שלושה שלבים בדרך למשמעות – השיעור השבועי – פרשת בשלח תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "בשלח", ולשבת הקרובה קוראים "שבת שירה", על שם שירת הים שמופיעה בפרשה. עם ישראל יוצא ממצרים, הים נבקע, המצרים טובעים והעם עומד ואומר שירה שנכנסת לנצח לדופק שלנו ולסידור התפילה שלנו. אומרים אותה מדי בוקר בתפילה, את השירה הזו. אנחנו  ננסה להבין את מהלך הדברים שהפרשה, בעצם הפרשות, חושפות בפנינו, ולחבר אותו לחיינו. נדבר על שלושה דברים שבונים את סיפור יציאת מצרים ואת סיפור חיינו:

1. העובדות

נתחיל בעובדות ה"יבשות". קשה להגיד "יבשות" כשמדובר בקריעת ים סוף, אבל לפני הכל צריך לדבר על מה שקרה בפועל, במציאות הריאלית והפיזית, מול עינינו. יש לעם ישראל מסורת עתיקה מדור לדור, שהתרחשה בפני ציבור רחב, לעיניהם. זה החל כבר בשבוע שעבר, בפרשת בוא: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם

וגם השבוע הפרשה קודם כל מתחילה בעובדות, בתיאור עובדתי של מה שהתרחש:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם.

עד כאן העובדות. יש ביהדות, בעיקר בימי הביניים, טיעון שנקרא "טיעון העד" או "טיעון הכוזרי". רבי יהודה הלוי כותב זאת בספרו, ספר הכוזרי, והוגים נוספים מזכירים זאת: אנחנו מעבירים מדור לדור אמת מסוימת שהתרחשה בפורום גדול ורחב, ולא רק מול נביא יחיד. פרשנינו מסבירים שזה מנוגד לאיסלאם ולנצרות, שם אין מאורע כזה המוני. כאן אומה שלמה מעבירה מדור לדור דבר, שהוא בוודאי עדות אמת. כאשר אדם יחיד מספר שקרה לו משהו, אולי זה קרה ואולי לא. אין גם דרך לאמת. אבל כשמיליונים מספרים את אותו סיפור? רבי יוסף אלבו, למשל, כותב שיש בדת שלנו "פרסום גדול כזה" שעובר מדור לדור ו"אין האב רוצה להנחיל את בניו שקר". כך גם בספר החינוך נאמר, שאם בדרך כלל צריך שניים או שלושה עדים כדי להאמין שמשהו קרה, כאן יש לנו מיליוני עדים יחדיו. וכך כותב רבי יהודה הלוי עצמו, בספר הכוזרי: וְעַל כֵּן כָּכָה פָּתַחְתִּי לְךָ, מֶלֶך כּוּזָר, כַּאֲשֶׁר שְׁאַלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי. הֲשִׁיבוֹתִיךָ בְּמַה שֶׁמְּחַיֵּב אוֹתִי וְאֵת קְהַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְאַמְּתָה אֶצְלָם הָרְאִיָּה הַהִיא, וְאַחַר כָּך הַמָּסֹרֶת הָרְצוּפָה, אֲשֶׁר הִיא כָּרְאִיָּה. ובהמשך הוא כותב על מעמד הר סיני: וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹוקים נִתָּנוּ.

