מתכוננים לליל הסדר – שיעור הכנה לחג הפסח – תשע"ט


להורדת קובץ שמע לחצו כאן

שלום לכולם. שמעתי השבוע משפט יפה: הלוואי שאתרגש לקראת ליל הסדר כמו שהתרגשתי לקראת המדגם…

פרשת השבוע היא פרשת מצורע. היא עוסקת בדיבור, בצרעת שמגיעה מלשון הרע, מדיבור שגוי. החג שלפנינו הוא חג הפסח. הוא עוסק בדיבור, בלשון הטוב, בדיבור הנכון והמתוקן. פה-סח. מטרתו לתקן את הדיבור. אנחנו נעסוק הערב יותר בליל הסדר ופחות בפרשה, שימו לב – בשבוע הבא אין שיעור, כלומר יש שיעור אבל בתאילנד. אני והמשפחה נהיה בעזרת השם בחב"ד-תאילנד, אם יש לכם מכרים שנמצאים בקוסמוי או בבנגקוק אתם מוזמנים להזמין אותם להרצאות שם. אבל כאן בירושלים אין שיעור, נשתדל לשדר שיעור מפעם. אנחנו נעבור הערב על מרכיבי ליל הסדר וננסה להיערך מראש, כדי שהאירוע לא "ינחת" עלינו בהפתעה, בלי הכנה. תראו מה הרב שמשון פינקוס אומר: "בחיצוניות איננו חשים בכך, אולם עלינו לדעת כי בליל הסדר כל יהודי נולד מחדש, ומקבל כוחות חדשים היוצאים מן הכוח אל הפועל במשך השנה הבאה אלינו לטובה".

כלומר, זהו ראש השנה לחירות. גם אם לא מרגישים, מקבלים כוחות בתחום החירות. שימו לב: זה לא  "יום הזיכרון" ליציאת מצרים, זה הזמן לחוות שוב את יציאת מצרים. ליל הסדר עושה לנו סדר, יש בו 14 סימנים: קדש, ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה. מתחילים:

1. קדש

בתחילת הערב אנחנו מקדשים את שיא החומריות. תרבות היין מעידה על חוסר שליטה, על התפרקות, ואנחנו מנסים לקדש ולעדן ולרסן את היצרים האלה לכיוון חיובי וקדוש.

ליל הסדר מתחיל בציווי – "קדש!", כי פסח מגלה לנו את תפקידנו בעולם: לקדש. זה הייעוד שלנו, לקדש את החול, לקדש את העולם. רצונך להיות בן חורין? תקדש את המציאות. עבד זה מי שחי בתוך המציאות הקיימת, הוא רק עובד, שורד, מסתדר איכשהו, מעביר את הזמן (או כמו בביטוי המעצבן – שורף את הזמן)… בן חורין יודע שהוא בא לשנות, לפתח, לרומם, להעלות את המציאות למקום גבוה יותר וזה הציווי הראשון בליל הסדר.

2. ורחץ

כמה לכלוך וזוהמה צברנו מאז שעשינו "ורחץ" לפני שנה בליל הסדר… יש הרבה מה לנקות ולהסיר. בשלב הזה נוטלים ידיים בלי ברכה, כי עוד מעט נאכל ירק רטוב. שורש ההלכה הוא להתקדש ולהיטהר כשם שהכוהנים היו מתקדשים. מיד אחרי ורחץ מגיע השלב המשלים – כרפס.

3. כרפס

אוכלים ירק טבול במי מלח ומברכים עליו "בורא פרי האדמה". זוהי בעצם טעימה קלה, שאחריה יש המתנה ארוכה עד שאוכלים שוב, הפסקה של לימוד ועיסוק בתורה ובסיפור יציאת מצרים, כשבעצם זו לא הפסקה – זה עיקר הערב.

יש פרשנים שרואים בכך שיעור: צריך לדעת להעריך גם דברים קטנים, פעוטים. הקב"ה דורש שבעולם של שפע ועושר נשים לב גם לביס קטן של כרפס. הרי ליל הסדר זה לילה של חינוך. אתה רוצה להיות בן חורין אמיתי? תדע להגיד תודה על כל הישג קטן ועל כל דבר קטן שאתה מקבל. אדם שלא יודע להעריך דברים קטנים לא ראוי לקבל גם דברים גדולים. שנלמד להעריך את הכרפסים שבחיינו ובעולמנו….

