שלוש מילים לתשעה באב – שיעור לתשעה באב תשע"ט

כל מי שכאן הערב הוא לוחם חירות, לוחם עצמאות. המציאות בחוץ – משדרת יולי-אוגוסט. ים ובילויים וקיץ. אבל מי שפה לא שוכח גם את הדופק הפנימי שלנו. יש סיפור מפורסם על נפוליאון, שראה את עם ישראל יושב על הקרקע ומתאבל, ואמר: אם הם מתאבלים על משהו כבר אלפיים שנה – בסוף הם ינצחו. אבל מה נפוליאון לא יודע? הוא ראה אותנו רק יושבים על הקרקע יום אחד בשנה. הוא לא ידע כמה האבל הזה שזור בכל ההיבטים של ההלכה – כשזוג מתחתן שוברים כוס, בברכת המזון ובתפילה מזכירים את החורבן, כשבונים בית משאירים חלק לא מסויד. הוא גם לא ידע שבאותו יום עצמו, לא רק יושבים על הרצפה. לא אומרים שלום, כל ההרגלים בימים שלפני כן משתנים (אכילת בשר, שמיעת מוזיקה) – לו היה יודע היה ודאי מחזק עוד יותר את דבריו. עם שמתאבל ככה, לאורך כל חייו, ודאי יבצע קאמבק מדהים להיסטוריה האנושית ויגשים את שאיפותיו. כגודל זיכרון החורבן – כך גודל הבניין.

אז מה המוקד של תשעה באב? מגילת איכה. קוראים אותה פעמיים, בערב ובבוקר, ואם כבר קוראים – בואו ננסה לשים לב, להתבונן ואפילו להתכונן. להסתכל מראש על פסוקים כך שנדע את משמעותם.

כאן אני צריכה קודם כל להודות למישהו שאחראי למבנה השיעור הזה – פרופ' קובי קרמר. הוא פרופ' בטכניון, בשבתון בפילדלפיה, שעוזר לי להפעיל כלים סטטיסטיים על הפרשות, על חומשים, ועכשיו על מגילת איכה. הוא מחפש מילים מנחות, אבל לא רק "מה מופיע הכי הרבה" אלא גם הקשר ופשר ומשמעות, קבוצות של מילים שאומרות משהו. הוא שלח לי מפילדלפיה ניתוח שיעזור לנו להבין את מגילת איכה. הוא מצא שלושה נושאים שחוזרים וממש "צועקים" לנו מתוך המגילה. אולי נזכה לחשוב על כך גם תוך כדי קריאת המגילה בתשעה באב… נתחיל:

1. משפחה / חורבן הבית הלאומי וחורבן הבית הפרטי

אז מה המילה הכי שכיחה במגילת איכה? הפירוט המספרי הוא כזה, כך כותב פרופ' קרמר: המילה ״בת״ מופיעה למעלה מ-20 פעמים ולדעתי היא השכיחה ביותר במגילת איכה למעט מילות יחס (כמו "את"), מילות קישור ושם ה' עצמו. לרוב היא כ״בת-ציון״, ״בת-ירושלים״, ״בת-עמי״ ועוד. אז שימו לב כשאתם קוראים את המגילה – כנסת ישראל היא הבת של הקב"ה, ויחסי אב ובת הם משל ליחסי הקב"ה ועמו.

בת. איזו מילה עוצמתית. קשר בין הורים לילדים אי אפשר לנתק, אי אפשר להתגרש, לא משנה מה. אין גט. אז בואו נראה כמה דוגמאות ממגילת איכה:

וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ

אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן

מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה הִגִּיעַ לָאָרֶץ

בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה

לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן

מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַ‍ִם

שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלָ‍ִם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי

וגם:

וַיִּגְדַּל עֲו‍ֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה 

תַּם עֲו‍ֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ 

טוב, לא צריך עוד "הוכחות". המגילה מזכירה לנו שאנחנו, האומה הישראלית, כנסת ישראל, בת של הקב"ה. אולי יש פה מסר: דווקא בתוך כל הזוועה והעצב והחורבן והאימה והשכול – למרות הכול, למרות הכול, את "בת". אבל פרופ' קרמר ממשיך ומפנה את תשומת לבנו שזה לא רק המילה "בת". כל המגילה מספרת סיפור מקביל של חורבן לאומי וחורבן ביתי, וככה הוא כותב לי:

