4 סיבות לספור – השיעור השבועי – פרשת בהר תשע”ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת “בהר”. נדבר עליה וגם קצת על הפרשה ש”פספסנו” בשבוע שעבר, פרשת “אמור”. בפרשת אמור מופיעות 63 מצוות מתוך 613 מצוות התורה (יותר מעשירית!). בפרשת “בהר” עוד 24 מצוות. יש פה “מנה” רצינית מאוד של מצוות. אנחנו ננסה למפות את ההוראות האלה ולקשר אותן אל חיינו.

קודם כל – מה הסוד של פרשת בהר? ראיתי פעם הגדרה יפה לפרשה הזו: “כאשר התורה והארץ נפגשים”. היא מחברת בין התורה, שהתקבלה במדבר, לבין ההגעה לארץ ישראל. אנחנו כבר אחרי מעמד הר סיני ואחרי בניית המשכן, אבל מתחילים לדבר איתנו תכלס על ההגשמה העצמית שלנו, וזה המקום להגשים את עצמנו. הדברים מתאימים מאוד לתקופה הזו. אנחנו אחרי יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ולקראת יום ירושלים. אלה ימים שבהם אפשר למצוא בפרשת בהר הוראות לשאלות שמעסיקות אותנו: איך נכנסים לארץ הזו? איך חיים בה וגם מצליחים לשגשג, בלי לצאת שוב לגלות? הנה, כך מתחילה הפרשה:

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ .

כלומר, מה הדבר הראשון שעושים עם הכניסה לארץ? שובתים. שומטים. מרפים. נגיד פה משהו לא פופולארי: אחרי הרבה נאומים על “זכותנו על הארץ” בימים האלה, הפרשה משמיעה נאום אחר, זמירות אחרות. היא מדברת על “חובתנו על הארץ”. הקשר לארץ תלוי בהתנהגות שלנו. הארץ לא בדיוק שלנו, יש פה מנגנון אחר. כך נאמר גם בהמשך הפרשה:

וַעֲשִׂיתֶם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל-הָאָרֶץ לָבֶטַח.

כלומר, לא רק שהארץ אינה שלנו, אלא שיש לנו איתה סוג של חוזה. ההתנהגות שלנו עליה – תשפיע על ההצלחה שלנו לחיות עליה ולא לצאת שוב לגלות. המגורים פה מחייבים אותנו לעשייה מסוימת. ובמקום אחר בפרשה נאמר:

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

זה משהו שקשה להפנים: הארץ היא של בורא עולם. לא שלנו. זו עובדה שלא קל לקלוט, בטח לא כשרבים מול עם אחר על הזכות המוצדקת שלנו לחיות כאן. אנחנו לא מתבלבלים, היא לא שלהם, היא שלנו – בתנאי שנתנהג נכון. הנה שני ביטויים נפלאים במדרש על הנושא הזה:

“אל תעשו עצמכם עיקר” (מדרש תורת כהנים)

כלומר, אל תיכנסו לארץ באווירה של “כוחי ועוצם ידי”. לא בתחושה של “זכותי”, לא “מגיע לי”, אלא “אני מקווה להיות ראוי”.

ועיקרון נוסף במדרש, שהוא ממש סיסמה מדהימה בעיני:

“כשתהיו שלי – הרי היא שלכם” (תורת כהנים)

זה לא פוליטיקלי קורקט, ואולי זה לא ייאמר בשום נאום של פוליטיקאי בטקס ממלכתי, אבל הפרשה אומרת את זה במפורש. רק תדמיינו את הרמטכ”ל אביב כוכבי אומר בנאום ממלכתי: “אזרחי ישראל, אני מפחד. אתם מדברים המון לשון הרע, וזה פוגע בלחימה שלנו. אתם לא מספיק מכבדים את ההורים, אתם מבזים את השבת, אתם לא לומדים בכלל תורה – אני מבקש מכם להשתפר”. לו הרמטכ”ל היה מדבר כך היינו חושבים שמשהו קרה לו. אבל בכל תשעה באב אנחנו אומרים “בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים”, וזה לא נראה לנו מוזר. כלומר, יש קשר בין הרוחני והתרבותי לבין הפיזי והגשמי והצבאי. הפרשה מזכירה לנו שכאשר נכנסים לארץ ישראל – צריך להתנהג בהתאם.