אבל יש פה גם שיעור נוסף: היחס שלנו לאוכל, כאנשים שרוצים לצאת לחירות. האם להיות רעב זה חירות? לא, אבל שליטת הרוח בגוף היא חירות. בן חורין מסוגל להתמקד במטרה, ולהמתין לסעודה גם כשהוא רעב. הכרפס שם כדי להראות שאנחנו לא כעבדים המתנפלים על האוכל. נריח את האוכל, אבל נבחר לעסוק בדברי תורה.

יש מחקר מפורסם ששמו "מבחן המרשמלו", אבל אולי אפשר לדבר על "מבחן הכרפס". הרב יוסף צבי רימון סיפר לי על נער שאמר לו שהוא מרגיש על הפנים. הוא רעב נורא כל הסדר, מרגיש דפוק, עלוב, גווע ברעב. אמר לו הרב רימון: אז לך למטבח לאכול. אף אחד לא יראה, תעשה לך צלחת עם קצת תפוחי אדמה ועוף ותאכל. הנער אמר: מה פתאום, לא ולא. שאל הרב: למה לא? לך תאכל, אני מציע לך לאכול. אמר הנער: אבל זה אסור! ענה לו הרב רימון: אה, אתה רוצה לאכול אבל לא אוכל בגלל ההלכה? אז אתה בן חורין! אתה לא משועבד ליצר, אתה מסוגל להמתין, לחכות לתהליכים מורכבים, יש לך סבלנות, התוכן והרוח גוברים על החומר והרעב. מזל טוב, אתה בן חורין. והנה מה שהרב רימון כותב בהגדה של פסח שהוציא: "צריך לדעת כיצד להיות בן חורין. אדם שמשוחרר מכל עול ועושה כל מה שהוא רק רוצה – איננו בן חורין. בן חורין הוא אדם שיכול לעשות כל מה שהוא רוצה, אבל עושה רק מה שנפשו הטהורה מורה לו לעשות. בן חורין הוא מי שיודע לשלוט על חירותו".

4. יחץ

בוצעים את המצה האמצעית לשניים ואת החלק הקטן מניחים בין שתי המצות השלמות. את החלק הגדול מצפינים לאפיקומן.

הנה הסבר אחד: גם היחץ, השבר, הקושי, הוא חלק מהתהליך הגאולה. אנחנו מאמינים שלעתים צריך לשבור כדי להתקדם, כדי להגיע לקומות חדשות וגבוהות יותר. כבר בשעת היחץ, אנחנו מצפים לזמנים טובים יותר, כי אנחנו מצפינים חלק לאפיקומן. כלומר גם בשעת השבר, של לחם העוני, אנחנו מבינים שזה שלב לקראת החירות והגאולה.

ויש עוד הסברים: יש אומרים שבציעת המצה היא לזכר קריעת ים סוף. יש אומרים שכמו עני, אנחנו שומרים קצת בצד, שיהיה לנו גם אחר כך. מכל מקום, אנחנו פותחים את הערב ברגע ששובר את השלמות, את המצה העגולה או המרובעת, את המצה שטרחו כל כך לאפות אותה ולשמור עליה עד לרגע הזה. אולי אפשר לדמות זאת אפילו לשבירת הכוס בחתונה… רגע שבו זוכרים את השבר שבחיינו. מרגע זה נספר את כל הסיפור מעל מצה שבורה, חסרה, לא שלמה.

וכמובן, יש פה עוד מסר – הילדים הם שצריכים להביא את החתיכה החסרה. הדור הבא אחראי לתיקון מה שאנחנו לא הצלחנו. זה סוג של "תשמור על העולם, ילד". יש לך תפקיד מכריע בהבאת הגאולה, לפעמים אנחנו עייפים מדיי ושוכחים את המטרה, אתם צריכים להזכיר לנו את הדרך, להעיר ולנער אותנו, להיות פעילים.