"בנוסף, מצאתי שהמילים 'בחור' ו'בתולה' מופיעות 5 ו-7 פעמים. הן יחסית מילים נדירות בתנ״ך (מופיעות בתנ"ך כולו כ-50 פעמים סה״כ) ולכן הופעתן כאן משמעותית. יש מילים נוספות שמתאימות ונמצאות לא מעט: יונק, עולל, גור, נער, זקן, אישה. יש פה בעיני מסר שהחורבן הוא גם לרוחב (בתוך המשפחה, בין בני הזוג) וגם לאורך – כלומר בין-דורי. חורבן מוחלט. צריך לשים לב שהחורבן המשפחתי הוא עוצמתי במובן הזה שיש כל הזמן היפוך. למשל, במקום שנשים יאכילו את התינוקות, הן אוכלות אותן. העולם התהפך".

ומה נאמר על משפחה שבמקום לגדל בשמחה נער מתוק, נאלצת לקבור אותו? רק ביום חמישי האחרון נרצח דביר שורק, ומשפחתו יושבת שבעה גם כעת. ומה נאמר על כך שגם סבא שלו נרצח כשדביר היה תינוק, על ידי אותה תעשיית טרור בדיוק? עולם הפוך, עולם כואב. זה חורבן.

עד היום, פגיעה בילדים כואבת במיוחד. תחושה שהעולם התהפך. כמה קשה לשמוע על גננת מתעללת בעולל ויונק, על ילד שנשכח ברכב, אלה הדברים שעד היום מעציבים אותנו במיוחד, והמגילה כאן לא משתמשת בזה כדימוי – היא אומרת לנו: אתם הבאתם את זה על עצמכם. האסון לא היה בלתי נמנע, זה לא "פורס מאז'ור", יכולתם למנוע את הטרגדיה שהיא גם משפחתית וגם לאומית. רואים פה איך הפירוק של התא המשפחתי הקטן מפרק בעצם את האומה.

בהקשר המשפחתי, שמתי לב שיש סוגים של טרגדיות, של אכזבות. לפעמים הדימוי הוא "כאלמנה", כאילו כנסת ישראל חשה כמו אחרי חלילה פטירה של הבעל:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת..

שימו לב לדימוי – "כ" אלמנה. זה רק כאילו, כי בעלה עוד יחזור. אבל יש גם דימוי אחר, שחוזר שוב ושוב – בוגדנות. חוסר נאמנות. חוסר שמירה על קדושת הבית. ושוב, זה חוסר שמירה על קדושת בית המקדש, אבל הדימוי הוא קדושת הבית, הנה רק דוגמה אחת: כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.

כאן היא לא אלמנה, אלא בגדו באמון שלה. צריך לבדוק האם יש סביבנו תרבות שמעודדת מציאות כזו, שמעודדת חוסר נאמנות. שלא מתייחסת בקדושה למסגרת הבית, וגם לא מתייחסת בקדושה לנאמנות לבית המקדש, לזהות היהודית.

אבל אי אפשר שלא לדבר גם על רווקות, בטח בימינו. על הציפייה לחתונה. אנחנו רואים שבניין בית אישי תמיד משולב בתפילה לבניית בית המקדש. למשל, שבירת הכוס בחתונה. או האמירה המפורסמת של חז"ל: "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים". אם פירוק המסגרת הביתית היא חורבן הבית, אז בניית המסגרת הביתית היא-היא בניית הבית.

ובהקשר הזה, נגלה עכשיו סקופ. אני חשבתי שאני מכירה את המילים של "עוד ישמע בערי יהודה, קול ששון וקול שמחה". מתברר שלא. אבל הפסוקים המקוריים של הנביא ירמיהו מחברים באופן הכי חזק בין חזרה לבית הלאומי שלנו לבין בניית בתים. תראו: כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָקוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'.

רבי יהודה בר אילעאי, מגדולי הדור, תלמיד חכם, תלמיד של רבי עקיבא (אפרופו מילים "פופולאריות" – הוא התנא שפסקיו מוזכרים במשנה הכי הרבה ביחס לתנאים אחרים), למד עם תלמידיו בתוך הדחק, בתנאים קשים, אבל מה מסופר עליו בגמרא ביום פטירתו, במה היה יחיד בדורו? בכך שהיה משמח חתן וכלה. באיך שהיה מרקד עם ענף של הדס. ומה עוד מסופר בדיוק על אותו רבי יהודה בר אילעאי?

"כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו".