מבין המצוות הרבות בפרשה נבחר נושא אחד בלבד, שהוא בהחלט כותרת-על של כמה וכמה מצוות – ספירה. יש בפרשה הרבה נושאים אחרים אבל ננסה להתמקד הערב במצוות שקשורות בספירה. בשבוע שעבר בפרשה הופיעה ספירת העומר וגם הספירה השבועית, כלומר מצוות השבת, וכמו כן הספירה של מעגל השנה – החגים והמועדים השונים (סוכות, ראש השנה, יום כיפור – לכל אחד מהם תאריך וזמן). השבוע בפרשה עוד מנגנונים של ספירה: ספירה של שבע שנים לשמיטה ואז ספירת שבע פעמים כפול שבע עד לשנת החמישים, שנת היובל, ושוב מופיעה השבת גם בפרשה שלנו. יש פה מעגליות מסוימת, אנחנו כל הזמן סופרים – ימים לקראת שבת, שנים לקראת שמיטה, שנים לקראת היובל וימים לקראת ספירת העומר (בין פסח לשבועות). מה המצוות האלה, ומה זה נותן לנו? נדבר על שלושה דברים. נתחיל.

1. דיוק

בואו נדבר על הספירה שאנחנו בעיצומה, בעצם – אנחנו באמצעה (היום, יום רביעי בלילה, 25 ימים לעומר, בדיוק האמצע בין פסח לבין שבועות). אגב אנחנו בעיצומה של עוד ספירה, היום יום רביעי בשבת, לקראת שבת. אבל נתמקד רגע בספירת העומר. כך נכתב בפרשה בשבוע שעבר, וזה הטקסט המפורסם על ספירת העומר: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’.

קורה כאן דבר מפליא – יצאנו ממצרים, אנחנו בעיצומה של חווית הפסח, ופתאום אנחנו מתחילים לספור ולמנות. למה לרדד את החוויה הגדולה הזו למספרים קטנים? למה לקלקל את הרגע? מה זה משנה עכשיו כמה ימים עברו מפסח? התורה מכניסה אותנו למסגרת מחייבת. זה לא “החופש הגדול”, יצאנו לחירות רק כדי להגיע לצד השני של המסלול, להר סיני. הר סיני נותן טעם ומשמעות ליציאת מצרים. אחרת זו סתם חופשה במדבר. שמעתי פעם הגדרה יפה על ספירת העומר: “זה לא מספיק שנולדת”. כלומר, נולדנו ביציאת מצרים, וכל אחד מאיתנו כאן נולד, אבל קדימה, תתבגר, תגדל, תתקדם. ואנחנו עושים זאת על ידי ספירה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את ספירת העומר בסוף תפילה בפסח, זה נראה מוזר למדיי. אנשים מבוגרים עומדים בסוף תפילת ערבית ומברכים ומודיעים כמה ימים היום לעומר. מה נסגר? למה זה חשוב? זה כתוב ביומן, למה צריך להגיד? ולמה לברך ולהגיד את זה ביחד? מה זה כזה חשוב? הרבי מלובביץ’ ערך עוד לפני שהיה מנהיגה של תנועת חב”ד אלא החתן של המנהיג הקודם, לוח שקוראים לו “היום יום”. יש בו משפט קצר לכל יום, רעיונות וציטוטים, ובאחד מימי ספירת העומר הוא כותב משפט מפי הרש”ב (הרב שלום דובער שניאורסון, האדמו”ר החמישי בשושלת חב”ד):

“כך הוא עניין העבודה: השעות צריכות להיות נספרות ואזי הימים נספרים. כשחולף יום, צריך לדעת מה פעלו ומה צריכים להמשיך לפעול. בכלל, צריכים לראות שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מהיום”. (לוח “היום יום”)

ספירת העומר יכולה להיות נקודת ציון לכל אחד – עברו 24 שעות. מה השתנה ב-24 השעות האחרונות? מה אני מתכנן ל-24 השעות הקרובות? האם שמתי לב שעברה יממה? מה פעלתי, ומה צריכים להמשיך לפעול?

(כל זה עוד לפני העיסוק בספירות ובקבלה ובתכנים העמוקים יותר של ספירת העומר).