5. מגיד

זוהי המנה העיקרית: ההגדה, המגיד, הסיפור, הדיבור. זו מצווה מן התורה, לא סתם מילים בעלמא, אלא מצווה מפורשת – "והגדת לבנך". לספר, להגיד, גם לעצמך. הרבי מלובביץ' היה שואל את השאלות את עצמו, כשערך ליל סדר לבד (אחרי פטירת רעייתו, וכיוון שלא היו לו ילדים). המצווה היא לספר, לספר, לספר, וכל המרבה – הרי זה משובח. זה הלילה "לחפור".

המתנה הכי גדולה לתת למישהו זה להיות חלק מסיפור, לקבל משמעות, הקשר, פשר, עומק, תוכן. אנחנו מוצפים באינפורמציה בלי סוף, אנחנו לא צריכים עוד מידע, רק סיפור. להרגיש חלק ממשהו.

אגב, ראיתי הערה נפלאה אצל הרב רימון: זו מצווה בכל יום להזכיר את יציאת מצרים, ואנחנו אכן מספרים זאת בתפילה, בברכת המזון, בהרבה הזדמנויות, רק בדרך כלל כסיפור מהעבר, ובליל הסדר – מספרים זאת כהווה וכעתיד, עם שאלות ותשובות, עם אוכל, עם מגמה להמשיך זאת לכל השנה, לצאת מעבדות לחירות בעצמנו.

בחלק מההגדות אפילו כתוב בשלב הזה: "הנני מוכן ומזומן לקיים המצווה לספר ביציאת מצרים", לפני שמתחילים לספר. לפי הרמח"ל אירועים משמעותיים משאירים את חותמם על הזמן שבו התרחשו. מדי שנה אנחנו חוזרים בצורה מעגלית לאותו תאריך, כלומר מופיע שוב אותו שפע אלוקי שחולל את האירועים האלה. אנחנו לא עוסקים בהיסטוריה, אנחנו מתחברים להארה שמופיעה כעת. כוח החירות בעולם מתעורר, יש לנו כוח לחזור לעצמנו, לתקן את העולם, לעקור את הרשע מן העולם, למלא את השליחות המיוחדת שלנו. הנה ציטוט שמסביר זאת, איזה כוח הדיבור שלנו מקבל: "ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה כמו שהיה אז בצאתם ממצרים שנגאל הדיבור" ("מאור ושמש")

זה לא רק שיצאנו מעבדות לחירות, זה שהחירות נולדה. החירות יצאה לחירות. ומה הדבר הראשון שעבד עושה? אנחנו לא נוכל לפרט את כל ה"מגיד" כרגע, רק נדבר על ההתחלה. איך מתחילים? ככה מתחילים עולי צפון אפריקה ותימן ועוד: "בבהילו יצאנו ממצרים" (בבהילות יצאנו ממצרים). הרי הכול קרה אז מהר מאוד, בחיפזון, בחצות הלילה. הלחם לא הספיק להחמיץ, ולכן אוכלים מצות עד היום.

פרשנים רבים כותבים על כך ומסבירים: כמה חשוב לא לפספס את הרגע. יכולנו הרי להחמיץ את הצ'אנס ההיסטורי ההוא, ולהישאר משועבדים. סיפור יציאת מצרים מלמד אותנו להיות עירניים וקשובים ל"חלון הזדמנויות" כזה שמופיע בחיינו.