יש קשר בין שתי ההנהגות שלו, הוא ידע את עומק האבל על החורבן, ואת עומק השמחה על בניין בית כי ראה בכך ניצוץ, בנייה של חורבה מחורבות ירושלים באמת. "כי מן האבנים האלה יבנה המקדש".

כלומר יש קשר הדוק בין גאולה להקמת בית, בין קול חתן וקול כלה לבין קול ששון ושמחה בארץ ישראל כולה. הבית הוא כאילו מקום המבחן שלנו גם ביחס לבית הגדול והקדוש. גם לרווקים, גם לנשואים, גם לגרושים, גם למי שמצפה, גם למי שיש לו הורים – כל מערך הקשרים הזה הוא הבסיס. הורים בחופש הגדול חשים זאת במיוחד. דווקא בימי חורבן הבית, צריך להתכנס לתוך הבית, יש פחות מסגרות, פחות קייטנות, אי אפשר לברוח, צריך לבנות חוויה משפחתית, ביתית. זה חלק משליחותנו.

נראה לי שבחופש הגדול אפשר לקום כל בוקר ולהגיד את זה לאבות ולאמהות. כשדבורה הנביאה מציגה את עצמה בכרטיס הביקור שלה, בשירת דבורה, איך היא מציגה את עצמה? היא יכולה להגיד שהיא מצביאה, שהיא נביאה, שהיא שופטת תחת התומר, שאנשים עומדים בתור לשמוע את עצותיה הצבאיות. היא כותבת בכרטיס הביקור שלה דבר אחד: עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

זה תפקיד, זו שליחות, זה קדוש, זה יקר, זה קשה, זה מאתגר, בטח בימים האלה. אבל עובדה, אנחנו רואים איך המגילה שולחת אותנו לעשות שיעורי בית שם. אתה רוצה לבנות את בית המקדש? תעבוד על בניית הבית הפרטי. כל אחד עם אתגריו, רווקות, נישואים, גירושים. זה המפתח לבניית בית המקדש, אלה המילים שהנביא ירמיהו חוזר עליהן הכי הרבה פעמים. ומעל לכל – הקשר עם הקב"ה, שלא יינתק. תזכרו שאתם בנים, למרות החורבן והגלות תזכרו שהקשר הזה לעולם לא יוכל להיהרס.

2. דמעות / לא להתבייש להביע עצב

זה נשמע בנאלי להגיד שכאשר עצובים בוכים, אבל זה לא כך. אנחנו חיים בעידן בו הרגש מודחק לפעמים, אנחנו לא מתעלים אותו תמיד נכון. תראו כמה המגילה מדגישה את הצער. קבוצת המילים השנייה עוסקת בכאב הזה. זה אכן זמן להצטער, לפחות לנסות:

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ 

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם

כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי 

הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ

קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'

פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי

עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת

הרבה פרשנים אומרים לנו סביב תשעה באב לשים לב: לא להתבייש להביע אבל, עצב, וכמובן לכוון אותו לכיוון הנכון. לא להישאר רק בכאב הפרטי שלנו אלא לכוון את הצער אל צער השכינה. לבכות עם הקב"ה ביחד. זה הזמן להצטער על הדברים הנכונים.

רבי משה מקוברין מציע לנו לפני כ-150 שנה דימוי חזק, מעולם הגרפיקה והציור. הוא אומר כך: לצייר על צבע שחור זה עוזר, כי אז רואים את כל הגוונים הבהירים יותר טוב. אז "בין המיצרים" זה הרקע השחור, ואם מבססים אותו ומציירים אותו, אז על הבסיס השחור הכל מאיר – אלול, סליחות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמחת תורה… כלומר, צריך להתרכז כעת בבין המיצרים כדי לקבל בהמשך שפע ואור וחיות משאר החגים והמועדים.

הרב ארז משה דורון מגיע מברסלב. דווקא משם, מאיפה ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", הוא מסביר כמה חשוב לדייק ולנתב ולתעל את הכאב בתקופה הזו של השנה. תראו איזו פסקה מרתקת: "כל השנה אנחנו מבקשים הסחת דעת, נחמה. אבל בתקופה הזו אנחנו נקראים לשים לב לצער, למציאות הלא מושלמת. לא לברוח ממנה, לא להדחיק, לא לעשות הכול רק כדי לא לכאוב, כמו בתרבות העונג המערבית. כן, יש רע בעולם. יש מר. ואנחנו לא מבקשים רק נחמה, הקלה זמנית, אלא גאולה שלמה, מציאות מתוקנת, מושלמת. זה הזמן בשנה בו אנחנו נקראים להילחם על העולם, על מצבו של עם ישראל, שאמור להיות אחר לגמרי. לא סתם נאמר במקורותינו שכאשר אדם עולה לבית דין של מעלה שואלים אותו: 'ציפית לישועה?'. כלומר, באמת רצית שינוי? אנחנו נוהגים לבקש את המקסימום רק בנוגע לנכסים ולממון. בתקופה הזו של השנה אנחנו מבקשים את המקסימום על האהבה, השמחה, הבריאות, הרוחניות". (הרב ארז משה דורון)

