4 מצוות פורים השנה – השיעור השבועי – מתכוננים לפורים תשפ"א

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

ברוכים הבאים. כדי להבין את פורים צריך ללכת ליסוד. להנמיך לרגע את המוזיקה, לעזוב לרקע את האיפורים והשירים, ולבדוק מה מצוות החג. לפעמים קל להתבלבל, אבל גם בפורים יש הלכה, ואנחנו בודקים מה המעשים המדויקים שההלכה מורה לנו לעשות. יש בפורים 4 מצוות מיוחדות מאוד, יוצאות דופן. יש כמובן גם את שבת זכור (השבת הקרובה, בה כולם באים לשמוע על זכר עמלק שצריך למחות, כמובן תוך שמירה על כללי הזהירות כעת), יש את תענית אסתר יום לפני פורים, ויש מנהגים רבים וטובים, אבל ביום הפורים עצמו צריך לקיים 4 מצוות, ואפשר לכנות אותן "ארבעה כלי  נשק נגד האויבים הכי מרים שלנו היום". אנחנו נדבר הערב על ארבעת כלי הנשק המיוחדים האלה שכולנו נקבל בפורים הקרוב ונראה במה אנחנו נלחמים בעזרתם. אני מודה לרב יוני לביא על הבסיס לשיעור הזה. דגש חשוב: לא מדובר רק על פורים, אלא על 365 ימים בשנה של מלחמת תרבות כזו. פורים פשוט מרכז וממקד לנו את הראייה.

1. מול העצבות – סעודת פורים, משתה ושמחה

המצווה הראשונה בפורים היא סעודת פורים, משתה ושמחה, אירוע משפחתי, חברתי, שבו מתכנסים סביב אוכל ושתייה ושמחים. מה כל כך מיוחד? ובכן, אנחנו נותנים פייט לעצבות, למרמור, לדיכי, לבאסה, ל"דאון", ללא מתחשק לי, לא בא לי, לא זורם לי. העולם המודרני היה אמור להיות מאוד שמח. התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לנו חיים נוחים וקלים יותר. כל אחד פה יכול לשאול את הוריו, את סבא וסבתא, וגם את הדורות הקודמים לו יכולנו – עד לא מזמן היו חיתולים מבד. עד לא מזמן סחבו בלוקים של קרח, שאבו מים מהבאר, לקחו תרנגולת לשוחט וכיבסו בנהר. היום הכול ברמי לוי ובמיקרוגל ואם קובץ לא נפתח תוך 10 שניות בווטסאפ אנחנו מתעצבנים על בזבוז הזמן היקר שלנו. רמת האושר הייתה צריכה רק לעלות, אנחנו משתחררים מכל השעבודים הפיזיים, ובכל זאת המצב הפוך. האדם המודרני סובל מעצבות. כשאדם מגיע עם פרצוף מהורהר כזה לעבודה, אף אחד לא שואל מה קרה. אבל כשאדם מגיע לעבודה עם חיוך מאוזן לאוזן, מיד שואלים אותו מה קרה, מה "לא בסדר" שהוא כזה שמח. זה לא המצב הטבעי, לצערנו. רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – כי זה קשה.

המגילה מתארת לנו שני סוגים של שמחה שמובילה לעצב, שמחה שאין בה ממש. נתחיל בהמן. הבן אדם נמצא על גג העולם. הוא בתפקיד בכיר מאוד, משנה למלך. כולם כורעים ומשתחווים לו, מהודו ועד כוש, 127 מדינות. יש לו אישה ומשפחה ברוכת ילדים (הם אפילו מתייעצים, נראה שיש שם שלום בית ודיבור וקשר בתוך המשפחה המרושעת הזו…). ולמרות זאת רע לו. הכול טוב בחייו, רק דבר אחד לא טוב, וזה הורס את הכול. הוא עצמו אומר זאת בכנות: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

כשאנחנו שומעים את שמו של המן אנחנו רוקעים ומרעישים ברעשן. למה? כדי למחות את תפיסת העולם הזו, שהיא-היא עמלק. תפיסת עולם של הכול או לא כלום. אם אין לי הכול, אין לי כלום. להמן יש כבר אוקיינוס של כבוד אבל טיפה אחת חסרה, והוא מתבונן בה, באלפית הכוס הריקה. זה כישרון עמלקי מיוחד שצריך להילחם בו.