השבוע קיבלתי דוגמה לסיפור כזה, הנה מייל שקיבלתי ממאשה ברודר: "שלום סיון, השבוע אנחנו מבקשים להקדיש את שיעורך לעילוי נשמת אפרים פישל, בן 98, ניצול שואה ששרד ועלה לפני שלוש וחצי שנים מאמריקה ונפטר לפני כשבועיים. זיידי שלנו חי חיים מלאים שקשה לתמצת. בכל הזדמנות טרח לספר כיצד שרד את השואה, ברח מהגטו, קפץ מחלון של בניין משטרה נאצי והקים משפחה לתפארת. תמצית סיפור העם היהודי עבר על זיידי שלנו, שראה את העולם בחורבנו וזכה לראות נינים רצים בחדווה ברחובות ארץ ישראל. את סבתי פגש בברגן בלזן, שם התחתנו. אחרי המלחמה עבר לאמריקה ושוב בעשר אצבעות הקים מפעל מיחזור וגידל משפחה לתפארת. בהתבוננות בחיים שלו התפעלתי כל פעם מחדש איך ברגעים הכי קריטיים בחייו הקב"ה שלף אותו מתהום הנשייה. מהמקומות השפלים והנמוכים ביותר אליהם האנושות יכלה להגיע, כשחרב מונחת על צווארו, הקב"ה הציל אותו פעם אחר פעם. היום בזכות חברה טובה הייתה לי תובנה חדשה. סיפרתי לחברה איך השם הציל אותו והיא העירה לי: נכון, אבל הוא קפץ. מהות היהודי היא לקפוץ לים סוף, לצאת ממצרים, אם תתחיל – את השאר השם כבר יעשה .זו גם הקפיצה שלו לפני שלוש שנים, כשהוא וסבתא עלו לארץ ישראל בגילם. מי ייתן והשם ייתן לכולנו אומץ לקפוץ, שיקרע לכולנו את הים, בגאולה פרטית ובגאולה כללית".

ואיך מתחילים בעדות אשכנז? "הא לחמא עניא". הרגע יצאנו מעבדות לחירות, מה זה אדם חופשי? שעכשיו הוא חושב על עצמו ודואג לעצמו? לא, הוא חושב על אחרים. זה כל כך יפה לראות איך שבפתיחת ההצהרה שלנו, "מגילת הזכויות" שלנו, מה שאנחנו עושים זה להכריז שכל רעב ונצרך יכול להצטרף. כי זו חירות אמיתית, לא לשים את עצמך במרכז.

התרגום של "הא לחמא עניא" הוא: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויפסח, יאכל את קורבן הפסח איתנו.

וכך מסביר הרב יוסף דב סולובייצ'יק: "עיקרה של החירות היא השותפות עם האחר. העבד – חושב רק על עצמו. ואילו אדם בן חורין גאה – חושב על האחרים ומשתתף עם האחרים. ליל הסדר מסמל את לידתה של קהילת החסד, קהילה שבה העבדים, שזה עתה נחלצו מן השעבוד, יצאו מבידודם והתמקדותם המטורפת בעצמם והצטרפו אל קהילת החסד".

או בקיצור: רוצה להיות בן חורין? תפסיק לחשוב רק על עצמך. אפשר בליל הסדר ליישם זאת מייד, בשטיפת כלים, בהגשה לשולחן, בעזרה לפנות מנות, בטאטוא הפירורים…

והנה שוב הגיע מייל שלכם, בדיוק על הנקודה הזו: "שלום סיון, זו הדסה מפרויקט 'שעה בשביל-ם', שהקמתי לעילוי נשמת סבתא שלי ושמטרתו להפיג את בדידותם של הקשישים ככל הניתן. הפרויקט צובר תאוצה ואנחנו עובדים על שיבוץ המתנדבים בפועל. השבוע יחול יום השנה לפטירת סבתי, חנה אנט בת אסתר, ואשמח שהשיעור יוקדש לעילוי נשמתה. אודה לך גם אם תסבי את תשומת הלב בשיעור לנושא בדידות הקשישים בחג הפסח. ישנם קשישים לא מעטים שלקראת חג הפסח והחגים בכלל מאשפזים את עצמם בבתי החולים אך ורק כי הם לא מעוניינים להעביר את החג לבד. אז אם יש משפחות שמעוניינות לארח או קשישים המעוניינים להתארח, ישנו קישור בדף הפייסבוק של "שעה בשביל-ם" למוקד לאזרחים ותיקים שאחראי לקשר ביניהם. הדסה יוספזאדה".

יישר כח. נמשיך. יש במגיד עוד קטעים רבים. מה נשתנה (כי בן חורין שואל שאלות ורוצה להבין ולהתפתח. באסקימוסית יש הרבה מילים לשלג. לנו יש הרבה מילים לשאלה – קושיה, ספק, חקירה…), ארבעת הבנים, והיא שעמדה, עשר המכות, דיינו ועוד.

