מקבלים 4 מתנות – השיעור השבועי – הכנה לפורים תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת "ויקרא". נגיע לספר ויקרא ב"ה בשיעורים הבאים, ונעסוק הערב בעיקר בהכנה לפורים. בשבוע הבא – חג פורים – אין שיעור, אז אנחנו מקדימים להתכונן כבר מהערב. קודם כל אני רוצה לומר לכם תודה על ההכנה המוקדמת. בזכות השיעור צללתי קצת למגילה ולמצוות החג, אחרת אפשר להתעסק בפורים בלי להתעסק במה זה פורים. אני אתן דוגמיות מהתקופה האחרונה: קנינו תחפושת גדולה מדיי (צריך תיקונים לתחפושת, איזה בזבוז), קנינו תחפושת מוקדם מדי (היא כבר נהרסה וקרועה), אחד הילדים כבר "קול" וגדול ופתאום לא מתחפש, אחת הילדות מכינה תחפושת לבד עם חברה (אני מה-זה מעדיפה לקנות…) ובטעות כמעט גיליתי את הסוד במשפחה וחשפתי למה היא מתחפשת, ובמקביל בגן של הקטנה יש פרויקט השנה: "ונהפוך הוא" – הילדים מחליפים את הגננת ליום אחד (וכבר יש תקדימים כי כבר היו כמה גננות-מחליפות, ועכשיו אנחנו צריכים לחשוב על תכנית משלנו…). ובמקביל: הכתרות! לא גילו לו כשחזרתי בתשובה על העניין הזה. אני מוצאת את עצמי מקליטה ברכות יומם ולילה, יפה לראות איך זה מלהיב את הנוער, ובשבוע שעבר היו פה בנות מאולפנת ישי בגבעת וושינגטון שצילמו אותי – שימו לב – להכתרה של השנה הבאה. הן בי"א והן כבר אוספות ברכות להכתרה שלהן בי"ב. שנזכה תמיד להתלהב ככה מחגים וממצוות ולהתכונן מראש… ועל כל הבלגן הזה – מסיכות, רעשנים, שירים וריקודים וצלופנים – אומרים לנו שיום הכיפורים – הוא כפורים. יום כיפור הוא "כ" פורים, עד כדי כך. ה"נתיבות שלום" נותן לאחת השיחות שלו לקראת פורים את הכותרת: "ונתנה תוקף קדושת היום". עד כדי כך. מה קורה כאן? מה כל כך קדוש?

כדי להבין את פורים צריך ללכת ליסוד. להנמיך לרגע את המוזיקה, לעזוב לרקע את האיפורים והשירים, ולבדוק מה מצוות החג. לפעמים קל להתבלבל, אבל גם בפורים יש הלכה, ואנחנו בודקים מה המעשים המדויקים שההלכה מורה לנו לעשות. יש בפורים 4 מצוות מיוחדות מאוד, יוצאות דופן. יש כמובן גם את שבת זכור (השבת הקרובה, בה כולם-כולם באים לשמוע על זכר עמלק שצריך למחות), יש את תענית אסתר יום לפני פורים, ויש מנהגים רבים וטובים, אבל ביום הפורים עצמו צריך לקיים 4 מצוות, ואפשר לכנות אותן "ארבעה כלי  נשק נגד האויבים הכי מרים שלנו היום". אנחנו נדבר הערב על ארבעת כלי הנשק המיוחדים האלה שכולנו נקבל בפורים הקרוב ונראה במה אנחנו נלחמים בעזרתם. אני מודה לרב יוני לביא על הבסיס לשיעור הזה. דגש חשוב: לא מדובר רק על פורים אלא על 365 ימים בשנה של מלחמת תרבות כזו. פורים פשוט מרכז וממקד לנו את הראייה.

א. מול העצבות – סעודת פורים, משתה ושמחה

המצווה הראשונה בפורים היא סעודת פורים, משתה ושמחה, אירוע משפחתי, חברתי, שבו מתכנסים סביב אוכל ושתייה ושמחים. מה כל כך מיוחד? ובכן, אנחנו נותנים פייט לעצבות, למרמור, לדיכי, לבאסה, לדאון, ללא מתחשק לי, לא בא לי, לא זורם לי, העולם המודרני היה אמור להיות מאוד שמח. התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת לנו חיים נוחים וקלים יותר. כל אחד פה יכול לשאול את הוריו, את סבא וסבתא, וגם את הדורות הקודמים לו יכולנו – עד לא מזמן היו חיתולים מבד. עד לא מזמן סחבו בלוקים של קרח, שאבו מים מהבאר, לקחו תרנגולת לשוחט וכיבסו בנהר. היום הכול ברמי לוי ובמיקרוגל ואם קובץ לא נפתח תוך 20 שניות בווטסאפ אנחנו מתעצבנים על בזבוז הזמן היקר שלנו. רמת האושר הייתה צריכה רק לעלות, אנחנו משתחררים מכל השעבודים הפיזיים. ובכל זאת המצב הפוך. האדם המודרני סובל מעצבות. כשאדם מגיע עם פרצוף מהורהר כזה לעבודה, אף אחד לא שואל מה קרה. אבל כשאדם מגיע לעבודה עם חיוך מאוזן לאוזן, מיד שואלים אותו מה קרה, מה "לא בסדר" שהוא כזה שמח. זה לא המצב הטבעי, לצערנו. רבי נחמן אמר ש"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – כי זה קשה.