כידוע, שמו של אלוקים לא מוזכר במגילה, אבל יש לו רמזים. בכמה מקומות חכמינו מוצאים אותו מסתתר. רבינו בחיי מסביר שבפסוק הזה על המן, חבוי שם ה'. תסתכלו על המילים: זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי. צריך להסתכל על סופי המילים, ולקרוא אחורה את ראשי התיבות. זה שם ה'. ארבע האותיות שיוצרות את שם ה'. מסביר רבנו בחיי: השם כתוב פה בצורה הפוכה כי המן מסתכל על המציאות הפוך, אם הוא היה מפרש את המציאות באופן חיובי, היא אכן הייתה כזו. הוא בחר לראות רק את השלילי, וזה הפוך מרצון ה'. על גישת המן, שגם אנחנו חשים אותה לפעמים, צריך לעשות "ונהפוך הוא!".

זה סוג ראשון של שמחה שמובילה לעצבות, המן מחפש שמחה בלתי אפשרית, בלתי מושגת, ולכן הוא עצוב וכלום "לא שווה לו" (מעניין שזה ביטוי, בעיקר של ילדים, עד היום). זה מסתיים, כידוע, לא בשמחה אלא בתלייה על העץ.

אבל לא רק המן ושמחתו מתוארים, אלא גם אחשוורוש ושמחתו. המגילה נפתחת בתיאור של הדרך בה אחשוורוש מנסה לבטא שמחה. האיש עושה משתה מפואר ובזבזני שעולה הון תועפות. בשביל מה? למה? בדרך כלל ביהדות לאירוע יש מטרה – בר מצווה, חתונה, או להבדיל יארצייט. מתכנסים סביב משהו שקרה, לטוב או לרע. אצל אחשוורוש לא קרה משהו מיוחד, שימו לב: בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. במילה אחת – החצנה. שופוני. תראו מה יש לי, כמה אני עשיר. זה מטורף, 180 יום זה חצי שנה, לכל הממלכה, וגם זה לא מספיק לו. אם כל דבר בעולם הוא חפץ שצריך להשוויץ בו, אז הוא משוויץ גם… באשתו. כך המגילה ממשיכה: לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. אם קודם אמרנו החצנה, עכשיו המילה היא – החפצה. עד היום זו בעיה תרבותית, המחשבה שאפשר לשמוח דרך שעבוד לגוף ולתרבות הגוף. אצל אחשוורוש השמחה נמצאת בחוץ, בחפצים, באשתו. עד היום תעשיית הפרסום והבידור והריאליטי והתרבות משתמשת לעתים בשיטות האלה. מה הפתרון? מה המצווה שהיא כלי נשק? משתה ושמחה. סעודת פורים. השמחה לא תלויה בדברים יקרי ערך, לא תלויה בדברים שמחוץ לאדם. היא קרובה מאוד. היא המצב הטבעי, הבריא. אם רק לא הורסים ומקלקלים, אפשר לשבת בבית, עם משפחה, עם חברים, עם מאכלים טובים, בלי להשוויץ ולהחצין ולהחפיץ. לשמוח במה שיש, זה עונה גם להמן וגם לאחשוורוש.