בפסח היינו אורחים של חב”ד תאילנד. סיפר לי איתן דובקין, יועץ התקשורת שלהם, על המהפכה שהוא עשה בבתי חב”ד בתאילנד. מיתוג אחיד, אתר אינטרנט, ספירה של אנשים שמגיעים לסעודות שבת, שמירה על קשר עם אנשים דרך מיילים ועוד ועוד. הוא אמר לי משפט חזק “מה שלא נמדד – לא מנוהל”. כלומר, עד שהוא התחיל לעבוד איתם היו בתי חב”ד מוצלחים אבל מהרגע שיש ניהול ומיתוג וארגון-על לכל הפעילות, הדברים אפילו מוצלחים יותר. זה לא סותר יראת שמיים ומסירות נפש, זה רק עוזר. מה שלא נמדד – לא מנוהל. והוא הראה לי כמה אנשים מגיעים לכל סעודת שבת, וללילות סדר, ולמסעדות וכו’ וכו’. לקחתי את המשפט הזה לחיים, והנה הגיעה ספירת העומר והזכירה לי שגם ברוחניות, מה שלא נמדד לא מנוהל. כמה ימים עברו מיציאת מצרים? כמה זמן נשאר עד לשבועות? מי שסופר, יודע.

מי שסופר זוכר שכל הזמן יש עבר ויש עתיד, וההווה ביניהם. חשבתי על דימוי: זה כאילו החיים הם ספר ושואלים אותך כל פעם באיזה עמוד אתה. אתה צריך לדעת איפה אתה בסיפור, שהעמודים לא יתעופפו ברוח ואז תהיה מנותק מהעלילה כולה.

ראיתי בחסידות ובתנועת המוסר את הביטוי “שמירת הזמן”. כמו שיש “שמירת שבת” ואדם הוא שומר שבת, יש גם שמירת זמן. אדם יכול לחלל גם את הזמן, לבזבז את הזמן. כשאתה שם לב כמה זמן עבר וכמה זמן נשאר, הסכנה הזו פוחתת. יש סיפור מפורסם על הריי”צ (הרב יוסף יצחק שניאורסון) שכותב ביומנו כי בילדותו התלבט האם להשקיע את כספי חסכונותיו ברכישת ספרי קודש ללימוד או בשעון, ולבסוף הגיע למסקנה שעדיף לרכוש שעון שיעזור לו לשמור על הזמן כראוי.

2. הרפיה

זה נשמע משהו מנוגד לדיוק – אבל רק אם שומרים על גדרים וסדרים, אפשר גם באמת לנוח ולהרפות. אנחנו משתמשים במילה “ספירה”, אבל בניגוד לתרבות הרכושנית, אין הכוונה לספור ולספור כדי לאגור ימים ושנים, כדי לצבור, כדי להגיע לאיזה שיא ולהשיג את כולם. הכוונה היא לספור כדי להרפות ולשמוט ולנוח, ולאפס מחדש את המערכת. זו לא סתם מנוחה (לא  ישנים בשבת כדי שיהיה כוח במוצאי שבת), זו הפוגה לצורך הטענה, קבלת “נשמה יתרה”, תחנת עצירה שמזכירה לך מהו בכלל המירוץ ומה העמדה הרוחנית הנכונה שלך כלפי העולם. כשרואים זאת כך, זוהי ספירה מסוג אחר. ספירה לקראת המנוחה. כך זה בספירה שפותחת את הפרשה: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה’ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

כלומר, הזמן הוא לא אינסופי, הוא לא סתם ציר שהולך קדימה מעכשיו והלאה, וזהו. יש בו מעגליות. אנחנו לא מפתחים את האדמה ומעבדים אותה מעתה ועד עולם, אלא יודעים תמיד שיש זמן שבו מרפים (וזה בתקופה שרוב החברה היא חקלאית, כלומר השמיטה מורגשת מאוד אצל כולם). אפשר לדבר עקרונית ורעיונית על כך שהאדמה אינה שלנו, אבל כאן התרגום הוא מאוד מעשי – לא עובדים, לא עושים מסחר, הכל באמת משתנה. יש סיפור מפורסם על רבי חיים מוולוז’ין שמביא ר’ ירוחם ממיר: שני אנשים רבים על קרקע וכל אחד טוען וצווח שהיא שלו. כפף עצמו רבי חיים מוולוז’ין לקרקע, היטה אוזנו לארץ ושתק. שאלו אותו: מה קרה? ענה להם: רציתי לשמוע ולדעת מה הקרקע אומרת על זהו המריבה ושמעתי אותה אומרת: הלוא שניכם שלי, ועל מה הריב?

