שעות אחרונות לפני השנה החדשה – איך מתכוננים? – השיעור השבועי מערוץ 12

נזכרתי השבוע במשפט שאומר הוגה דעות יהודי בשם פרנס ורפל: "בני דורנו מתעניינים כל כך בשמאל ובימין עד ששכחו לגמרי שיש גם למעלה ולמטה". הנקודה המרכזית היא לעזוב רגע את מאבקי הימין והשמאל ואת ענייני הקורונה, תוך ההתמקדות בעובדה שהקורונה היא זמנית, וראש השנה הוא נצחי. מה שאני אומרת עכשיו לכאורה נשמע הזוי, אבל כן. הקורונה תעבור מהעולם שלנו יום אחד, אבל ראש השנה יישאר איתנו לנצח. איך נעמוד בו? איך נתנהג בו? זה ילווה אותנו לנצח.

היום נדבר על 4 תחנות שחשוב לשים אליהן לב:

1. תוספות לתפילה – "חיים"

בתקופה הקרובה אנחנו הולכים להוסיף תוספות בתפילה. אם נחפש מילת מפתח ונסתכל רגע על כל התוספות שאנחנו מוסיפים לאורך תפילת שמונה עשרה בתקופה הזאת היא המילה "חיים". דוגמאות:

  • "זוכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים, למענך אלוקים חיים.
  • "מי כמוך אב הרחמן, זוכר כל יצוריו לחיים ברחמים".
  • "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך".
  • "בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, וגזרות טובות ישועות ונחמות נזכר ונכתב לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל, לחיים טובים ולשלום".

כמה אנחנו מתפללים לחיות. בטח שאחרי השנה הזאת…

אני רוצה לדבר על רגע אחד שהיה לי, בבסיס של צה"ל שהוזמנתי להרצות בו אחרי המון זמן בלי הרצאות, בלי קהל. יושבים בריחוק, הקבוצות מתחלפות, אתה לא מרגיש חברותא עם אנשים, ואין כל כך את הפגישות של "לפני ואחרי", המפקד דיבר איתם ואמר: אתם חייבים להיזהר. אם אחד יוצא חיובי כולנו צריכים להיכנס לבידוד. אתם מדמיינים לעצמכם את כל היחידה שלנו בבידוד?! שמעתי את דבריו וחשבתי לעצמי איך כל אדם צריך לשמוע את זה. איך כל עם ישראל צריך לשמוע את זה. מה זה יחידה? כולנו יחידה מובחרת. כל אחד יכול להשפיע לרעה ולטובה על חברו, על סביבתו. ולכן, כאן יש לנו מחויבות אישית לכלל. איך תרגיש אח"כ אם חלילה תדע שבגללך אנשים אחרים סבלו או לא עלינו מתו? אז כותבנו לחיים. מלך חפץ בחיים. אנחנו כולנו רוצים לחיות אחרי השנה הקשה והמורכבת הזאת.

יש נתונים שמתפרסמים בימים אלה ואני חושבת שהשנה צריך להתבונן בהם לפני שאנחנו מוסיפים את כל תוספות החיים האלה. אלו נתוני נפטרי הקורונה בעולם. הנה העובדות היבשות:

קורונה בעולם
נדבקים מתים מחלימים
28,141,236 913,449
3% מסך הנדבקים
19,911,93
77,813 + מאתמול 1,758 + מאתמול 63,004 + מאתמול

בסופה של שנה כזאת, נתבונן בתמונה הזאת, בנתונים האלה ונגיד לבורא עולם: "זכרנו לחיים". זה לא מובן מאליו שאנחנו חיים בסוף השנה הזאת.

הנה שתי דוגמאות – פרשנויות למילה "חיים":

הרבנית ימימה מזרחי אומרת: "בשפה העברית המילה 'חיים' היא מלשון רבים. חיים הם מושג חברתי. אני יודעת שזו תפיסה לא אופנתית. מגדלים אותנו על 'תעשי לעצמך', 'עכשיו תורך', 'מגיע לך!', 'תעשי רק מה שאת אוהבת' וכו'. אבל בניגוד לדרישות שמתייחסות על ריצוי ה'אני', הרי שזכות הקיום בעולם תלויה במידה רבה דווקא בהיותנו יצור חברתי, מנחם, משמח, יצור שקשור לאחרים. כשאנחנו אומרים 'זכרנו לחיים' הכוונה היא: זכור אותנו כי אנחנו חיים למען אחרים סביבנו, ולא רק למעננו. הפנים שלנו מופנים לזולת, לבן הזוג, לילדים, לשכנה, להורים שלי, לעם ישראל, לחמותי. לפעמים יותר קל עם ישראל מחמותי, לפעמיים יותר קל לדבר על השכינה ממאשר על השכנה. תן לי להיות אדם שהוא פעיל למען הזולת. תן לי חיים כדי למלא תפקיד משמעותי פה בעולם. יש לי מה לתת. בקריאת התורה בראש השנה פוגשים נשים כאלה: הגר ושרה, חנה ורחל. הם לקחו את העניין הפרטי שלהן לכללי. הם חיברו את האימה אל האומה. זאת התביעה בראש השנה – לחיות עבור מי שסביבי. זכרנו לחיים". (מתוך ספרה: "מחכה לתשובה")

