש טהור, הנאה טהורה, זהב טהור. כלומר, ללא מרכיבים נוספים. הדבר עצמו בלבד. צריך להתרכז במלוא כוחנו בדבר אחד בלבד. התורה נקנית בטהרה – כלומר, בריכוז מקסימלי. לפני ספירת העומר נהוג לומר "הנני מוכן ומזומן", כדי ללמוד להתרכז במה שאני עושה עכשיו. אפשר לומר זאת לפני כל פעולה: הנני מוכן ומזומן – עכשיו אני מבקר את סבתא. הנני מוכן ומזומן –

עכשיו אני לומד למבחן.

עד כאן דיברנו על הפרט, עכשיו עוברים אל היחס לזולת, לאחר.

10. בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים. זה מדהים איך בהיבטים הפיזיים של החיים מתייעצים (רואה חשבון, עורך דין, עבור דירה, חוזה וכו') ובהיבטים הרוחניים פחות (זוגיות, תורה, חינוך ילדים). בבחירות האחרונות המילים "פסיכולוג" ו"פסיכיאטר" אפילו נאמרו בזלזול, וחבל. כאן המשנה אומרת לנו: תיצמד לאדם חכם ותלמד ממנו. ד"ר יעקב וינרוט דיבר על כך שאנשים מפסיקים ללמוד תורה ברצינות בגיל צעיר, הולכים ללמוד דברים אחרים ברמה גבוהה, ואז נוצר פער מסוכן. צריך להמשיך ולהעלות כל הזמן את הרמה התורנית שלנו. יש משפט יפה שאומר: "טיפש לא לומד מטעויות, חכם לומד מטעויות של עצמו, גאון לומד מטעויות של אחרים". אנחנו מתבקשים ללמוד מניסיון לא של חכם אחד, אלא מאדם שעל כתפיו אלפי דורות של ניסיון וחוכמה.

11. בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים. דיבוק חברים זה ביטוי יותר מפורסם, אבל דקדוק חברים זה – לימוד, עיון, פלפול, דקדוק. יש פה חשיבה משותפת, סיעור מוחות. זה מצריך מאתנו להשתנות – לא לרצות לנצח אחד את השני ("אני צודק, הראיתי לו") אלא ליצר פורום של חשיבה משותפת ("טובים השניים מן האחד", אמר קהלת, ובמסכת תענית נכתב: "או חברותא או מיתותא"). צריך אמון כדי ליצור תהליך כזה. ככה לומדים תורה, בדקדוק חברים ולא ב"הנהון חברים". הייתי בפורום מסוים שבו ישב הבוס ומולו עוזרים שתפקידם לכאורה להלל לשבח לקלס. זה לא דקדוק חברים. יש ביטוי "יס-מנים", אבל אולי צריך ביטוי "נו-מנים"…

12. בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים. מורה צריך ללמוד גם מתלמידיו. שלושת הסעיפים האחרונים הם: שימוש חכמים, דקדוק חברים ופלפול תלמידים. אמר על כך רבי חנינא: "הרבה חכמה למדתי מרבותיי, ויותר – מחבריי, ומתלמידיי – יותר מכולם".

13. בְּיִשּׁוּב. יישוב הדעת, אומר רבי נחמן, הוא האתגר של ימינו. ליישב את הדעת זה קודם כל אומר – לשבת. שב על זה. תחשוב. אל תמהר. בן אדם שכל הזמן זז, רץ – הוא פחות שקול רציני. תדמיינו שהדעת יושבת על כיסא (זו המשמעות של "יישוב הדעת"). "מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מָה הַתַּכְלִית"(רבי נחמן מברסלב).

14. בְּמִקְרָא. לא לשכוח את הבסיס: תורה, נביאים, כתובים. לפעמים דווקא הספרים האלה מוזנחים.

15. בְּמִשְׁנָה. יחד עם התורה שבכתב, המקרא (מלשון לקרוא), ניתנה גם המשנה (מלשון לשנות, לשנן). אגב, אנחנו מקיימים כעת את סעיף 15 – לומדים משנה מתוך מסכת אבות.

נעבור כעת אל שורה של "מיעוטים":

16. בְּמִעוּט סְחוֹרָה. שימו לב, לא נאמר כאן: בלי סחורה, אפס סחורה, התנזרות מסחורה. זה לא איסור סחורה אלא מיעוט סחורה. יש לנו פה רצף של מיעוטים, כדי לא להימנע לגמרי, אבל לא לשקוע לחלוטין בדברים אחרים, על מנת שיישאר לך זמן לעיקר. השאלה בחיים בהמון תחומים היא מה הרוב ומה המיעוט. קל מאוד להגיד מה אסור (חזיר!) ומה מותר (ללמוד תורה!), אבל מה זה מיעוט? איך מאזנים – בין בית לקריירה, בין משפחה לילדים, בין תורה לעבודה? לא נעמיק בכך הפעם, אבל כך ממשיכה המשנה:

17. בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ.