כשמבינים את זה, אנחנו כן משתתפים במשחק, אנחנו צוברים ואוגרים ועובדים, אבל כל הזמן מונים לקראת ההרפיה. הנה הגדרה נפלאה של הרב קוק: “דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על ידי נתינת רווח של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה” (הרב קוק, “שבת הארץ”).

הוא כותב זאת על השמיטה, אבל זה נכון גם לגבי השבת, עוד מנגנון שבו סופרים לא כדי להשיג אלא להיפך, כדי לעצור. דווקא כיוון שאנחנו שואפים לגידול ולהשתלמות של החיים – אנחנו צריכים רווח של הפסקה והתנערות ממהומת החיים הרגילה. הוא כתב זאת במאה הקודמת, מאז “מהומת החיים הרגילה” רק גדלה וגדלה…

אנחנו קוראים את הדברים דווקא כשתחרות בינלאומית, שמזמינה לכאן אומות שונות מכל העולם, נעשית תוך כדי חילול שבת. תחשבו איך העולם כולו היה בא לכאן לראות ולהתפעל מאומה שמסוגלת להפסיק אפילו חזרה גנרלית, כדי לנוח. הסיסמה של תל אביב, “עיר לא הפסקה”, מנוגדת לריתמוס היהודי שתובע: קחו הפסקה. אנחנו גם צריכים להתגאות בכך: אנחנו המצאנו את ההפסקה. כמו שהשמיטה מזכירה שהאדמה אינה שלנו, השבת מזכירה שגם הזמן והרכוש אינם שלנו. אנחנו אורחים. מדי פעם צריך זמן כדי להיזכר בכך.

הרב יוני לביא כתב קטע ששמו “לדעת להרפות”, בדיוק על הנקודה הזו של השבת ושל השמיטה (שמכונה “שבת הארץ”):

“לאורך מסע החיים נפגש יהודי בשורה ארוכה של דברים שגורמים לו לאמן את שריר ההרפיה. זהו שריר מיוחד בנפש הזקוק לתרגול בלתי פוסק כדי להפוך לגמיש ומשוחרר. זה מתחיל ממה שקורה כל יום. בן אדם נאלץ להפסיק שלוש פעמים את מרוץ יומו, להרפות מן המרדף אחר הכסף וההישגים, ולהתייצב בתפילה מול ריבונו של עולם. הוא אומנם מפסיד זמן עבודה יקר וכל הפגישות והעיסוקים נאלצים להמתין, אבל דקות האיכות הללו יעזרו לו לחזור אל הכביש המהיר של החיים ישר, אמיתי ומדויק יותר. מתברר שאי אפשר להסתפק בזה ובכל שבוע יש צורך בפסק זמן משמעותי יותר. יום שלם של הרפיה. האדם לוקח צעד אחורה ומניח לענייני החומר והזמן, ואפילו לא מדבר עליהם. זו ההזדמנות לנפש לקבל את חלקה, למצברים להיטען באנרגיה רוחנית, ולשוב אל ימי המעשה כשהעולם הפנימי הרמוני ומסודר יותר. פעם בשנה, בדיוק בזמן האסיף, ברגע שבו היבול בשיאו והלב של אדוני האדמה מלא סיפוק על ההצלחה הגדולה, הוא חייב להרפות. למשך שבוע שלם הוא נוטש את ביתו המפואר והנוח ויוצא אל הטבע. הוא ישן בדירת עראי ומביט בכוכבים הקורצים מן הסכך. פעם בשבע שנים יש צורך בצעד דרסטי אף יותר – שמיטת עבודת האדמה לגמרי, ונתינת מקום של כבוד למרחבים אחרים של החיים ושל הנפש.