וכך כתבה לי חגית ריין (אמא של בניה ריין): דבריך סיוון, הזכירו לי סיפור. לפני 14 שנה, בערב ראש השנה בהדלקת נרות, חודשיים בערך אחרי שבניה נהרג, הגעתי להדלקת נרות. עמדתי מול הנרות והייתי צריכה לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". הרגשתי שאני לא מסוגלת לברך בצורה אמיתית. לא רציתי לברך "מן השפה אל החוץ", לא רציתי לברך "כמצוות אנשים מלומדה", רציתי לברך מהלב. הרגשתי שאני לא מסוגלת. שאני מזייפת. על מה לומר שהחיינו?! על זה שהבן שלי נהרג לפני חודש? עמדתי מול הנרות ופניתי לקב"ה: "תן בי כוחות. תן בי תובנות נכונות שאוכל לברך ברכת שהחיינו אמיתית בשמחה בתודה". לא יכולתי. זה היה נראה לי כמו נצח. פתאום הסתכלתי מסביב. ראיתי את 7 ילדי, את החתנים והכלות, את הנכדים (ב"ה יש לי לב=32 נכדים), ופתאום הבנתי. כן! תגידי תודה על כל ה"יש" הזה. זה לא מובן מאליו, יש לך כל כך הרבה. השפע הזה שהקב"ה נותן לך. תגידי תודה. הלב שלי נפתח. ואז נתתי כזו צעקה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!". נראה לי ששמעו אותי עד קלקיליה. מאז אני משתדלת כל יום לזכור: "שום דבר לא מובן מאליו. צריך להודות לקב"ה על כל חתיכה קטנה של חיים.

2. סימנים – שולחן החג

הרבה פעמים אנחנו אוהבים לאחד תפילה ואוכל. כאילו זה לא דבר נפרד, זה קודש וזה חול. לא. אנחנו במצות מקדשים, בסופניות מברכים, כל האכילה שלנו מתרוממת לקדושה. גוף-ונפש. בשביל חוויה מלאה אנחנו פונים גם לנפש וגם לגוף. גם לרוחני וגם לגשמי. גם כאן, הדבר הראשון שעושים אחרי שחוזרים מבית הכנסת – מברכים על האוכל, ממשיכים את התפילה על האוכל.

בכלל, הפנייה למעלה (לקב"ה) מעלה אותנו מישור. אנחנו כל הזמן עסוקים בפניות כלפי מטה (נתניהו, גנץ, הפרויקטור, משרדים ממשלתיים וכו'). עכשיו זה זמן לעלות לפרויקטור האמיתי, למישור שנמצא למעלה בבקשה – "תחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

שנהיה לראש ולא לזנב

היינו כבר לראש. ישראל הייתה בראש המדדים הירוקים של הדבקת נגיף הקורונה, והנה עכשיו היא נמצאת בזנב. אנחנו מבקשים לחזור להיות בראש. שישראל לא תהיה מובלת, אלא מובילה.

שיסתלקו אויבנו

יש לנו את אויבינו החיצוניים, אבל אל לנו לשכוח גם את אויבנו נפשנו.

כותב המאירי: "הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אובדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו". (מתוך ספרו: "חיבור התשובה"). המאירי מכוון אותנו למקום אחר, לא רק אויבנו החיצונים, אלא גם אויבנו נפשנו. תיקון המידות, מציאות יותר מתוקנת אצלנו פנימה, מצב שבו הנפש שלנו פועלת בצורה לא מתוקנת.

תפוח בדבש

הכוונה כאן היא לא רק לתפוח, אלא גם אלייך. תהיה אתה מתוק בדבש. ההתנהגות שלנו גוזרת גורלות. השפע שלנו נמדד לפי ההתנהגות שלנו. היופי בסימנים הוא שהם בסך הכל סימן לאיך אנחנו צריכים להתנהג, לחשוב, לאן לכוון את המחשבות שלנו. אומר על זה האר"י הקדוש: הסימן הוא לא לכעוס אלא לשמוח". איך עושים את זה בתקופה כל כך קשה כמו עכשיו? למרות הכל, לזכור: הקורונה זמנית, ראש השנה נצחי.