18. בְּמִעוּט תַּעֲנוּג.

19. בְּמִעוּט שֵׁנָה.

20. בְּמִעוּט שִׂיחָה.

21. בְּמִעוּט שְׂחוֹק. שימו לב: אנחנו רוצים חיים שיש בהם סחורה, דרך ארץ, תענוג, שינה, שיחה ושחוק. אבל לא חיים שבהם התחומים האלה משתלטים על הכל מתוך ריבוי אלא נשלטים, מתוך מיעוט. בכל תחום כאן צריך גבול. למשל: "מיעוט סחורה", פגשתי בעלים של חנויות שרוצים לנוח אבל משועבדים למרוץ הפרנסה 24/7.

22. בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם. די למיעוט. חזרנו למידות שצריך ללכת עליהן בגדול, בריבוי ולא במיעוט, בכל הכוח – סבלנות. ארך אפיים. שליטה בכעס שלנו. חז"ל אומרים: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", "כל הכועס תורתו משתכחת ממנו".

23. בְּלֵב טוֹב. זה נשמע פשוט, זה משהו שאומרים על אנשים פשוטים, אתה תגיד על המוסכניק שיש לו לב טוב, לא על אהרון ברק… אבל זה לא פשוט בכלל. הנה ההגדרה של האברבנאל: "לב טוב – רוצה לומר שלא יהיה קנאי בדברי חברו או תלמידו, אבל יהיה שמח וטוב לב כשישמע לחברו או לתלמידו אומר איזה דבר פלפול מתיישב על הלב, ולא יקנא במעלתו".

24. בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים. הכי קל להגיד: "הרבנים לא מבינים כלום, הם לא בווטסאפ, הם לא בפיד, הם לא בדור הצעיר, הם לא מבינים את רוח הדור". אני לא מתביישת לומר: כשאני צריכה עצה אני מעדיפה להתייעץ עם מי שלא מתפעל חשבונות פעילים ברשתות החברתיות. לא רוצה עצה שמושפעת ממה הוא ראה בפיד הבוקר וכמה לייקים הוא יקבל בערב. רוצה עצה מאנשים יציבים יותר, נצחיים יותר, שבכל יום נאמנים לעקרונותיהם ולא לרוח הפיד הסוחפת והמתחלפת.

25. בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין. איך אדם מגיב בשעת מבחן, מול משבר, מול אובדן, מול ייסורים? האם הוא יודע ליישם את כל הערכים הנעלים שלו גם בשעת אמת קשה כזו? לצערנו יש לנו בדורנו "מורים" לקבלת ייסורים, משפחות שכולות, נפגעי טרור, אנשים שחוו אובדן ושיודעים להפוך את הייסורים למשמעות.

26. הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ. חשוב לדעת את מעמדך כפי שהוא. אנשים חושבים על עצמם פחות מדיי וזו בעיה, או יותר מדיי וזו בעיה. איך לדעת באמת מה ערכך ומה עוד יש לך לעשות? שימו לב להגדרה בספר "ענף עץ אבות" למקום האמיתי שלנו: "שצריך שיכיר את מקומו האמיתי, כי זה העולם אין זה מקומו כי הוא כגר בארץ, וצריך שיזכור תמיד יום המיתה ולאן הוא הולך".

27. וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ. זה ההמשך, אם אתה מכיר באמת את מקומך – אתה תהיה שמח בחלקך. שמח בחלקו, כלומר – בחלק שלמדת, בכמה שלמדת והשגת – תשמח בזה.

28. וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו. אנחנו רואים סביבנו המון החלטיות, תקיפות, ביטחון עצמי מופרז, אנשים כותבים עם שלושה סימני קריאה. במה משתמשים יותר, בסימן קריאה או בסימן שאלה? מה אנחנו אומרים יותר, "בטוח" או "לעניות דעתי, אולי, שמא"?

29. וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ. בלשון ימינו היינו כותבים: "ואינו עף על עצמו". אל תעוף על עצמך אם למדת תורה והגעת כבר לדרגה 29 כי אתה מחויב בזה, זו החובה שלך, אחרת אתה משתמט, אחרת זה פתח לגאווה. אנחנו כבר בשלב 29, מתקדמים, לומדים, עולים במעלות, אז לא לחשוב שזה רק אנחנו. במקום אחר בפרקי אבות נאמר: "אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת".

ומכאן – אהבה.

