כזה חג סוכות עוד לא היה לנו. כן, אנו כבר רגילים לומר את זה מדי חג, אבל זה נכון גם הפעם. ננסה להאיר ארבעה אלמנטים ממצוות החג:
1. בניית סוכה
"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
הסוכות היו הבית של אבות אבותינו כשיצאו ממצרים. זו הייתה תקופה של חרדה ודאגה, אי ידיעה מה עומד לקרות. נשמע קצת מוכר... 40 שנה הם חיו כך עד שהגיעו לארץ ישראל ובנו בתי עץ ואבן. ואז – פעם בשנה הם יצאו לסוכה, כדי להזכיר לעצמם את אבות אבותיהם ולזכור שדבר לא מובן מאליו. זה קורה גם היום בפסח ובסוכות. בפסח משך שבוע אנחנו מסתדרים בלי דבר כל כך בסיסי – לחם, ובסוכות אנו מסתדרים שבוע בלי דבר כל כך בסיסי – בית, קורת גג. אנו מדמים מצב שנלקח מאיתנו דבר כל כך יקר כדי שנעריך את המציאות ונסתכל עליה בצורה אחרת.
השנה חג הסוכות בא בדיוק בזמן. אי ודאות ודאגה נפשית, כלכלית, בריאותית, פוליטית. ימים אלו של סוכות הם ימים גדולים, אפילו יותר גדולים מימי תחילת חודש תשרי, ואומר לנו הרב קוק על כך:
"אותם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניתנו לחינוך של חזרה לענייני העולם הזה"
את כל הדברים הגדולים שלמדנו בתחילת חודש תשרי, או מיישמים בהכנה לסוכות ובחג הסוכות עצמו. דיברנו בתחילת החודש על תיקון עצמי, חזרה בתשובה, קבלות שלקחנו על עצמנו לקראת השנה החדשה, אז הנה הזדמנות ליישם את כל אלה בחג. איך? תכלס: בבניית הסוכה, עם הילדים, הצפיפות, הארוחות. לוקחים את כל הרעיונות של תשרי ומיישמים אותם בסוכה. זה חינוך לחזור מענייני העולם הבא לענייני העולם הזה, לחבר ביניהם.
זו מצווה שנכנסים אליה עם כל הגוף – הכניסה לסוכה (ואומרים שגם הכניסה לארץ ישראל). עם הנעליים, עם הכל. זה לא כמו להניח תפילין עם היד, או להדליק נרות עם היד, או לשמוע שופר באוזן. כל הגוף בתוך הסוכה.
בכל לילה אנו מזמינים אושפיזין לסוכה. השנה לצערנו לא נוכל להזמין אושפיזין אמיתיים, רק המשפחה הגרעינית. אבל אושפיזין כמו אברהם אבינו או יצחק אבינו מותר. מהם לא צריך ריחוק חברתי, להיפך. על פי המסורת, הקבלה, מדי לילה יש אורח אחר מהמורשת שלנו שמגיע כל לילה לבקר בסוכה.
הסתכלתי על תולדות חייהם של האושפיזין הללו. אנחנו מזמינים אותם לסוכה ומסתכלים על תולדות חייהם. מה אפשר ללמוד מהם השנה? אברהם היה נע ונד, גם יצחק הסתובב בארץ ישראל, יעקב נמלט, דוד המלך, שלמה, משה. לכל אחד מהם היו חיים סוערים ביותר ובכל זאת הם לא דחו ל"אחרי זה" את הצמיחה האישית שלהם. אף פעם לא הייתה להם מנוחה. כל רגע משהו הפריע, היה אתגר חדש, אויב חדש. זה לא הפריע להם לצמוח ולהיות דוד המלך או אברהם אבינו. הידיעה שיש לך משהו חשוב לעשות לא נדחית, גם מפני כל התלאות שהעולם מזמן, והוא כמעט תמיד מזמן, בוודאי עכשיו. אנו מזמינים לסוכה גם את ההבנה הזו שהאושפיזין הם אבות ואימהות האומה למרות כל מה שעבר עליהם. לא צריך לדחות הכל ל"אחרי החגים", "אחרי הקורונה". האבות לא דחו את בניית אישיותם לאחרי כל המלחמות והמאבקים. הם נבנו תוך כדי, לא שכחו את העיקר.
את כל זה אנו מכניסים לסוכת השלום שלנו. לא סתם אומרים 'סוכת שלום'. יש משהו בסוכה שאמור לחבר בינינו. ביום כיפור האחרון שמעתי מאות עדויות על תופעה מעניינת. בתי הכנסת סגורים ברובם וכעת בית הכנסת יוצא החוצה. שם למעשה הוא הופך להיות של כולם. אנשים מתחברים, עוברים, מאזינים לרגע, פותחים סידור. מיליונים היו שותפים לחוויה הזו.