שמחה לשנה החדשה

כתוב במשנה ברורה: "והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב, ולכן פשוט שיזהר מאוד שלא יכעוס בימים אלו מלבד גודל האיסור (הכללי שאסור לכעוס, צריך להשתדל לא לכעוס) כדי שיהיה לסימן טוב, רק שיהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים". הסימן הכי טוב זה להיות אנחנו מתוקים, ולהיות אנחנו לא בכעס, ולהבין מהסימנים מה צריכה להיות ההתנהגות שלנו.

3. תקיעת שופר

תקיעת שופר היא מצווה מפורשת מהתורה. ראש השנה מכונה "יום תרועה": "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (ספר במדבר). "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ספר ויקרא). בכל שנה ביום ראש השנה אנו תוקעים בשופר. לעורר את הלב, להתחזק. והנה מה קורה לנו השנה? "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום" (רמב"ם). אנחנו מחכים כל שנה לשמוע קול שופר. להתעורר, להתחזק. מה קרה כאן השנה? מה הסיבה? הסיבה היא שהאדם לא ייקח את השופר כדי לתקן אותו או להזיז אותו "ולא ילך ארבע אמות מרשות לרשות". בהלכות שבת יש "רשות רבים" ו"רשות יחיד", האדם לא יכול ללכת בין רשויות. כדי לא לעבור על ההלכה הזאת, הלכאורה "פנים הלכתית" של שבת, אנחנו ביטלנו לחלוטין את תקיעת השופר בשבת. מה קרה לנו שאנחנו מבטלים כזה דבר גדול לדבר כזה "קטן"? אז זהו, שההלכה היא לא דבר קטן. הלכות שבת הן לא דבר קטן. בלעדיהן לא היינו פה. המנגנון ההלכתי יוצר מציאות, יש בו המון עוצמה. עד כדי כך שהשבת מבטלת את השופר. משנה מציאות. רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, המכונה "משך חוכמה" כתב: "מה שאין אנו תוקעין בראש השנה שחל בשבת – זה גופו עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות, כמו שמרצה זיכרון שופר". בזה שאנחנו עוקדים את הרצון שלנו, ויש לנו מסירות נפש ולא תוקעים – זו עקדה. וזה מרצה את הקב"ה.

בעזרת השם ביום ראשון, לאחר שבת, אנחנו כן נשמע תקיעת שופר. מה המשמעות של תקיעת השופר? כל כך הרבה מלל שמענו בשנה הזאת בעניין הקורונה. פרשנויות, תסריטים, קריסה, מותר כך, אסור כך, ההוא התפטר, זה חוזר. כמה דיבור אנושי שמענו. אנחנו לרגע אחד מנמיכים אותו. משתיקים אותו. לרגע אחד אנחנו לא משמיעים אלא שומעים. דיברנו מקודם על הטבלה של מגפת הקורונה, בואו נסתכל עכשיו על השקף של מה קורה בדקה (60 שניות) באינטרנט. מה שרואים זה מספר נתונים שמתפוצצים בחוץ בדקה. ניתן לראות 4 מיליון קטעי יוטיוב, אנחנו מורידים 400 אלף אפליקציות, אנחנו שולחים 190 מיליון מיילים, 1.1 מיליון דולר משולמים באינטרנט על קניות, 4.1 מיליון שאלות בגוגל, 19 מיליון הודעות וואטסאפ וכו'. כל האינפורמציה כזאת, כל דקה, מתפוצצת ומתקיפה אותנו. אין מוח אנושי שנברא להכיל כזאת כמות של אינפורמציה. פעם בשנה אנחנו מפסיקים להשמיע ואנחנו שומעים. אנחנו לא תוקעים בשופר – אנחנו שומעים שופר. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו לשמוע קול שופר". להפסיק להשמיע. לשתוק לרגע. להפסיק לייצר, להפסיק להיות אקטיביים לרגע אחד, ולשמוע. לשמוע מה הקב"ה רוצה מאתנו.

באחד משיעורי הזום שהעברתי שאל אותי רב מה לדעתי המסר של הקורונה? אמרתי שאני לא יודעת. אבל מה שהכי מרגש אותי זה שכל הזמן שואלים מה המסר בקורונה. העובדה שאנחנו שואלים מה המסר. נהיינו אנשים מתבוננים. "למה ה' עושה את זה", "מה המשמעות?", וכו'. כל אחד במקום שלו. בדרכו שלו. האם ב-2018 חיפשנו את אותה משמעות? ב-2017? נדמה לי שזו שנה שבה אנחנו שואלים עמוקות יותר. רוצים להבין קצת יותר לעומק מה קורה בסדרי בראשית ומה קורה אצלנו בנפש.