האם קל לאדם להרפות? ממש לא. הוא מרגיש בתוכו התנגדות פנימית לצעד הזה. לעיתים אף מקנן בליבו חשש ופחד: ‘מה יקרה ברגע שאעזוב? איך אני יכול לוותר ולהניח את כל מה שהשגתי?’. דוד המלך מגדיר במשפט קצר בן חמש מילים את הסוד הגדול של ‘שריר השמיטה’: ‘הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים’ (תהילים מו ,יא). ההרפיה היא ביטוי של אמונה. של ענוה. של ויתור. של סבלנות. של ידיעת המקום הנכון שלי. ההרפיה משחררת את האדם מאחיזתו העיקשת במציאות ונותנת פתח להתרחשות חיצונית לפעול בעולמו. ההרפיה יוצרת ריחוק שעל ידו מברר האדם את טיב הקשר בינו ובין מה שהוא נאחז בו קודם. ישנם דברים שפשוט אי-אפשר לראות אותם כשנמצאים בפנים, ורק נקודת המבט המרוחקת מגלה. ההרפיה עוזרת לאזן את היחסים, להכניס לפרופורציות, להסתכל על התמונה בשלמותה (וזה קשור גם לתחום המופלא ששמו ‘טהרת המשפחה’, שגם בו יש מעגליות כזו). בכל הדוגמאות שהבאנו האדם מבין שלא הכול שלו. שלא בהכרח הוא השולט על המציאות. שיש כוח גדול ממנו שאומר לו ‘עצור רגע’ והוא מתבטל כלפיו. באופן פרדוקסאלי, דווקא ההרפיה נוסכת ביטחון אצל המרפה. כאשר מתפנה מקום בתוכנו, יש לקב”ה אפשרות להיכנס…

מי שיזכה לאמן את שריר ההרפיה שלו יגלה שיש בידו כלי אדיר לחיים בריאים ושלווים יותר. הוא ישתמש בו כהורה כשיתברר שהילדים ‘שלו’ הם לא באמת שלו. הם גדלים להיות בני אדם עצמאיים עם רצונות משלהם, שלא תמיד תואמים בדיוק את דרכם של ההורים. הוא ישתמש בזה בקשר הזוגי, וישתחרר מן הרצון המתנשא לשנות את בן הזוג כדי להתאימו אל ‘האמת שלי’. זה יועיל לו בכל מערכת יחסים בעבודה, בלימודים ובחברה, ומעל לכל יביא אותו לעמדה נכונה וטובה יותר מול העולם ומול מי שברא אותו”.

3. חידוש

אם החיים הם פס אחד ארוך אנחנו עלולים ליפול לשגרה אפורה ומשעממת. אם נחלק אותם למקטעים קצרים, יהיו לנו יותר “תחנות ריענון”. יש קטע נפלא של הרב משה צבי נריה שנקרא “שלימות הזמן”. הוא טוען שהספירה היא לא רק עבור הדיוק, ולא רק עבור ההרפיה שבסופה, אלא כדי לתת ערך לכל יחידת זמן בנפרד:

“מצוות התורה לספור ימים באה ללמדנו ערך זמנים, חמדת ימים. לזמן גוון אחד מעולם ועד עולם, אבל עומק חיי האדם קובע גוונים לזמן. אדם מישראל מרגיש שאינו דומה עולם של שבת לעולם של חול. לכל יום גוון משלו, שיר משלו, שיר של יום. יום שלא נתחדש בו כלום, לא מחשבה, לא הרגשה, הריהו חסר גוון. חיי תורה דורשים פעילות, מוח חושב ולב מרגיש. בכל יום – תורה חדשה בעולם חדש לאדם חדש. ספירת הימים משמשת אפוא הקדמה למתן תורה: מעתה ימיך ספורים ומונחים בבית גנזי הנצח. יום שלא נתחדש כלום, במספר הימים לא יבוא והרי אתה חסר אותו”.

כלומר: בכל יום עלינו לחדש משהו, להתחדש במשהו. זו ההקדמה לקבלת התורה – ללמוד לספור ימים, להעריך זמן, למצוא טעם ומשמעות וחידוש בכל יחידת זמן שחולפת, לא לזלזל בכל מתנה כזו.

זו הסיבה שבגללה אם שכחנו לספור יום אחד (ברוך השם זה עדיין לא קרה לי השנה) אנחנו לא יכולים להמשיך ולספור את ספירת העומר עם ברכה. ממשיכים, אבל לא מברכים לפני כן. למה? כי כל יום ויום הוא יקר וחדש, איך אפשר לפספס אותו? אגב, במקביל לכך שאנחנו סופרים כל יום שהקב”ה נותן לנו מרוב אהבה, כך גם הוא עושה לנו. במדרש נאמר: “מתוך חיבתן (של ישראל) לפניו –  מונה אותם כל שעה” (מדרש במדבר רבה).