קרה דבר מעניין, בפרט בקיבוצים. מדי שנה ארגון "איילת השחר" שולח מתנדבים דתיים לקיבוצים כדי לארגן להם תפילות בראש השנה וביום כיפור. השנה לא התאפשר והנה, הקיבוצניקים התארגנו לבד, תפסו עצמאות ולמדו לתקוע בשופר, לנהל את התפילות והזמינו את כולם. לראשונה ערכו תפילות של קהילה עצמאית ולא נתמכת. אמנם הם ביקשו שהמתנדבים יחזרו בשנה הבאה, כיף להם יחד, אבל בעשרות קיבוצים ברחבי הארץ קרה דבר גדול השנה.
גם בסוכות, אחרי ראש השנה ויום כיפור, יש לנו הזדמנות להוציא החוצה את ארבת המינים, את תפילות החג החגיגיות, את ההלל – בתקווה שהסוכה הזו באמת תאחד בינינו.
אחד מקישוטי הסוכה המיוחדים ביותר בעיני הוא הציור הזה שצייר הדר גולדין ז"ל, שגם השנה נזכיר שהמאבק עבורו עדיין לא הסתיים. הציור הזה של הדר "ופרוש עלינו סוכת שלומך" מתוך התפילה, מסמל גם את הרצון שהחג הזה יביא איתו רוח חדשה בחברה הישראלית.
2. ארבעת המינים
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל"
ארבעת המינים – האתרוג, הלולב, ההדס והערבה הם מצווה מפורשת. הרבה שנים לפני שזה נהיה טרנדי לדבר על אחדות וסולידריות, עוד לפני שהבנו כמה אנחנו זקוקים למצרך הזה, חז"ל אמרו לנו שזו מטרת המצווה הזו. אנו לוקחים ארבעה סוגים של אנשים - עם טעם ובלי טעם, בלי טעם ובלי ריח, יותר טובים ופחות טובים, שונים אחד מהשני כך או אחרת, אוגדים אותם יחד ומנענעים אותם יחד לכל הכיוונים. עושים את המצווה הזו כל יום בחג, כאילו ממליכים את האחדות וההרמוניה על כל הבריאה כולה: ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. זו התפיסה שאנחנו רוצים שתשלוט בעולם כולו.
מעניין ששוב, גם בפסח, אנו נדרשים לעשות את אותו הדבר. בפסח זה לא ארבעת המינים אלא ארבעת הבנים. חכם, תם, רשע ואחד שאינו יודע לשאול. את כולם מזמינים לסדר, יחד. על זה מברכים.
כשמצוות ארבעת המינים ניתנה, אנשים חיו את חיי היומיום בין לולבים לאתרוגים, החיים היו חקלאיים יותר, יותר בטבע. כיום זה הדבר הכי אלטרנטיבי שיש, להסתכל לרגע בטבע שסביבנו. ילדים היום מסתכלים בזום, לא בעלים של הדס או ערבה. פעם בשנה סוכות מאלץ אותנו להתחבר מחדש אל הבריאה והעולם. כמה שנסתגר מפני הטבע ונדליק מיזוג או חימום או נברח מאיתני הטבע, חג סוכות משגר אותנו אליו בחזרה. הסכך, השמיים, הכוכבים, מתי השמש זורחת ומתי שוקעת, הדשא ואפילו הנמלים. זו הזדמנות פז שנתית למפגש עם הטבע בתקופה יפה של השנה.
רבי נחמן מברסלב אמר לפני 200 שנה שיהיה דור של אנשים שיחלפו עליהם ימים שלמים מבלי שיסתכלו על השמיים. הוא אמר זאת כמעין סיסמה: "האם הסתכלת היום על השמיים?" בזום הסתכלתי היום בלי סוף, בווטסאפ, באינסטגרם. אבל הסלוגן הזה שולח אותנו לאותה חוויה של סוכות - צא לטבע, תסתכל למעלה, ונראה מה יהיה. פעם בשנה אתה חי כמו שחיו אבות אבותיך ומתחבר להוויה הזו. יש בכך גם הבעה של חוסר אונים, שאני לא שולט בהכל. אני יוצא החוצה. זה שיעור בענווה.
הרב פרופ' יונתן זקס מסביר את ההרפיה הזו: ״אמונה איננה ודאות, אמונה היא האומץ לחיות עם אי ודאות״. סוכות מפגיש אותנו עם חוויית האי ודאות בחיינו.