יש ספר חדש שכתב הרב נתנאל אלישיב בשם "דברים טובים". יש לו שם פרק על דרשה שהוא נתן לפני תקיעת שופר ובה הוא אמר שלשמוע זאת מצווה לא רק בין אדם למקום (בינינו לקב"ה) אלא גם בין אדם לחברו. שנזכה להיות אנשים יותר שומעים ופחות משמיעים. "שמעו שמוע מלתי ותהי זאת תנחומותיכם" – כך אומר איוב לחברים שבאים לנחם אותו אחרי הצרות הייסורים שמגיעים אליו בגלים אחד אחר השני – "אם רק תקשיבו לי זה ינחם אותי יותר מהכל". הרבה אנשים צריכים עזרה כזו או אחרת, אבל לפעמים העזרה הכי גדולה היא פשוט להקשיב. להיות אוזן קשבת ולהיות בשתיקה. לדעת וללמוד להקשיב באמת (לא תוך כדי לגלגל בפיד או להיות ריכוז בדברים אחרים). העיניים, ההפנמה, המקום של הלב. אנחנו יודעים היום כמה כוח יש לנו בנושא הזה וכמה עבודה אנחנו עוד צריכים לעשות עליו.

עוד כמה נקודות בעניין השופר:

  • שופר מלשון "שפרו מעשיכם".
  • השופר הוא צר בהתחלה ומתרחב בסוף – "מן המייצר קראתי יה ענני במרחב יה".

4. תפילות הימים הנוראים תשפ"א – "אנחנו כהן גדול"

בתחילת הקורונה אני זוכרת ששליח של חב"ד אמר שהוא בהלם, במצב לא פשוט. יש לו 300 סטודנטים בקמפוס בניו-יורק והוא לא יודע מה לעשות איתם. הוא שלח להם הודעות ואמר להם "אני אמנה אתכם לשליחי חב"ד בקמפוס". הוא אמר להם בעצם: עד היום באתם אלי – הייתם פאסיביים. אני באתי בבגדים חגיגיים של שבת ואתם הגעתם מהמקום הביתי שלכם בבגדים רגילים, אני עשיתי קידוש, הבאתי חלות ויין ואתם הגעתם לשמוע ולטעום. אני יצרתי, הזמנתי ואתם באתם. זה שימח אותי והיה לי חשוב שבאתם, אבל עכשיו אני ממנה אתכם – אתם שליחי חב"ד בקמפוס! מעכשיו זה תלוי בכם. אם תהיה שבת במעונות זה כי אתה תלבש בגדי שבת, אתה תכניס שבת והאוכל יהיה שונה. אם תחמם את הפיתה במיקרוגל ותישאר עם טרנינג לא תהיה שבת, אבל אם אתה תקום, תפעל ותעשה למען – אז תהיה שבת! אתה השליח. הגישה היא להפוך מצופה פאסיבי לאקטיבי.

תפילות הימים הנוראים הופכות אותנו לכאלה. הקורונה מחייבת אותנו לחשוב מראש "איפה נתפלל", "מה נעשה", "מה יהיה". אנחנו התרגלנו לבוא, והכל ברור, והכל אותו הדבר – עכשיו, ההרגל השתנה. כל אחד ואחת נהיה שליח לעצמו ועל אחרים. אם לא נפעל – זה לא יבוא. בפרט בתקופת סגר. אנחנו חייבים לפעול, ולכן קראתי לזה "אתה כהן גדול" למה? כהן גדול ביום כיפור מתפלל את ה-תפילה. בזמן הכי קדוש, במקום הכי קדוש, ביום הכי קדוש, האדם הכי קדוש. שיא השיאים – לבד. אסור להתקרב, אם תרצו זה "ריחוק חברתי", "בידוד", "חליפה מיוחדת" (בגדי הכהן הגדול). הכהן הגדול שם לבד, אבל זה לא מחליש אותו, להפך – זה מעצים אותו. בהרבה מובנים כל אחד מאתנו הוא כהן גדול. מבודדים יקרים, אתם כהן גדול. נשים יקרות, שנמצאות בין המטבח-לסלון, בין במבה-לביסלי אתן כהן גדול. גברים יקרים, שמתמודדים ומתפללים כבר כמעט חצי שנה בשיא החום של הקיץ בין נדנדה לקרוסלה – אתם כהן גדול. אנשים שעומדים במרפסות, ילדים שמתמודדים בלי בי"ס – כולם, כולכם, כולנו – כהן גדול. קודש הקודשים.

לסיכום,

דיברנו על 4 נקודות:

  1. "זכרנו לחיים", "שהחיינו" – סימני חיים בתפילות, על איך כולנו צריכים באמת להתרכז בחיים.
  2. סימני ראש השנה – מה קורה בשולחן.
  3. תקיעת שופר – לא בשבת, כן בראשון. שמיעת השופר.
  4. התפילות השנה – "אנחנו כהן גדול".

בשורות טובות, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.