4. בירור

זו נקודה שמשלימה את הנקודות הקודמות. זו לא ערימה של חידושים, 49 חידושים שונים לאורך ספירת העומר, כל יום והקטע החדש שלו. יש כאן תהליך. כל הימים האלה ביחד מצטרפים למהלך אחד גדול, אנחנו צריכים לעבור דרך הזמן הזה, יום אחרי יום, לעבור איזה בירור. כשאני מגדיר נקודת התחלה ונקודת סוף, אני נותן לעצמי טווח זמן ומרווח זמן לבירור. התקופה הזו של ספירת העומר היא ה-זמן לשאול: מי אני? מי אנחנו? מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים?

קשה לשווק תהליך, קשה לצלם תהליך. התקשורת טובה מאוד בתיאור אירועים, אבל גרועה בתיאור תהליכים. זה מצטלם פחות טוב. גם בחיים שלנו אנחנו מעדיפים לפעמים אירועים (בום, טראח, וואו) ולא תהליכים איטיים, דברים הדרגתיים ופחות ויזואליים. אבל ספירת העומר דורשת מאיתנו לעבור תהליך.

בואו נמקם את עצמנו, עכשיו ספרו 25 ימים לעומר, זה בדיוק קו האמצע, קו המחצית, בספירה של 49 יום, שבעה שבועות, בין פסח לבין שבועות. למי שרוצה לקבל פרופורציות, חצי מספירת העומר מאחורינו, עברו 25 ימים מפסח, וחצי מספירת העומר לפנינו, יש עוד 25 ימים לשבועות. זמן טוב לעצור ולהסתכל מסביב. עצם הידיעה שיש דופק כזה – היא כבר חשובה. אני לא ידעתי עד גיל מבוגר יחסית שיש דבר כזה בכלל בעולם, שיש דופק שפועם מפסח עד לשבועות, שיש תהליך. אז כבר אנחנו עושים דבר גדול כשאנחנו ממקמים את עצמנו על סדר הזמנים ושמים לב איפה אנחנו נמצאים. זה לא מומלץ לחיות בתוך משחק בלי לדעת את הכללים שלו… ושימו לב שהבירור הזה נותן לנו את הזכות לחיות כאן, כך נכתב במדרש:

“ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ? הוי אומר בזכות מצוות העומר” (ויקרא רבה)

המפתח לרשת את הארץ – ספירת העומר, מצוות העומר, החיבור בין פסח לשבועות, העלייה מפסח אל שבועות.

אני רוצה לספר על דברים שלמדתי השנה בתקופה הזו, דרך כותרות תקשורתיות של התקופה האחרונה. נדמה לי שאנחנו מקבלים שיעור טוב ב”בירור” בספירת העומר הזו במדינת ישראל. היו בתקופת ספירת העומר תשע”ט שלוש נשים ש”שברו את הרשת”, שהגיעו ללבבות של מיליונים: אימא של גדי יברקן שהוא נישק לפני שנכנס לכנסת, מארי נחמיאס שהדליקה משואה והתפללה במקום לקרוא את הטקסט שלה וכמובן לינור אברג’ל עם כיסוי הראש שלה בטקס המשואות. כמה עניין סביב שלוש הנשים האלה… חשבתי לעצמי שזה בירור אמיתי, עיסוק בכיבוד הורים, בתפילה, ביחס לסבתא, ביחס לצניעות, ובעצמי כתבתי פוסט על לינור שפורסם במוצאי שבת וקיבל באופן חריג 24 אלף לייקים (מי סופר…). כמובן שעפתי על עצמי, וזה עוד בדיוק המספר של תלמידי רבי עקיבא 🙂 ואז קראתי את מה שכתב השבוע הרב חגי לונדין. לדעתי אם מדברים על “בירור” אז זה בירור אמיתי, שימו לב:

“לא אכחיש שהרבה רבנים ורבניות, ואני ביניהם, מסתובבים עם חיוך על הפנים מאז יום העצמאות. סערת כיסוי הראש של טקס המשואות יצרה באזז חיובי בנושא הצניעות, ואולי בפעם הראשונה השיח התקשורתי והציבורי נוטה באופן מובהק לטובת ההלכה והצניעות היהודית: הרשת מלאה בפוסטים כנגד מתנגדי כיסוי הראש; נשים (וגברים) מעדכנים את תמונות הפרופיל שלהם עם כיסוי ראש גאה; ומאמרים נכתבים לעשרותיהם ומהללים את לינור אברג’יל. אבל כמו דבר טוב, גם פה צריך לדעת לא להגזים.