30. אָהוּב. פרשנים שואלים מה רוצים מאיתנו בסעיף הזה, לכאורה אין כאן הוראה פרקטית מה לעשות. "אהוב" זה תואר שבו אנשים מתארים אותך. התשובה היא: "שיהא שם שמיים מתאהב על ידך". שתהיה אהוב על הקב"ה ועל הבריות, תעבוד על עצמך כדי להיות אדם אהוב. ואחרי שאתה אהוב – תהיה גם אוהב, יש פה כעת רצף של "אוהב":

31. אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם.

32. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת. מי שאוהב את הקב"ה, אוהב את הבריות שהוא ברא, את הילדים שלו. הבעל שם טוב הרי אמר: "אהבת ישראל היא אהבת המקום, כי ישראל בנים למקום, וכשאוהבים את האב, אוהבים את בניו".

33. אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת.

34. אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים.

35. אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת. פרשנינו מסבירים: אולי אתה אהוב כי אתה לא דורש כלום מהבריות, קל לאהוב אותך, אתה רק זורם. אבל הרצף הזה של 5 תכונות אומר אחרת. אתה גם תובעני, אתה מאתגר, אוהבים אותך למרות ואולי בגלל שאתה אוהב את המקום, את הבריות, את הצדקה, את המישרים (כלומר: את הלימוד הישר, את האנשים הישרים, את קו היושר, ללא פלפול אינטלקטואלי) ואת התוכחות. אז בואו נצא ידי חובה עם תוכחה קטנה שקיבלתי, מישהי כתבה לי במייל על השכונה הסמוכה נחלאות, ועל הרבה חבר'ה שמגיעים לשיעור, ועל האזור שמכונה "הביצה": "כל פעם שאת אומרת בשיעור את המילה 'ביצה' אני מתכווצת. ביצה זה מגעיל, מסריח, שוקעים בזה, לא יוצאים מזה. קהילת הרווקים מכילה אנשים מדהימים יקרים מאמינים שעובדים על עצמם ומשתנים ומתפללים ומנסים וחושבים על החיים כל הזמן. תשימו לב למשמעות המילה ביצה. זו לא ביצה, זו חממה, זו ממלכה". אוקי, מקבלת את התוכחה, אתם אכן ממלכה.

36. וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד. כך כותב הרמח"ל, במסילת ישרים: "והכבוד אינו אלא הבל הבלים המעביר אדם על דעתו ועל דעת קונו ומשכחו כל חובתו". גם הבחירות הנוכחיות והפילוגים והאיחודים במפלגות הן שיעור בתחום הכבוד.

37. וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ. גס רוח זה אחד שכבר מכיר הכל. Been there, done that. קשה לרגש אותו, אצלו הריגוש של אתמול הוא השגרה של מחר. צריך להתאמץ להיות אדם שממשיך להתלהב בכל בוקר מחדש. כל כך יפה שר על כך אהרן רזאל: "כל יום אני נרגש, כל פעם מחדש, כשאל מקומי הקבוע ניגש, פה בבית המדרש". צריך להתרגש כל יום מחדש.

38. וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה. דווקא מי שירא הוראה – צריך להורות, זה לא פשוט לפסוק הלכה, ואפילו לתת עצה טובה למישהו. הרב מרדכי אליהו זצ"ל כתב לעצמו פתק שאיתו הלך, עם תחינה ותפילה לפסוק נכון, לתת עצות נכונות, הוא לא קפץ להשיב אלא התפלל שיצליח.

39. נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ. זה נחמד לעזור למישהו עם פנצ'ר, לכוון אותו בדרכים, אבל איך זה יעזור לך לקבל תורה? קוראים לזה "התכללות". אדם שנוהג התכללות עם הזולת והאחר, נפתחים לו שערי הבנה בתורה היא גם היא התכללות.

40. וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת. לדון לכף זכות. אם אתה רואה מציאות ויכול לשפוט לכף זכות או לכף חובה – תשפוט לכף זכות.

41. וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת.

42. וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם. אין דבר יותר סותר מאמת ושלום – איך להצליח לאזן? מישהו לובש בגד מכוער ושואל: יפה לי? אם נענה "לא" – הלכנו על האמת אבל הלך השלום. אם נענה "כן" הלכה האמת, ויהיה שלום. שוב המילה הזו – איזון – חוזרת למשחק. הנביא זכריה מנבא זאת כנבואת גאולה – "האמת והשלום אהבו" – כיוון שזה כל כך מורכב.

43. וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ. זה אדם שטוב לו בלימודו, שהלימוד מרגיע אותו. ה"שפת אמת" אומר שזוהי בחינה לאדם: האם מתיישב לבו בתלמודו? אם אדם אחוז בדאגה או צער שמטרידים אותו ועל ידי זה שהוא מתיישב ללמוד הוא נרגע, ולבו מתיישב בקרבו בשלווה, סימן שהוא באמת מחובר. מה מרגיע אותך? מגנום, חופשה, או לימוד תורה? "תורת ה' תמימה משיבת נפש".

44. שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף. זהו תיאור של אדם אקטיבי ופעיל וסקרן בלימוד. הדרך ללמוד היא לא מונוטונית אלא עם שאלה ותשובה, שמיעה והוספה, ככה מתקדמים.

45. הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת. הלומד על מנת ללמד – הרבי מלובביץ אמר שאם אתה יודע א' וב' והשני יודע רק א' – תלמד אותו את האות ב'. זו חובתך.

הלומד על מנת לעשות – זה היישום, שהלימוד לא יהיה ערטילאי אלא מכוון לתכלס, לעשייה, לפועל.

46. הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ. זו כבר דרגה גבוהה. בסופו של דבר מורה לא רוצה לשבת מול אוסף מחברות או מכשירי הקלטה. הרב נוח וינברג אמר על כך משפט יפה: "כשאחד מלמד – שניים לומדים".

47. וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ. צברת כל כך הרבה ידע ומידות טובות, אתה ממש מפוצץ בתוכן, אז חכה רגע. תתכוונן. כמו שכלי נגינה צריך לכוון כדי שלא יזייף, כך גם אנחנו צריכים להיות מדויקים, מכוונים, לא לסלף, לא לעקם. צריך לכוון, לארגן את הידע, לחשוב מה אתה אומר ומתי.

48. וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ. הגענו לקניין האחרון מבין מ"ח, 48 קניינים, שהתורה נקנית בהם. כאן אפילו מופיע הסבר מפורט עם ציטוט, וכך מסתיים המסע, כך מסתיימת המשנה: הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי.

נזכיר: מרדכי מספר לה על המזימה להרוג את אחשוורוש, היא מספרת למלך בשם מרדכי, זה נכנס לספר הזיכרונות, אחשוורוש מבקש כשנודדת שנתו להביא לפניו את הספר, נזכר שלא עשו דבר למרדכי על מעשהו הטוב, וזה מקדם מאוד את הגאולה ואת הישועה מול הגזירות של המן. מכאן הביטוי "כל האומר דבר בשם אומרו – מביא גאולה לעולם", מאותו רגע שבו "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי".

לכאורה, זה לא יאומן שזה הסעיף האחרון. לא קדושה, לא פסגה, אלא משהו אנושי קטן. בלשון העיתונאים: לתת קרדיט, לצטט את המקור. יש היום שיח נרחב סביב זכויות יוצרים, גניבת סטטוסים, בדיחות, תמונות. אנחנו מספחים לעצמנו רעיונות שאנחנו שומעים ועושים העתק-הדבק, פיזית או רעיונית. ובכן, צריך לתת קרדיט. אחרת זה גזל, זו גניבה ממישהו שחידש משהו – ואתה לוקח לו ומייחס זאת לעצמך.

אוקי, אבל למה זה כל כך חשוב? למה זה הסעיף החותם? משתי סיבות משלימות:

ראשית, אם תביא דבר בשם אומרו, אתה תתחבר לנצח. אם מתחברים לחכם אחד, הוא מתחבר לזה שמעליו, ולדור שמעליו, וכך הלאה לכל הדורות עד משה רבנו, עד למתן תורה. להביא דבר בשם אומרו זה להגיע ל"אומרו" הראשון – הקדוש ברוך הוא. זה שולח אותנו למקור של הכול.

ובנוסף, כל נשמה מחדשת את החידוש שלה בתורה. אתה לא יכול לקחת לו את החידוש שלו, אתה חייב לדאוג ליצור את החידוש שלך. אם תגיד דברים רק בשם אומרם, תצטרך בסוף לדאוג להגיד גם דברים משלך (ואז אולי אחרים יצטטו אותך, בשם אומרם…) אבל חייבים את החידוש שלך, את החלק שלך בתורה, אי אפשר רק לצטט אחרים כל החיים.

טוב, אני יודעת שרצנו פה על פני נושאים עמוקים, וזה אולי שטחי, אבל נדמה לי שיותר שטחי להיכנס לחג השבועות בלי להכיר את כל 48 השלבים האלה. אז עכשיו אנחנו לפחות מכירים אותם, וכמו שאומרים בסוף ליל הסדר: "כשם שזכינו לסדר אותו – כן נזכה לעשותו". שנזכה כולנו להתקדם ביחד לעבר מתן תורה. ניפגש בעזרת השם בשבוע הבא. תודה רבה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!