בספר "נחל אשכול" שכתב הרב צבי בנימין אוירבך בגרמניה, הוא מסביר שכל הסיפור הוא תיקון המשתה, תיקון מושג השמחה הפסול: מתוך משתה מכרו השבטים את יוסף. מתוך משתה הנחש פיתה את חווה (לפי אחת הדעות, עץ הדעת היה גפן). מתוך משתה היהודים נהנו מסעודתו של אותו רשע, אחשוורוש. בכל קידוש שלנו, בכל משתה, ובפרט בסעודות ובמסיבות פורים שלנו – אנחנו מתקנים את הכל. אנחנו מוכיחים לעולם לא רק שאנחנו מתפללים וצמים אחרת, אלא גם שאנחנו שמחים אחרת. אם תרצו – מהפכה של שמחה…

כך זה מנוסח לקראת סוף המגילה: וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגֹון לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיֹום טֹוב, לַעֲשֹׂות אֹותָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.

2. מול הבדידות – משלוח מנות איש לרעהו

חז"ל מסבירים שהמילה "מנות" היא בלשון רבים והמילה "רעהו" היא בלשון יחיד, ולכן על כל אדם לשלוח שני פריטי מאכל לאדם אחד. זה משלוח מנות. כך הרי נאמר במגילה: משלוח מנות איש לרעהו. נדמה לי שכדאי לשים לב גם לשתי המילים האחרונות. איש לרעהו – זה כל כך חשוב היום. המטרה אינה משלוחים מפוארים ויקרים, אלא האיש לרעהו, עצם הקשר האנושי. הרי בקשר למצוות הפורים, כבר כתב הרמב"ם שמבחינה הלכתית ראוי להוציא יותר כסף על מתנות לאביונים מאשר על משלוחי מנות. אבל מבחינה אנושית, מה המצווה הזו מחוללת בנו? היא עונה שוב לאחת הבעיות של העולם המודרני – הבדידות. זה פרדוקס ידוע בזמננו: אתה כביכול מחובר לכל העולם, יש לך מאות ואלפי חברים בפייסבוק, ובכל זאת רבים חשים בודדים.

מה הפתרון? ומשלוח מנות איש לרעהו. להרבות אהבה, אנושיות, קשר, תקשורת אמיתית. צריך לזכור איפה הבן אדם גר, לבוא אליו פיזית, לדפוק בדלת, לכתוב הקדשה, לחשוב מה להכין לו ומה מתאים לו, ולתת לו פיזית משלוח מנות. אלה דברים מהפכניים בימינו. מי שנותן משלוח מנות הוא לוחם חירות, לוחם חופש, פרטיזן. אין אפליקציה שעושה זאת בשבילך… (אנשים גם שמחים לא רק במשלוחים הענקיים מלאי הממתקים אלא גם בדברים הקטנים והאישיים, שנוגעים אליהם).

ה"נתיבות שלום", כשהוא כותב על "איש לרעהו", מסכם זאת כך: "אין דבר שיכול להציל את האדם בכל המצבים, ולהוציאו מכל המצוקות, כאהבת חברים" (ה"נתיבות שלום").

3. מול האנוכיות – מתנות לאביונים

על פי ההלכה, צריך לתת צדקה לשני נזקקים, וכל מתנה חייבת להיות בערך של מנה שאדם יכול לשבוע ממנה. זה המעגל השלישי: התחלנו במשפחה בסעודת פורים, עברנו למעגל הרחב יותר של חברים ורעים, והמעגל השלישי הוא האביונים והעניים והנזקקים שסביבנו.