נשים לב לקביעה שלו: מצבו של עם ישראל אמור להיות אחר לגמרי. מילד שהולך לקנות ספרים לרבנים שלו ונרצח, וגם סבא שלו נרצח לפני כמה שנים ע"י אותה תעשיית טרור, ועד למשפחה שקמה משבעה על אבא שלה שנרצח בגלל ויכוח על חניה, דרך נערי קפריסין שחזרו לארץ והתקבלו כאילו חזרו ממבצע אנטבה. יש כאלה שאומרים: טראמפ הכיר בירושלים, יש ריבונות, אז כבר לא צריך לצום. נכון, יש ב"ה התקדמת מדינית ופוליטית, כל השנה אנחנו משתדלים לראות את המהלך הזה ולשמוח בו ולהיות שותפים בו, אבל אם מישהו חושב שאין על מה לצום – על זה צריך לצום.

עוד קביעה חשובה של הרב דורון: קל לדמיין הצלחה חומרית, זכייה בלוטו בית חדש, מכונית חדשה. פחות קל לדמיין הצלחה רוחנית, שינוי אמיתי בתרבות של עם ישראל, בשבת שלו למשל. או סתם, שינוי בחיים שלנו: מציאות בה אנחנו מצליחים להתכוון למה שאנחנו אומרים בכל הברכות ובכל התפילות. ידיד שלנו, רן בר יהושפט, שאל אותנו לקראת היציאה לשליחות בארה"ב – חשבתם פעם להציב יעד שבדורנו שלושה מיליון מיהודי אמריקה יעלו לארץ? דמיינו מה זה עושה למדינה. האם אנחנו חולמים על זה? האם אנחנו חולמים בגדול?

אז כמו שיש זמן שמחתנו בסוכות וזמן חירותנו בפסח, יש גם זמן אבלנו, וזה עכשיו. איך כתב יוסי גיספן? "לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים". זה הזמן לבכות, וגם לחלום בגדול על מציאות אחרת.

3. השורש שוב / "חדש ימינו כקדם"

נמשיך אל מקבץ המילים השלישי שאומר לנו משהו מתוך המגילה. השורש ״שוב״ מופיע 14 פעמים במגילת איכה ומעניין לראות את השינוי במשמעות שלו לאורך המגילה. למשל, בפרק א' נמצא אותו בהקשר של השבה-לאחור, נסיגת ציון לאור עוצמת ההתקפה עליה:

הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר.

פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר.

כמה עצוב. גם בהמשך בפרק ב' נמצא את השורש, הפעם לא ציון שבה אלא ה' עצמו. זוהי מעין השבת יד ה' או ימין ה׳ לאחור. ה׳ מסיג את ידו ומאפשר למחרבים להחריב. למשל:

הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב.

בפרק ג' נמצא את השורש הזה באופן אופטימי יותר, בצורה הנכונה, בהקשר של תשובה אל ה׳:

זֹאת אָשִׁיב אֶל-לִבִּי, עַל-כֵּן אוֹחִיל.

נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה׳

וכמובן, בפרק ה׳, בפסוק המפורסם בסוף המגילה:

הֲשִׁיבֵנוּ ה׳ אֵלֶיךָ ונשוב וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

נתעכב על הפסוק הזה. יש פה שני צמדים: אתה תשיב אותנו ואנחנו נשובה (השיבנו-נשובה). וגם: אתה תחדש ימינו, אבל זה לא סתם חידוש אלא חידוש – כקדם (חדש-כקדם). זו תשובה שלו ותשובה שלנו, ותשובה של חדש ותשובה של ישן. מי לא רוצה להתחדש? כולנו רוצים משהו חדש, רענן. אבל פה מכוונים אותנו: הדבר הכי הכי חדש – הוא להתבסס על ה"קדם". הכי מרענן זה להמשיך את עצמך ואת עמך, את ימי הקדם שלהם.