כלומר, יש לנו אמונה מדור לדור שאלה עובדות היסוד, אלה אבני הבניין של חיינו ושל אמונתנו. חזרתי מאטלנטה השבוע, והלכתי עם הפרשה בראש, ושמתי לב כשהסתכלתי מסביב על אמריקה, שעובדות כשלעצמן כמעט לא משנות לנו. השאלה היא מה אנחנו עושים עם העובדות. העובדות הן פלסטלינה, שאנחנו מעצבים. הנה כמה דוגמאות: בכמה פורומים שם אמרו לי "אל תגידי את ה-T Word". מהי מילת הטי? לא תורה, אלא טראמפ. לא לדבר עליו, זה רגיש. כלומר העובדה היא שהוא נשיא ארצות הברית, אבל בואו נתעלם מהעובדה הזו. איך אמרה לי מישהי? "יש כאלה שעדיין יושבים שבעה, יש כאלה שעדיין אומרים הלל כל יום". זה נכון לא רק לגבי היהודים באמריקה. ישבה לידי בדרך הלוך נוצרית אדוקה שהייתה בדרך לפגישת מחזור של החברות שלה מהתיכון, ואמרה לי: "בטח אנחנו בדיחת השנה אצלכם בישראל, עם הנשיא שלנו". אז לא דיברתי (כמעט…) על מילת ה-T, אבל בסוף אחד האירועים ניגשה אליי מישהי ושאלתי מה שמה. היא ענתה: בוורלי. ומה השם העברי? גיטל-פייגה. גיטל פייגה בוורלי. היא אמרה לי שלא הייתי צריכה אפילו להגיד שאני לא אומרת את מילת ה-T. ובכלל, היא לא קוראת לו טראמפ ולא T, היא קוראת לו "ה-45". והיא הסבירה: "אובמה היה הנשיא ה-44, אז אני קוראת לו ה-45, עד שהוא יעבור"…

ואז שמתי לב לעוד עובדות שמודגשות/מועלמות שם. בפברואר ייערך הסופרבול באטלנטה. הסופרבול הוא ה-משחק של ליגת הפוטבול האמריקנית, שהפך ליום חג שם. אתה לא יכול להחמיץ את זה. שלטים ענקיים, קמפיינים, הכל משדר לך שעוד מעט קורה הדבר הכי גדול שיש, ואתה חייב כבר להזמין מלון ולקנות כרטיסים. כשיצאנו מאטלנטה, שמתי לב שזה נעלם. עד כדי כך אפשר להציף אותך בעובדות שאתה – ללא כל הבנה או עניין בפוטבול – מרגיש שמשהו פה קורה. איזה שטיפת מוח. וכמה קשה להיות עירני לזה. רק אחרי שיצאנו מאטלנטה שמתי לב.

ולהבדיל, את טיסת ההמשך עשינו דרך נמל התעופה של בוסטון, נמל התעופה לוגאן, אחד הגדולים באמריקה. היו לנו כמה שעות לחכות שם, ונזכרתי בעובדה מאוד מעניינת שקרתה שם, בתאריך שאולי מוכר לכם – 11/9/2001. מטוס של אמריקן איירליינס יצא ללוס אנג'לס, נחטף על ידי חמישה טרוריסטים והתנגש במגדלי התאומים. העובדות הן מרתקות: כאן מוחמד עטא מאל-קעידה עבר בידוק בטחוני בדיוק כמונו, פה הוא החנה רכב מושכר, הוא עלה למטוס בואינג ממש כמו שיש פה עכשיו, מכאן הוא המריא והשתלט על תא הטייס. ממש במקביל יצאה טיסה של יונייטד איירליינס, בתיאום עם החוטפים השניים, ו-17 דקות אחרי הפגיעה הראשונה הם פגעו במגדלי התאומים. כלומר, פה מרוואן אל-שייחי, זה ראש החוטפים, עשה צ'ק אין, התיישב במטוס והשתלט על תא הטייס. זה מרתק, אבל איפה כל ההנצחה לזה? כלום, שום דבר. אתם מוזמנים לחפש. הפיגוע הגדול בתולדות המערב, 2,977 הרוגים ואלפי פצועים, אבל אם רוצים – אפשר לטשטש את העובדות. אגב, למען ההגינות, ראיתי אחר כך בויקיפדיה שהוקם שם פסל הנצחה, לא ראיתי אותו, הוא נראה די קטן וצדדי, ומצד שני – אנחנו גם לא מצפים להפחיד את כל הנוסעים בהנצחה תמידית ועצובה, רגע לפני טיסה. זה ברור ומובן מאליו. ובכל זאת, עובדות הן כאמור רק הבסיס, השאלה מה אתה עושה איתן. אתה יכול להטריף עיר שלמה עם משחק שעוד לא היה, ויכול למחוק את הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