במה אנחנו נלחמים הפעם? כמובן, באנוכיות. אנחנו נולדים אנוכיים. תינוק הוא יצור מאוד אנוכי. אגואיסט מושלם. מה מעניין אותו? רק הוא בעצמו. בשלוש בלילה הוא מרים בצעקות את הבניין כי נפל לו המוצץ. מעודד לדעת שזה משתנה. החיים הם מאבק באנוכיות הזו, כדי לא להישאר בני שנתיים. אנחנו מקווים שהתינוק יצליח לראות לא רק את עצמו אלא גם את מה שסביבו ועם הזמן לחשוב על אחרים ולהתחשב, לעזוב את הסגירות והקמצנות עבור יותר פתיחות ונדיבות. שוב, המן הוא ה-דוגמה. הוא מאוד אוהב, מעריך, מעריץ… את עצמו. אמרנו שהוא צריך שכ-ו-ל-ם ישתחוו לו. אם אחד לא מוכן זה מוציא אותו מדעתו. אבל גם כאשר המלך שואל אותו מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו – הוא בטוח שמדובר בו עצמו. אין אפשרות אחרת בכלל. הנושא המרכזי בעולמו של המן הוא המן. הנושא היחיד בעולמו של המן הוא המן. זה הפוך לגמרי אצל מרדכי ואסתר, שעושים למען האחר. מרדכי ואסתר חיים במסירות נפש, הם מקריבים את עצמם למען עמם, למען משהו גדול יותר. לא אכפת להם שהם לא במרכז, והנה ההוכחה לכך. במקצוע בו אני עובדת קרדיט ומתן קרדיט הם דברים חשובים. מי פרסם, מי אמר, מי גילה את הידיעה. שימו לב לסיפור הבא. אסתר מגלה למלך משהו. היא הרי מתכחשת למוצאה היהודי, אז מה פתאום יש לה עסק עם מרדכי היהודי? היא גם צריכה לבסס את מעמדה בארמון. ובכל זאת היא שמה את עצמה בצד, ובכך הביאה גאולה לעולם (רואים בהמשך עד כמה זה היה חשוב, הפרט הזה על מרדכי שנכתב בספר המלך). וכך מספרת המגילה: בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ, קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ, וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

על האירוע הזה אומרים חז"ל:

"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'" (מסכת מגילה).

בשם מרדכי. כמה חשובות שתי המילים האלה. זו עוד הזדמנות להזכיר שהשיעור הזה הוא "בשם הרב יוני לביא"…

מכאן אנחנו מגיעים גם למצווה שיוצאת נגד האנוכיות – מתנות לאביונים. הכבוד לא שלי, הקרדיט לא שלי, צריך להתחלק, צריך לתת, וגם הכסף לא שלי. בפורים – כל הפושט יד נותנים לו. יש פה נתינה ביד רחבה, בלי לבדוק ולדקדק, יד פתוחה מול יד קמוצה וסגורה.

אבל למען מי אנחנו נותנים, למען העני? שימו לב איך הרב קוק מסביר את רציונל הנתינה: "תכלית הצדקה שהנותן יוציא מהכוח אל הפועל מידת הטוב לעשות טוב וחסד. עיקר התכלית היא כדי להשלים את הנותנים. אם כן צריך שירדוף הנותן אחר המקבל מאחר שהוא צריך להשלמתו" (הרב קוק).

אם נפנים זאת היטב, אז לכאורה העשיר צריך לדפוק בדלת של העני ולהתחנן שייקח ממנו כסף. הרי הוא רוצה להשלים את עצמו, להוציא מהכוח אל הפועל את מידת הטוב והחסד שלו.

אפשר לסכם אבל חשוב לי להגיד עוד משהו על מתנות לאביונים. חז"ל אומרים לנו: "אין עני אלא בדעת". העני האמיתי הוא זה שלא יודע בכלל על מצוות מתנות לאביונים… עוני בלי ידע, עוני של בורות, עוני מהמסורת שלנו זה עוני שגם בו צריך לעזור, לתת את הידע שלנו. אני כאן הערב בזכות נערות שהיה אכפת להן ממני, הייתי "ענייה בדעת" והן קנו לי בנעוריי סידור תפילה ראשון ומסכת אבות בפעם הראשונה ולימדו אותי לאט לאט… גם זו מצוות צדקה…

  • מול הבלבול ואובדן הזהות – מקרא מגילה

כשאנחנו קוראים על מרדכי והמן – אלה לא סתם שני פוליטיקאים עתיקים שרבים על כבוד והם כבר לא פה. אנחנו קוראים על המלחמה בין ישראל לעמלק, שחוזרת בהיסטוריה בכמה מהדורות, בכל פעם בדרך אחרת. זה סיפור נצחי, שגם השבת נזכיר אותו מחדש, "זכור את אשר עשה לך עמלק".