3. מגילת קהלת
אנחנו עם הספר, וגם בסוכות יש לימוד תורה ותפילה וקריאה בתורה. בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את מגילת קהלת בשבת חול המועד. החכם באדם, שלמה המלך, כתב לנו לפני אלפי שנים את המגילה פרי עטו. המגילה מזכירה לנו מה עיקר ומה טפל. אלה מחשבות פילוסופיות של אדם המנסה להבין מה מטרת חייו. רעיון אחד תופס אותי כל שנה מחדש. זו אמירה שאנו צריכים לתת לה יותר תשומת לב - לכל דבר שאתה עושה בחיים יש זמן, וכשאתה עושה אותו, אתה עושה רק אותו.
נדמה שהתקופה האחרונה ערבבה את כל תחומי חיינו. אנו מערבבים עבודה ובית, קריירה ומשפחה, ארוחת בוקר הופכת ארוחת צהריים וגם ערב, קשה להבדיל בין יום חול לשבת לחג, היטשטשו גבולות וסמכויות. מגיע שלמה המלך ואומר לנו – חובה להפריד ולשים גבולות. לכל דבר בחיים יש זמן:
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת, לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק".
לכל דבר יש זמן. עכשיו זה הזמן להתכנס הביתה, סגר, לצערנו. עוד יהיה בעזרת השם זמן לצאת ולפרוץ. עכשיו זה עת "לרחוק מחבק". אם לא ניתן לכל דבר את הזמן שלו, הכל ייעשה פחות טוב. תמיד כששואלים אותי "איך את משלבת קריירה ומשפחה?", אני עונה שאני לא משלבת, אני מפרידה. או לפחות מנסה להפריד. לא לערבב את הכול. שלמה המלך מבקש מאיתנו - עת לכל דבר. כמה שזה חשוב, במיוחד בתקופה המבולבלת הזו.
4. שמחה
זו הנקודה הכי חמקמקה. עד עכשיו הכל היה טכני - בניית סוכה, קריאת מגילת קהלת, ארבעת המינים. אלה דברים שאפשר לעשות, אבל מה עם להרגיש? בסוכות יש מרכיב נוסף שקוראים לו שמחה.
הפסוק המלא ביחס לארבעת המינים אמור להוביל אותנו לשמחה, ארבעת המינים אמורים להוביל אותנו לשמחה:
"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
הרב קוק רואה בחג זה יסוד מאזן כנגד הרצינות והעצבות העלולים להיות כרוכים בראש השנה ויום כיפור. מתוך תהליך של תיקון, טהרה וחשבון נפש, גולשים לחג הסוכות מתוך שמחה. רק אחרי התיקון האישי ולקיחת האחריות – אפשר באמת לשמוח.
הסבר נוסף הוא שחג הסוכות הוא גם חג האסיף. החקלאי אוסף את יבולו בתקופה זו. זה צריך להיעשות בשמחה. לא מתוך גבהות הלב, "כוחי ועוצם ידי", "וישמן ישורון ויבעט" או הסתגרות בבית שלי עם הרכוש שלי, אלא להיפך: לצאת החוצה בתנועה של נתינה ושמחה מתוך הודיה.
דיני פרוינדליך היתה לסמל בתחילת הקורונה. זו תמונה מהתקופה בה חשבנו שנגיף סיני בווהאן לעולם לא יפגע בנו. כמה תמימים היינו. התמונה הזו הפכה ויראלית – שליחת חב"ד בסין מדליקה נרות עם מסיכה. לא ידענו שזה יהיה הפריט האופנתי שלנו...
דיני סיפרה בימים האחרונים שהם חזרו לסין, אבל לקהילה קטנטנה. הגן סגור, ביה"ס ובית חב"ד לא מארחים הרבה אנשים כמו פעם, ובכל זאת - שמחה. היא סיפרה שיש לה כעת את היכולת ליצור קשר עמוק וקרוב יותר עם האנשים. יש קומץ אנשים ובהם היא משקיעה. היא הבינה שזה לא הזמן לכמות, זה הזמן לאיכות. זה הזמן לשמוח במה שיש. להשקיע במי שקרוב. השליחות שלה השתנתה. זה נכון גם לגבינו – השליחות שלנו כעת השתנתה. צריך למצוא שמחה במי שקרוב, במה שקרוב. להתמקד בקרובים אלינו ובעצמנו, לעומק.
נסכם:
שנזכה לשמוח בסוכה עצמה, בפשטות הזו, ביציאה מהבית.
שנסתכל על ארבעת המינים, על הטבע, והלוואי ובאמת הם ייצגו אותנו ונצליח להתאחד כמוהם.
שנקרא את מגילת קהלת, והמילים החכמות של שלמה המלך ישפיעו עלינו.
שנשמח בחג הזה, למרות הכל.
שבת שלום וחג שמח!