וביום שישי ביקרנו באולפני ה-CNN. ושם עזרו לי לפתור את הסיפור. שימו לב ללוגו של CNN שמתנוסס בכניסה לאולפנים: Facts first. קודם כל עובדות. אבל אז ממשיכים בסיור ועל הקיר השני כתוב עוד מוטו כתוב בענק: "זה הסיפור שצריך להישמע, זה הסיפור שצריך לספר". אפילו ה-CNN מבינים שעובדות הן רק המצע, אבל צריך לעשות מהן סיפור. זה הלקח הראשון מפרשותינו: כל העניין זה להפוך עובדות לסיפור. מה אני מפיק מהעובדות? איזה לקח ומסר אני לומד מהן? איך אני מעביר אותן הלאה?

2. הסיפור

מי שיסתכל בשורש של יציאת מצרים יראה דבר מדהים: מלכתחילה זו מטרת האירוע. מלכתחילה אומרים לנו שזו המטרה, להפוך את העובדות לסיפור. בואו נחזור לתחילת פרשת בוא, בתחילת השבוע שעבר. זה מדהים: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ.

כלומר, למה אני עושה את יציאת מצרים? למען תספר באוזני בנך ובן בנך. בתוך סערת החיפזון של היציאה הדרמטית ממצרים, משה מוצא זמן לדבר על הדבר הכי חשוב שיישאר מכל זה – הסיפור. כי כמו שראינו, אם נותיר את העובדות היבשות מאחורינו ולא נטפל בהן, כלום לא יוותר מהן. זה מסר בלתי רגיל. בני ישראל עדיין לא חופשיים, הם בדיוק נפרדים מהעבדות, ויש הרבה טרדות ועיסוקים, יש המון דברים טכניים שצריכים לקרות, ים סוף נבקע, המצרים טובעים, העם לוקח איתו מצות ויוצא לדרך, ובתוך כל הבלגן – שקט, סיפור. הרב ג'ונתן זקס כותב על כך: "אם תשכחו את סיפור החופש, סופכם שתאבדו את החופש עצמו". כלומר, סיפור החופש חשוב כדי שהחופש עצמו יישמר. הרב זקס מסביר שילדים צריכים עוגן, וגם מבוגרים צריכים עוגן, כדי לא להיסחף אל האלילות התקופתית – צרכנות, לאומנות, פשיזם, קומוניזם, נאציזם, פוסט-מודרניזם, רלטיביזם, הדוניזם. הסיפור הוא המגן שלנו בפני כל אידיאולוגיה זמנית ולא נכונה. סיפור הוא בהכרח דבר עם עלילה: הוא מקשר אותי אל העבר, מדריך אותי בהווה, ומטיל עליי אחריות לעתיד. והשבוע אנחנו שומעים את הסיפור הכי משפיע בתרבות המערבית: הוא לא כתוב על מונומנט ענק, לא על ארמון מפואר, לא על פסל מרשים. זה לא אנחנו. לא ככה. הסיפור שלנו מסופר מדור לדור, מאב לבן, מאמא לבת, סביב השולחן, מסבא וסבתא לנכדים, בתוך הבית, בתוך כל בית. ככה עושים מהפכות אמיתיות. מהפכה זה לא רק לעלות על הבסטיליה, זה לשבת בסלון ולספר סיפור.