נתעכב רק על קטע אחד שלדעתי חשוב במיוחד לדורנו: צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל.

צא ולמד – מי יותר מסכן אותנו היום, לבן או פרעה? לבן מבצע מעשי מרמה בזה אחר זה. מחליף את רחל ולאה, רוצה להרע ליעקב, ובעיקר רצה להשתלט על משפחת יעקב. לבן מרגיש שהוא אבי המשפחה ולא יעקב, "הבנות בנותיי והבנים בניי והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא", הוא רוצה שמשפחת יעקב תהפוך להיות ארמית ותהיה חלק ממשפחתו, ובכך הגזירה של לבן חמורה מגזירת פרעה – פרעה גזר על הזכרים, נאבק באופן פיזי וישיר, היה ברור עם מי יש לנו עסק. לבן ניסה לעקור את הכול, לפגוע בשורש הקיום והזהות, וזו סכנה גדולה יותר. היא גם חמקמקה יותר. עם מאבק פיזי אפשר להילחם, וברוך השם שרדנו מאבקים פיזיים נוראיים. אבל טמיעה רוחנית מוחלטת? לזה אין תקנה. אם אומה אחרת משתלטת עלינו תרבותית, זה מסוכן יותר. לכן בליל הסדר אנחנו מכריזים: צא ולמד.

6. רחצה

קודם נטלנו ידיים ואז דיברנו דיבורים של קדושה. עכשיו עולים רמה, אנחנו נוטלים ידיים ואוכלים אכילה של קדושה. עד עכשיו עסקנו ברעיונות, עכשיו נחבר אותם למעשים, באכילת מצה. את כל מה שלמדנו עד עתה אנחנו לוקחים איתנו ללעיסת המצה הראשונה.

7. מוציא מצה

שוב אנחנו זוכים לקיים מצווה מן התורה. במצה אין תוספות, רק לחם ומים, בלי תוספות חיצוניות, בלי חומרי מאכל, בלי רכיבים שצריך לבדוק. לא מנופחת, לא מרשימה, פשוטה ודקה וענווה. מברכים עליה שתי ברכות:

המוציא לחם מן הארץ. וגם: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה.

החירות כאן באה לידי ביטוי בפשטות. בלי זיופים ובלי קשקושים, נאמנות למשהו נקי, אמיתי, בלי פוזות והצגות ומשחקים ואלמנטים.

בספר "מרבה חיים" של הרב חיים ברים נאמר: "זר לא יבין זאת כיצד אפשר להעמיס כמות כה גדולה של קדושה וטהרה בכזית אחד של מצה, שהוא לכאורה קצת קמח ומים" (מרבה חיים, רבי חיים ברים)

זה רק "לכאורה" קצת קמח ומים. יש פה עולם ומלואו, פילוסופיה שלמה בתוך המאכל הדקיק והפשוט הזה: מחטא האדם הראשון שהיה חטא של אכילה אסורה ופסולה, דרך כל גלות מצרים שמתחילה באחים שמוכרים את יוסף באירוע טרגי שצריך לתקן, דרך החטאים במדבר שנוגעים לאוכל כשהם התלוננו על המן ורצו מים ורצו אוכל והתגעגעו לקישואים, ועד לאכילת המצווה הזו היום, כמה חטאים ופספוסים ובלבולים וקלקולים היו לאנושות כולה ולנו, והמצה – מתקנת. זו אכילת מצווה מדויקת.

8. מרור

שוב אנחנו לא שוכחים את החלקים הקשים. הרב רימון כותב: "באכילת המרור בתוך הסעודה, בהכנסתו אל תוך הקודש, נזכור שהשגחת הקב"ה בעולם מובילה את הכל. גם את הטוב, אך גם את הקשיים. גם המרור היה צפוי לפניו מראש, גם למרירות יש תפקיד. נאכל את המרור ונפנים גם את גודל התודה על ההצלה הגדולה. נאכל את המרור ובלבנו תפילה, שעם ישראל כבר עבר את שלבי המרירות הגדולה – במצרים, בגלות בבל, באינקוויזיציה, במסעי הצלב, בגירוש ספרד, בשואה ועוד ועוד. נתפלל מעתה לשלבים של אורה וגאולה, נעימות ומתיקות".