על פי ההלכה: "חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום". צריך לשמוע את הדברים פעמיים כדי להפנים, גם בחושך וגם באור, גם כשרע וגם כשטוב צריך לזכור את הסיפור שלנו. בפורים לא אומרים הלל ויש פרשנים שאומרים שקריאת המגילה היא-היא ההלל שלנו. במה היא עוזרת לנו? נגד הבלבול ואובדן הזהות.

אנחנו קוראים את הסיפור פעם בשנה כדי להיזכר בעיקר: אנחנו יכולים לפרוח בתרבויות זרות אבל תמיד יקום המן שירצה להשמיד, להרוג ולאבד. אפשר להשתלב בצמרת השלטון אבל "מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות", צריך להיות שליחים נאמנים. עמלק הוא בגימטריה ספק. הוא מטיל ספק אצלנו בפנים בחשיבות של ההמשכיות היהודית. במגילה היהודים הולכים למשתה המלך ושוכחים את עצמם, ובסופו של דבר גזירת ההשמדה הזכירה לכולם – גם אם אתם כבר לא מרגישים יהודים, זה לא יעזור לכם. יש מי שיזכיר לכם. האם אפשר לזכור זאת לא תחת איום? האם חייבים המן או רשע אחר שיזכיר לנו? המגילה מזכירה לנו מי אנחנו ולמה אנחנו שייכים.

יותר מזה – היא מזכירה לנו שאלוקים איתנו גם כשלא מרגישים ורואים. במגילה אין את שם ה', זו הסתרה בתוך ההסתרה, הכל נסתר, הכל אסתר. הסיפור לא כתוב באופן מסודר עם התחלה אמצע וסוף, ובסוף עם לקח ומסקנות אמוניות. צריך למצוא משמעות וטעם ותוכן בתוך העלילה. זה כמו לקחת עיתון, עם ביבי וגנץ – ולמצוא בו את אלוקים. הרי תחשבו על מה התקשורת דיווחה שם בשושן הבירה, רק על עץ גבוה ועל משתה ועל סוסים ועל דרמות, בלי התוכן של המאבק מאחורי הקלעים בין טוב לרע, בין עמלק לישראל. אבל אנחנו לוקחים את המציאות המבולבלת הזו ומברכים עליה:

"קדשנו במצוותינו וציוונו על מקרא מגילה".

"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

ומה במגילה? כשקוראים אותה, נתקלים בפסוקי היסוד: אִ֣ישׁ יְהוּדִ֔י הָיָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וּשְׁמ֣וֹ מָרְדֳּכַ֗י בֶּ֣ן יָאִ֧יר בֶּן־שִׁמְעִ֛י בֶּן־קִ֖ישׁ אִ֥ישׁ יְמִינִֽי. אֲשֶׁ֤ר הָגְלָה֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔יִם עִם־הַגֹּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר הָגְלְתָ֔ה עִ֖ם יְכָנְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר הֶגְלָ֔ה נְבוּכַדְנֶאצַּ֖ר מֶ֥לֶךְ בָּבֶֽל.

ירושלים. איזו מילה נפלאה מוזכרת פה פתאום. ראיתי בארה"ב מה המילה ירושלים עשתה לאלפי אנשים ששאלו אותי עד היום באמריקה מאיפה אני. ניר ברקת אמר לי פעם שהמותג ירושלים חזק מהמותג ישראל… אתה אומר ירושלים ומשהו באוויר משתנה. והנה גם פה מזכירים לנו את ירושלים. הרי הכל קורה בגלות. כל המגילה הזו מתרחשת מחוץ לארץ ישראל, איפה ארץ ישראל? איפה ירושלים? אצל מרדכי. מרדכי הוא-הוא שגריר ארץ ישראל בשושן הבירה. כדי לא ללכת לאיבוד אנחנו צריכים קשר לאנשים שמחוברים לירושלים, שמחוברים לאמת. כל אחד צריך רב, צדיק, מרדכי.