תשמעו רעיון נפלא ששמעתי השבוע (כן, באטלנטה, ברור…). המארח שלנו שם, הרב נורמן שלוס, הוא רב בארגון ה-ou. אגב, הוא אחד המשגיחים על קוקה קולה, המפעל הראשי שלהם הוא באטלנטה. בכל אופן, בשבת הוא הראה לי ספר חדש שנקרא "חומש מסורת הרב" ובו פירושי הרב יוסף דב סולובייצ'יק, לפי הפרשיות השונות. בספר המרתק הוא הראה לי בשבת רעיון: הרב סולובייצ'יק כותב ש"למען תספר" זה התכלית של יציאת מצרים, לספר סיפור, והוא מסביר את המילה סטורי, סיפור באנגלית. (מעניין: היום סטורי נמשך 24 שעות, אבל הסטורי שלנו נמשך 4,000 שנה. והנה גם בלשון הניו-מדיה משתמשים בביטוי סטורי. אנשים רוצים סיפור). בכל אופן, הרב כותב שבעברית סופר הוא מי שכותב את הספר. והוא אומר: "האבא הוא הסופר והילד הוא הספר". כלומר, אנחנו לא עם הספר כי אנחנו קוראים ספרים. אנחנו עם הספר כי אנחנו-אנחנו הספר שעליו זה נכתב, זה חרוט וכתוב בתוך לבנו. כל אחד צריך להיות סופר. והוא ממשיך ומסביר שהיכולת הזו לכתוב נבראה בערב שבת בין השמשות. יש במסכת אבות פירוט של עשרה דברים שנבראו בין השמשות, ברגע האחרון של סיום בריאת העולם, לפני שבת, ממש לפני השלמת הבריאה. לא נעסוק כעת בכל העשרה, מדובר בדברים עמוקים שצריך ללמוד, אבל בין היתר כתוב שם: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: …הכתב והמכתב". הכתיבה, התורה, היכולת לכתוב. המהר"ל מפראג מסביר שאלה דברים שמחברים בין קודש לחול. זה זמן שהוא כבר לא יום שישי ועוד לא שבת, לכאורה, זמן גבולי ומיוחד, לא חולין כמו יום חול ולא קדוש כמו שבת, והחפצים הגשמיים שנבראו אז הם בעלי קדושה מיוחדת. הרב סולובייצ'יק אומר שזה מה שנברא שם, היכולת המיוחדת שלנו להיות סופרים, להיות ספרים שעליהם הדברים כתובים.

ותרשו לי לחבר זאת לעוד נקודה. זה כבר קישור שלי. יש מצווה אחת בפרשה, אחת בלבד. ספר החינוך שמנה בשבוע שעבר 20 מצוות בפרשת בוא, מונה הפעם רק מצווה אחת – תחום שבת: רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

בערב שבת נבראו הכתב והמכתב, למה? מתי הזמן הכי טוב לספר סיפור? מתי אנחנו הופכים לסופרים ולספרים? בשבת. "שעת סיפור" השבועית שלנו היא שבת. אז אנחנו מעבירים את הסיפור יותר מכל, מספרים אותו לעצמנו ולסובבים אותנו. וזה מעניין שמצוות השבת, שעוד תינתן בהמשך בעשרת הדברות, מוזכרת כבר כאן, יחד עם סיפור יציאת מצרים. הכתב והמכתב נבראו בערב שבת, והנה באה שבת ויש זמן לעסוק בהם ברצינות. בעידן הדיגיטלי שבת הופכת יותר ויותר ליום הקריאה הבלעדי של דפים, ספרים, תכנים מודפסים. ואיך השבת מוגדרת? קודם כל על ידי תחום שבת. זה ציווי לא ללכת בשבת מחוץ לגבול. יש כמובן דיון הלכתי על מה המרחק המדובר, אלפיים אמה, ומאיפה מודדים בקצה העיר, ומה עושים בכל מיני סיטואציות הלכתיות, אבל שורש המצווה הוא, כמו שמסביר ספר החינוך: "וינח ביום השביעי – על כן, זכר לדבר, ראוי שננוח במקום אחד". השם נח בשבת ולכן ראוי שאנחנו ננוח במקום אחד בלבד. איזו הוראה פשוטה, איזו הוראה גאונית. כל השבוע אנחנו מתרוצצים. טסים, נוסעים, הולכים, זזים בין חניון לבין קניון, בין מכונית לבית מעלית. גם כשאנחנו כבר נמצאים במקום אחד מבחינה פיזית, התודעה שלנו עדיין יכולה לגלוש, תרתי משמע. אנחנו יכולים לשבת בכיתה או ברכב אבל לנדוד בין אינספור עולמות-תוכן בדקה אחת. שבת גורמת לנו להתרכז. לעצור את המירוץ. להיות באותו מקום במשך יממה אחת, בלי להחליף ערים ויבשות, אבל גם לגרום למחשבה שלנו לשהות יחד איתנו ולא להתפזר, פעם אחת בשבוע. עוד לפני מתן תורה בהר סיני, קיבלנו את התרופה העתיקה הזו: "אל ייצא איש ממקומו ביום השביעי".