ולא רק זה, אנחנו מברכים: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור. המרירות היא חלק מהסיפור האלוקי. אנחנו מכירים בכך. כותב הרב רימון: לפעמים רק אם מתבוננים בגודל הצער, מבינים את גודל ההצלה. אנחנו לא מדחיקים את קשיי העבר בלילה. אדרבא, אנחנו אוכלים ומברכים על המרור, מכירים בכך שגם הוא חלק מן ה"קידשנו במצוותיו". אנחנו לומדים מכך להישיר מבט אל קשיי החיים, בלי לפחד ובלי להתחמק. אנחנו לומדים כי מכל קושי צומחים וגדלים, וכל התמודדות מגלה בנו כחות חדשים.

9. כורך

לוקחים מצה ומרור וטובלים בחרוסת המתוקה, כורכים אותם יחד ואומרים "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים: היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו".

קודם כל זה מרגש שלא רחוק מכאן, בירושלים, ישב הלל הזקן ואכל ככה בליל הסדר, ואנחנו אלפי שנים אחר כך זוכרים את המנהג שלו ואוכלים כמוהו.

תחילה אכלנו כל אחד מהם לחוד, עכשיו אוכלים אותם ביחד, וממתיקים אותם. אוהבים להשתמש היום בביטוי – אחדות ההפכים, או נשיאת הפכים. דווקא היכולת להכיל סתירות כאלה, מראה יותר על אלוקיות העולם. עין אנושית חושבת שזה בלתי אפשרי, השילוב של הצחוק והדמע, של הטוב והרע, דווקא זה מוכיח על המורכבות.

המצה כרוכה במרור, כלומר: גם בתקופת המצה, יש לזכור את תקופת המרור. גם בתקופת החירות יש לזכור את העבדות, את אלה שעדיין משועבדים, שעדיין קשה להם. וגם להיפך כמובן.

10. שולחן עורך

תחשבו שהיינו מתחילים את הערב באוכל, בלי כל השלבים האלה… עכשיו אנחנו זוכים לאכול סעודת הודיה. זו אכילה שנמצאת באמצע ההלל, שהיא כמו המשך להלל. צריך לדאוג לא לאכול יותר מדיי, כדי לא לסבול ממש באכילת האפיקומן. ראוי שהסעודה תתנהל כמו סעודה שהיא באמצע ההלל, סעודה של בני חורין אמיתיים.

לכאורה כדי לצאת לחירות צריך לערוך באולם מסודר ערב עיון על חירות עם דפי מקורות והרצאות בנושא. אבל אנחנו לא מרצים על אמונה, אנחנו אוכלים אמונה. לא מדברים על אלוקים, שותים ושרים על זה.

11. צפון

אם בתחילת הערב התענגנו על חתיכת כרפס, כרגע אנחנו לא רעבים ממש. עכשיו אוכלים את מצת החירות לא מתוך רעב, לא מפני צורך טבעי, אלא שוב – כבני חורין. קודם היינו אולי רעבים מדיי, עכשיו אנחנו אולי שבעים מדיי – אבל ההלכה הופכת אותנו לבני חורין, אנחנו לא פועלים בערב הזה רק מהבטן אלא גם מהלב ומהראש.