מהרגע הראשון ברור לנו שמדובר בסגנון אחר של יהודי, לא אחד שרץ למשתה אחשוורוש, לא אחד שחי לפי תפיסות העולם המקומיות (של "שופוני" והחצנה, של רדיפת כבוד ואגו), אלא מישהו ששקול למשה רבנו ושכל הליכותיו הן אחרות.

צריך המון אומץ לעמוד על שלך, בפרט בגולה. והיכולת הזו של מרדכי באה לידי ביטוי גם בהמשך:

וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה.

זוהי תכונת יסוד של יהודי שרוצה לשרוד: "לא יכרע ולא ישתחווה". לא סתם זה בלשון עתיד, זה עלינו. אם מול כל ביקורת שאנחנו לא נאורים אנחנו נתכופף, אם מול כל טרנד חדש נצטרך לשנות את כל ערכינו, אם כל יום צריך להתאים את הפוליטיקלי קורקט לתורה – לא נמשיך את דרכו של מרדכי. רק תחשבו על הפדיחה, על אי הנעימות. בטח כולם אמרו לו: נו, מה אכפת לך, אתה מיושן, אתה עושה לנו פדיחות, תשתחווה לו כבר, תפסיק לעשות צרות.

מתוך עמדה רוחנית כזו, מרדכי גם משמיע באוזני אסתר (ובאוזנינו, בעצם) את נאום ההישרדות היהודי החשוב והנצחי. כשהמן מנסה לגזור גזירה, מרדכי מפעיל את אסתר בתוך הארמון:

וַיֹּ֥אמֶר מָרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר: אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים. כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת.

יהודי שינסה לברוח מכך שהוא יהודי ולשתף פעולה עם השלטון – לא יוכל לברוח. ראינו בגרמניה שגם אותו העמידו בסוף בתור במחנות ההשמדה. אבל יותר מכך – הקב"ה יציל אותנו בדרך אחרת, היהודי הזה רק יפספס את ההזדמנות ההיסטורית שלו להיות חלק מהפתרון, לפעול עם הקב"ה בדרך הנכונה. מרדכי לא רק מאיים על אסתר אלא מסביר לה את גודל הזכות, גודל המתנה.

בואו נסכם. אלה לא ארבע מצוות לפורים בלבד. כותב הרב יחיאל יעקב וינברג, מחבר הספר "שרידי אש", שהמצוות האלה אמורות להמשיך ללוות אותנו כל השנה. הוא שואל למה אנחנו לא מברכים על מצוות משלוח מנות, למה לא אומרים לפני כן "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לתת משלוח מנות". התשובה היא, שזו מצווה תמידית. אנחנו רוצים שזה ימשיך כל השנה, כל המנגנונים עליהם דיברנו לא מפסיקים.

נכון, שיא הנתינה בשנה מגיע בפורים, לפעמים בצורה קצת מוגזמת שקצת קשה לנו, אבל זה רק מתכון מרוכז מאוד, אינטנסיבי מאוד, של הוראות עבור השנה כולה. אנחנו לוקחים בפורים מנה מרוכזת של התרופות האלה.

ומהם ארבעת הכלים שקיבלנו?

סעודת פורים נגד העצבות,

משלוח מנות נגד הבדידות,

מתנות לאביונים נגד האנוכיות

ומקרא מגילה כדי לזכור מי אנחנו ולא להתבלבל.

תודה רבה לכם. הכנות שמחות לפורים שמח.

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.