ראיתי השבוע שני אזכורים חדשים ואקטואליים לנושא השבת. זה עדיין הנושא של חיינו, הזמן להיזכר מה הסיפור שלנו. האזכור הראשון הוא סביב עומר אדם. הזמר המפורסם לא ישתתף באירוויזיון בגלל השבת. האירוע הוא במוצ"ש אבל החזרה הגנרלית בשבת, והוא לא הסכים לעשות חזרה גנרלית בשבת. כל הכבוד לו. רבים שיבחו אותו השבוע, אבל לדעתי הכותרת אינה השבחים לעומר אדם, אלא השאלה הנוקבת: למה זמר שלא מוכן לעשות חזרה גנרלית בשבת לא יכול להופיע באירוע כזה במדינה היהודית? ראיתי המון שבחים, אבל סליחה, אנחנו אצל הצאר והפריץ? צריך פה מסירות נפש מול המלך או הקיסר? זה ישראל פה. חבל. ושנית, תראו את המודעה המיוחדת והמרגשת הזאת שהתפרסמה בימים אלה:

מודעת סליחה על חילול שבת

נסכם עד עכשיו: יש עובדות, וצריך להפוך אותן לסיפור, ואת הסיפור אנחנו מספרים תמיד אבל בעיקר בשבתות. עכשיו אפשר לעלות עוד רמה, וזה מה שנעשה עכשיו. עכשיו אנחנו לוקחים את הסיפור והופכים אותו – לשירה.

3. השירה

השבת הזו מכונה "שבת שירה" על שם השירה הגדולה והמרגשת והעוצמתית שהעם שר שם, על שפת הים: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹוקי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.

וכו' וכו'… זוהי שירת הים. בעבר למדנו את כל הפסוקים שלה, באחד השיעורים. שימו לב מה הסדר שמוביל לשירה: העם רואה (וירא ישראל), העם ירא (וייראו העם), העם מאמין (ויאמינו בה') ואז – אז ישיר. השירה מבוססת על חוויה שהם עוברים, על העובדות, על הסיפור, ועכשיו – זמן לשיר. וזה נראה שמיום בריאת העולם, הבריאה עולה מחכה לשירה ההיסטורית הזו שלהם, למישהו שיסתכל על המציאות וישיר אותה: "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשיו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם – מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל', אמר הקב"ה: לאלה הייתי מצפה!" (מדרש)

מה זה אומר עלינו? שכדאי גם לנו להכניס שירה לחיינו. שהדרך לחבר את עצמנו ואת ילידנו לסיפור זה דרך שירה. ושיש בכך ערך רב. הנה למשל מה שאמר הרב שלמה וולבה לתלמידיו על הפרשה הזו: "אני תמיד מסתפק איזה מעשה היה יותר מלא דביקות – קבלת התורה בהר סיני או שירת הים" (הרב שלמה וולבה)

כלומר, זו גדולה לדעת להפוך את הרגעים לשירה. מכיוון אחר מסתכל על הרגעים האלה רבי חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

תדמיינו מציאות שבה כולם שרים ביחד, כי הם באמת רואים את המציאות ושרים עליה את אותו שיר. דמיינו את אבי גבאי ויאיר לפיד וגנץ ובוגי וליברמן וסמוטריץ' וכחלון וכו', שרים את אותה שירה ביחד. דמיוני, הא? אבל זה אמור להיות מצבנו הטבעי.