צפון משמעו נסתר, סמוי. פרשנינו מסבירים שהאפיקומן הצפון מבטא את הצד הפנימי שבאדם ובמציאות. דברים יקרים הם נסתרים, לא מתגלגלים בראש כל חוצות. ומה הכי נסתר ויקר? הילדים. הם מביאים את האפיקומן, כדי להשלים את הערב, לקרב אותנו לגאולה. צריך תמימות, התלהבות, משחק מחבואים אחרי חתיכת המצה, והתרגשות מהתהליך: "צריכים אנו לדעת מזה, שבאמת לא חכמה וידיעה רבה היא המאשרת אותנו, אלא התום של הילדות… איזה זרם של תמימות עובר גם עלינו… להפיג על ידו את זוהמת הערמומיות שנמסכה בנו מבגרותנו". (הרב קוק, שמונה קבצים)

12. ברך

כל השנה אומרים בברכת המזון "על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים". הערב זה מיוחד יותר. אנחנו מודים גם על ארץ חמדה, טובה ורחבה שאנו יושבים בה בדורנו, על התורה, ועל עוד ועוד דברים שקיבלנו מאז יציאת מצרים ואז היום.

על פי עדות אשכנז מוסיפים בפסח: הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו טוב, יום שכולו ארוך, יום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ויהי חלקנו עימהם.

על פי עדות המזרח: הרחמן הוא יגיענו למועדים אחרים הבאים לקראתנו לשלום. הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב.

ומיד בתום ברכת המזון – אומרים "שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך". הקטע הזה הוא תפילה. אנחנו נאבקים בטרור כל השנה, אבל כאן אנחנו לא רק הורסים בתי מחבלים או שולחים אותם לכלא, אנחנו מתפללים. מבקשים שהטוב ינצח את הרע, שהשם ייקום דמם. אלה האנשים שנרצחו מפסח שעבר ועד פסח הזה, לצערנו הרב: רונן לוברסקי, לוחם דובדבן. סמל ראשון אביב לוי שנהרג ברצועת עזה. יותם עובדיה מהיישוב אדם. ארי פולד מגוש עציון. קים לבנגרונד יחזקאל וזיו חג'בי שנרצחו באזור התעשייה ברקן. התינוק של שירה איש-רן שהייתה בהריון. שני לוחמי חטיבת כפיר יוסף כהן ויובל מור-יוסף בגבעת אסף. אורי אנסבכר. גל קיידאן והרב אחיעד אטינגר בפיגוע בצומת אריאל.

אנחנו מבקשים צדק אלוקי כלפי הרשעה והאלימות והשטנה: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ.

13. הלל

ההלל פותח ביציאת מצרים אבל מודה על כל דבר ודבר בחיינו. אולי אחרי שבוע הבחירות חשוב במיוחד לשים לב למסר של "אל תבטחו באדם" בפסוקים האלה. לכן משה רבנו לא מוזכר בהגדה. אנחנו לא מאמינים באדם כמו שאנחנו מאמינים באלוקים. החדשות זה לא רק מה יעשו ביבי ובנט וגבאי, צריך להשאיר מקום לקב"ה. מפרעה אנחנו לומדים ש"לב מלכים ושרים ביד ה'". אסור להשתעבד באופן מוחלט לאדם, הוא רק אדם. הנה רק חלק מהביטויים בהלל: "לא לנו, ה', לא לנו, כי לשמך תן כבוד", "ישראל בטח בה'", "אני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב", "ה' לי לא אירא, מה יעשה לי אדם" ועוד.

14. נרצה

אנחנו בשיא. עבדנו קשה, אנחנו עוברים לשורת פיוטים נפלאים אבל רשמית, הלכתית, הסדר הסתיים. הרב קוק כתב שכל שאר הסימנים כתובים בלשון ציווי: קדש, ורחץ, יחץ, ברך, ואילו נרצה כתוב בלשון נפעל. זה מלמד שעברנו תהליך פנימי במהלך הלילה הזה, ועכשיו אנחנו ברמה חדשה, אנחנו רצויים, נרצה, הנפש שלנו מתאימה ונרצית לדרך ה'. מכאן רבים ממשיכים לשיר אחד מי יודע, ויהי בחצי הלילה, חד גדיא, וגם מכריזים: לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

התחלנו את הסדר באמירה כללית "לשנה הבאה בארץ ישראל" אבל בסוף הסדר אנחנו כבר מבקשים את כל הקופה, את הגאולה השלמה, את ירושלים הבנויה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

חג כשר ושמח, ליל סדר נפלא. ניפגש פה ב"ה ביום רביעי אחרי חול המועד. להתראות.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!