ראשית, אם נהיה כנים, אנו קצת ‘רוכבים’ על סיפור שהוא באמת לא כזה סיפור – הפוסט המדובר נכתב על ידי אדם אנונימי שלא מייצג אף אחד (גם אם שימש בעבר כשופט היום הוא פנסיונר אלמוני למדיי). אבל העיקר הוא: גם אם הפוסט הנ”ל היה נכתב על ידי ראש הממשלה והיה זוכה ללייקים מכל אזרחי הגלקסיה – זה ממש, אבל ממש, לא אמור להזיז לנו.

האתגר המרכזי העומד בפני עובד ה’ במאה ה-21 הוא שונה מהותית מהאתגרים שעמדו בפני אבותינו ואמותינו. אם בעבר יהודי היה הולך ברחוב עם קסקט במקום כיפה כדי שלא יזהו את יהדותו, או היה צריך להקריב מפת לחמו בכדי לקיים מצוות (אנשים היו משלמים משכורת של חודשים כדי לקנות ארבעת המינים) – זה לא המצב כעת. אף אחד מאיתנו לא מאוים כיום דתית בידי אף אחד. ארבעת המינים עולים כמו ארוחה זוגית ב’קפה קפה’. אדרבה, להאמין באלוקים ולהיות מסורתי בישראל 2019 זה אין. האתגר המרכזי כיום הוא אחר – היכולת להצליח להשתחרר מהתלות החברתית, מהאובססיה למצוא חן בעיני הסביבה.

הרצון להיות שייך; להרגיש שאני חלק מהרוב; לגרוף לייקים – הם סוג של התמכרות שהיא מסוכנת כיום, מבחינה רוחנית, יותר מכל דבר אחר. לעתים גם אנשים דתיים נופלים בכך ומתבלבלים בין הלחץ שלהם מ’מה יגידו’ לבין המושג ‘חילול ה”. הסיבה שעבורה אנו מקיימים את מצוות ה’ אמורה להגיע ממקום עמוק יותר. אנו מקיימים זאת כי זוהי האמת שבה אנו מאמינים, בין אם החברה מקבלת זאת או לא.

ההתרגשות היתרה סביב מה חושב או לא חושב מאן-דהו ביחס לכיסוי הראש ודיני הצניעות – היא עצמה הפך הצניעות. הרעיון המהותי העומד מאחורי דיני צניעות בכלל, וכיסוי ראש בפרט – הוא לפתח בנפש מבט שלא עסוק בהחצנה ומשיכת תשומת לב אלא מבט פנימי הפועל במציאות לשם שמים; לשם האמת. פרשנינו היו מכנים זאת פעם ‘מידת השיווי’ (מלשון ‘שוויון נפש’) – לא במשמעות של אדישות אלא במשמעות של קור רוח ביחס לדעתן של הבריות.

הדרך לשנות את המציאות היא להוסיף טוב; וזה מה שקורה בשטח. מקרים כדוגמת לינור אברג’יל או הבחירות האחרונות הוכיחו – למי שהיה צריך עדיין הוכחה – שהחברה הישראלית נוטה באופן מובהק לכיוון המסורתי והלאומי; זהו תהליך בלתי נמנע שרק ילך ויתגבר. ללכת עם כיסוי ראש זה הטרנד. מצוין. נקסט. אין צורך לכתוב ולדבר על זה כל כך הרבה. הסיבה שאדם אמור ללכת בגללה עם כיסוי ראש היא מפני שהוא מבין שזה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממנו. אחרים אהבו את זה – מצוין; לא אהבו – לא נורא. אלוקים אוהב אותו”.

עד כאן הרב חגי לונדין, בדיוק ביום בו קיבלתי 24,000 לייקים, שיעור בפרופורציות. גם אם הייתי מקבלת אפס לייקים, או מינוס 24,000 לייקים (נגיד שהיה דבר כזה) – לא זה מה שקובע מה נכון ומה אמת.

אני רוצה לסכם: הפרשה מלמדת אותנו להיות אנשים שסופרים. סופרים לקראת שבת, לקראת שמיטה, לקראת חגים וכעת לקראת מתן תורה בספירת העומר. נקווה שזה ייתן לנו בחיים יותר דיוק, יותר הרפיה, יותר חידוש ויותר בירור. תודה רבה לכם.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!