שימו לב אגב שאם רוצים ללמד ילדים סיפור מסוים, השיר מאוד עוזר להנחיל את הסיפור. תחשבו על שיר כמו "הבלדה על יואל משה סלומון" שכתב יורם טהרלב, שמתארת את הקמת פתח תקווה, או "השר משה מונטיפיורי" של חיים חפר שמבצע יהורם גאון, או "אל ארץ צבי" של תלמה אליגון-רוז, שגם מבצע יהורם גאון, על מבצע אנטבה, מבצע יונתן. או טודו בום וקומסי קומסה כמובן… 🙂 לצערנו אין הרבה שירים כאלה היום, וחבל. פעם זה היה הפלייליסט. בעצם יש פה שאלה עמוקה: את מה בחיינו אנחנו הופכים לשיר? היום יש יותר שירי דיכאון, שבהם הכל קודר, מעונן, עצוב, חשוך, או שירים שמבוססים על הדבילי, הסתמי, המשעמם, הטיפשי. אתה בוחר מה להפוך לשיר. הרי באותה פרשה של שירת הים אפשר להלחין ולבצע גם את "קינת הים", יש גם הרבה קיטורים ותלונות לאורך הפרשה. אבל אנחנו מחליטים להנציח את השירה החיובית והמאמינה.

שמעתי השבוע מהרבנית אסתר פירסקי, שליחת חב"ד לתל אביב, שגם בתוך השירה היו דרגות – הייתה שירת משה והגברים, ואז הייתה שירת מרים והנשים. זו הייתה שירה עוד יותר גבוהה. קודם כל, כי מרים חוותה את השעבוד, שלא כמו משה. היא ידעה על מה שרים. ושנית, מרים הגיעה עם תוף ביד. מרים חיכתה לרגע הזה יותר מכולן וכך חינכה את הנשים. כשמסתיימת שירת משה, מתחילה שירת מרים: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

עד היום בגני הילדים יש "תוף מרים", ככה קוראים לכלי הנגינה הזה, על שם השירה הזו. אגב, הפסוק הזה של שירת מרים מופיע בתוך סידור התפילה התימני בנוסח הבלאדי של ה"תכלאל", נוסח התפילה התימני. הוא חלק משירת הים שם. מסבירה הרבנית פיקרסקי: מאיפה היה למרים תוף? היא לא אמרה פתאום, "טוב לכו לחמור מספר 42, שם במזוודה מספר 3 יש לי תוף". היה לה כבר תוף ביד, מוכן בדיוק לשירה הזו. זה היה בטרולי, במזוודה הקטנה שלוקחים איתך לטיסה, עם מה שאתה הכי צריך לדרך. היא ידעה שזה יגיע. האישה במצרים סבלה יותר מהגברים, האמינה יותר מהגברים, והשירה שלה ברמה גבוהה יותר מהגברים. לא רק כי יש לה כלי נגינה, אלא כי היא ידעה שהרגע הזה יגיע, ציפתה לו, הביאה אותו. בזכות נשים צדקניות יצאנו ממצרים. זו גם הסיבה שההפטרה של הפרשה השבוע היא שירה של אישה, שירת דבורה.

 

אנחנו מסיימים את המסע. שנזכה קודם כל לעובדות טובות ונכונות, לא ל"פייק ניוז", שנזכה להפוך אותן לסיפור משמעותי, ושנזכה להפוך את הסיפור לשירה. בשבוע הבא – זה מגיע. מתן תורה. להתראות ב"ה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!