השיעור מערוץ 12 לקראת יום הזיכרון והעצמאות תש"פ

צרעת היא לא מחלה סימפטית או אסתטית במיוחד ולמרות שהיא כבר לא מהווה עלינו איום כמו בעת העתיקה, המילים "צרעת" או "מצורע" מרתיעות בני אדם גם היום. חולי הקורונה המחלימים העידו לאחרונה כי החברה מתייחסת אליהם כמו אל "מצורעים" והשימוש במילה השתרש כדי לתאר את תחושת הפחד, הסלידה והניכור החזקות.

הנשיונל ג'אוגרפיק קבע כי הפרשה, בה מפורט היחס למצורעים, היא הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נכתבו נהלים להתמודדות עם המחלה המדבקת. גם לפני אלפי שנים אחד הפתרונות היעילים ביותר היה בידוד חברתי, אבל מאז הפרשה נכתבה הצרעת החלה להיות מזוהה יותר מהכל עם לשון הרע. כלומר, זו לא רק מחלת עור עתיקה שלא קיימת, אלא סוג של עונש הקשור במילים שיוצאות לנו מהפה.

ההלכות שמופיעות בפרשות המדוברות לא מתקיימות בימים אלה, אבל חז"ל לימדו שהדבר נכתב כדי שנוכל ללמוד מאותם הנהלים כיצד לנהוג בלשון הרע. אז כדאי לשאול – מה קורה בימים אלו לאדם שחטא בלשון הרע, משקר, מסכסך ומקלל? התשובה האמיתית היא שהוא הופך לגיבור, אפילו אם זה רק ליום אחד.

מהדורות החדשות קופצות מסערה אחת לאחרת והכותרות תמיד מצטטות אמירות נוראיות על כל פלגי החברה. פעם זה על חרדים ופעם על ימנים. פעם על שמאלנים ופעם על מתנחלים. כולם חוטפים – מסתננים, פליטים, מהגרים, דתיים, חילוניים, נשים, גברים ולהט"בים. מישהו תמיד אומר משהו, מסיט את סדר היום ומקבל את מלוא תשומת הלב – בין אם הוא פוליטיקאי, איש תקשורת, מוסיקאי או איש מהיישוב.

פרשת השבוע מציעה לעשות בדיוק את ההפך ולנהוג בלשון הרע באותה הדרך בה נהגו בצרעת. במקום לתת למחלה את הבמה המרכזית וחס וחלילה לגרום להתפשטות שלה, יש להשתמש באמצעים של התעלמות ובידוד חברתי. במקום לתת מיקרופון למעשה, יש להזיז אותו הצידה ולתת לאותו אדם שניסה להפריד בין חלקי החברה להרהר על מעשיו ולאפשר לו את היכולת לשקול התנצלות.

אם מעמיקים, מבינים שמדובר בהליך ריפוי ולא רק מהצרעת שעל העור. האדם שחטא בלשון הרע יגלה מהר מאוד שאין לו עם מי לחלוק יותר את אותה רכילות עסיסית, נכונה או לא. האדם נפרד מהחברה ובסוף התהליך הוא יעבור טקס בו ישוב לחברה עם תרבות הדיבור הנכונה.

הרבה אנשים מתרצים בימים אלו חוצפה ולשון הרע בטענה שזו האמת שלהם, שזה מי שהם באמת ובזה הם מאמינים. ערך האמת הוא אכן ערך חשוב, אבל לא כל מה שאתה אומר באמת חייב לצאת החוצה. זו מערכת שלמה של איזונים ובלמים, בה צריך למצוא את הדרך לומר את הדברים מבלי לאבד את השלום. אז תארו לעצמכם כמה כאב לב היינו יכולים לחסוך לעצמנו אם היינו מיישמים את המנגנון הזה על עצמנו.

העיסוק העיקרי של הפרשה הוא בכוח של המילים להשפיע על נפש האדם והעולם סביבו. כמה ואיך מסוגל האדם לשלוט על הדברים שיוצאים לו מהפה, מתוך הבנה שאחרי שהדברים נאמרו הם לעולם לא יוכלו להימחק וישאירו חותם בעולם לנצח. רבי יצחק עראמה, בעל העקידה, הסביר את נושא הדיבור:

"מותר האדם מן הבהמה – הוא בדיבור. הדיבור הפנימי (המחשבות) אך גם הדיבר החיצוני שייך לזה"

רבי יצחק עראמה

הרב עראמה קבע שצלם האלוקים שמבדיל בין האדם לחיות הוא בעצם יכולת הדיבור שלנו, אותה יכולת מופלאה לחבר מילים למשפטים, שהופכים לסיפורים שלמים. היכולת לקדש את המציאות, אבל גם לקלל אותה. אבל הדיבור הוא לא רק הקול שאנחנו משמיעים מהפה, אלא גם השיחה המתמשכת עם עצמנו, הדיבור הפנימי שלנו, המחשבות שלנו. הרב עראמה מפציר בנו לשמור על הדיבור שלנו – בלי רכילות, בלי לשון הרע, בלי לסכסך ולנסות להפריד בין חלקי העם. הוא מסביר שכדי להצליח בכך צריך קודם לפקח על הדיבור הפנימי שלנו, על המחשבות שלנו, כי רק מתוך כך נצליח לשמור גם על הדיבור החיצוני.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.