נתעכב קצת על הפסוק הזה. מהו בעצם אומר? מה זה לחדש ימינו כקדם? מה אנחנו רוצים? הרב יוני לביא ניסה להציע שורת דימויים כדי להבין מה איבדנו ביום הזה. למשל, הוא שואל: מה קרה ב-11/9 באמריקה? האם זה היה רק בית שהתמוטט, חורבן פיזי של בית? לא, בפיגוע במגדלי התאומים הם קיבלו מכה אנושה כאומה, מכה מורלית, לרוח, לערכים שלהם, למה שהם מייצגים. לא מדובר בחורבן פיזי אלא באובדן זהות, משהו עקרוני ומרכזי.

נמשיך לדימוי אחר: זה כמו להסביר לעיוור מה זה סגול, ואז להסביר מה ההבדל בין סגול לבין צהוב. האם הוא יבין מה איבד כשהוא לא יכול לראות? אז ככה אנחנו כשאיבדנו משהו לפני 2000 שנה. אנחנו לא יודעים מה איבדנו.

אפשר להשוות זאת למישהו שנוסע בהילוך ראשון על הקרקע, כשבעצם יש לו מטוס. עם ישראל מבסוט כשהוא נוסע בהילוך ראשון, ולא יודע שבעצם יש לו מטוס ביד. תעוף, תעלה לשמיים.

וכך כותב הרב יוני לביא: אנחנו מגדירים את הטרגדיה באופן שגוי כשאנו מתארים אותה כ'חורבן הבית', כאילו מדובר באובדן של… בניין. זו כמעט משימה בלתי אפשרית להסביר במילים את החיסרון של דבר שמעולם לא זכינו לחוש ולחוות את עוצמת קיומו, אבל צריך להבין שעולם ללא בית-המקדש, אינו עולם שחסר בו בניין נפלא אחד. עולם ללא בית-המקדש הוא עולם שונה לחלוטין. כי המקדש היה הצינור שחיבר בין העולמות הרוחניים, הגבוהים ביותר, לבין העולם החומרי, הגס, שלנו. כשבית-המקדש חרב, נעלמה אותה נוכחות אלוקית מן העולם כולו. כמה שונה העולם שבו אנו חיים כיום! כשבית-המקדש חרב, נצמדה אלינו בעיקשות האשליה של העדר אלוקים מעולמנו, ונתלתה מעלינו כמו ערפל נצחי. בעולם זה, שבו אלוקים נסתר מאיתנו ולא מתגלה לנו, אנו נאחזים בהוכחות לקיומו של אלוקים, כמו דגים שמתווכחים על קיומם של המים. אנו מחונכים 'להאמין' במה שבעבר 'ידענו'. אנו מתאמצים לחוות רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, שבעבר השתזפנו לאורה. אנו חיים בעולם אפל וצר, שבו המציאות הגשמית נראית לנו כאמת המוחלטת, ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו כבדיה חסרת שחר.

אני מוסיפה משל מהחיים האישיים שלנו, על הבת הקטנה שלנו יהודית. כשהיא הייתה בת שנתיים, כל הילדים קנו איגלו (יש שקוראים לזה פופאייס, שלוקים, קפואים…). היא מאוד רצתה אחד, אבל לא הרשיתי כי זה מאוד מלכלך ודביק. היא בכתה ובכתה, ואז אחד האחים מצא פתרון:  הוא נתן לה איגלו ולא פתח אותו. היא לא יודעת מה לעשות איתו, היא לא יודעת שבפנים יש מתוק. היא מסתובבת איתו בכל הבית כשהוא סגור, והיא מאושרת. הנמשל הוא עלינו. אנחנו ילדים בני שנתיים שמקבלים איגלו סגור. אנחנו לא יודעים מה מחכה לנו בפנים, לא יודעים שאנחנו יכולים להיות במצב הרבה יותר טוב, שעם ישראל אמור להיות במצב הרבה יותר מתוקן ורוחני. להיות מצפן לא רק לעצמנו לא גם לאחרים. האיגלו מחכה רק שנגיע אליו.

לסיכום: שנזכה להרגיש את ההגדרה "בת ציון", "בת יהודה", להרגיש כבנים, ולבנות בתים פרטיים שיבנו את הבית הכללי.

שנזכה לבכות כשצריך, ולא להתבייש להביע צער מדויק ונכון.

ושנזכה כמובן לפסוק שיסיים את מגילת איכה, ואמור לסיים את הגלות כולה: "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". בשורות טובות.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!