המגילה מתארת לנו שני סוגים של שמחה שמובילה לעצב, שמחה שאין בה ממש. נתחיל בהמן. הבן אדם נמצא על גג העולם. הוא בתפקיד בכיר מאוד, משנה למלך. כולם כורעים ומשתחווים לו, מהודו ועד כוש, 127 מדינות. יש לו אישה ומשפחה ברוכת ילדים (הם אפילו מתייעצים, נראה שיש שם שלום בית ודיבור וקשר בתוך המשפחה…). ולמרות זאת רע לו. הכול טוב בחייו, רק דבר אחד לא טוב, וזה הורס את הכול. הוא עצמו אומר זאת בכנות: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

כשאנחנו שומעים את שמו של המן אנחנו רוקעים ומרעישים ברעשן. למה? כדי למחות את תפיסת העולם הזו, שהיא-היא עמלק. תפיסת עולם של הכול או לא כלום. אם אין לי הכול, אין לי כלום. להמן יש כבר אוקיינוס של כבוד אבל טיפה אחת חסרה, והוא מתבונן בה, באלפית הכוס הריקה. זה כישרון עמלקי מיוחד שצריך להילחם בו.

כידוע, שמו של אלוקים לא מוזכר במגילה, אבל יש לו רמזים. בכמה מקומות חכמינו מוצאים אותו מסתתר. רבינו בחיי מסביר שבפסוק הזה על המן, חבוי שם ה'. תסתכלו על המילים: זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי. צריך להסתכל על סופי המילים, ולקרוא אחורה את ראשי התיבות. זה שם ה'. ארבע האותיות שיוצרות את שם ה'. מסביר רבנו בחיי: השם כתוב פה בצורה הפוכה כי המן מסתכל על המציאות הפוך, אם הוא היה מפרש את המציאות באופן חיובי, היא אכן הייתה כזו. הוא בחר לראות רק את השלילי, וזה הפוך מרצון ה'. על גישת המן, שגם אנחנו חשים אותה לפעמים, צריך לעשות "ונהפוך הוא!".

זה סוג ראשון של שמחה שמובילה לעצבות, המן מחפש שמחה בלתי אפשרית, בלתי מושגת, ולכן הוא עצוב וכלום "לא שווה לו" (מעניין שזה ביטוי, בעיקר של ילדים, עד היום).

אבל לא רק המן ושמחתו מתוארים אלא גם אחשוורוש ושמחתו. המגילה נפתחת בתיאור של הדרך בה אחשוורוש מנסה לבטא שמחה. האיש עושה משתה מפואר ובזבזני שעולה הון תועפות. בשביל מה? למה? בדרך כלל ביהדות לאירוע יש מטרה – בר מצווה, חתונה, יארצייט. מתכנסים סביב משהו שקרה, לטוב או לרע. אצל אחשוורוש לא קרה משהו מיוחד, שימו לב: בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, וְאֶת-יְקָר, תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ; יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. במילה אחת – החצנה. שופוני. תראו מה יש לי, כמה אני עשיר. זה מטורף, 180 יום זה חצי שנה, לכל הממלכה, וגם זה לא מספיק לו. אם כל דבר בעולם הוא חפץ שצריך להשוויץ בו, אז הוא משוויץ גם… באשתו. כך המגילה ממשיכה: לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת, לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. אם קודם אמרנו החצנה, עכשיו המילה היא – החפצה. עד היום זו בעיה תרבותית, המחשבה שאפשר לשמוח דרך שעבוד לגוף ולתרבות הגוף. אצל אחשוורוש השמחה נמצאת בחוץ, בחפצים, באשתו (בחלק ממסיבות פורים זה נראה שאלפי שנים אחרי שניצחנו את אחשוורוש – אנחנו מציינים את זה בכך שאנחנו יוצאים לדפוק את הראש – בדיוק כמו אצלו בחצר… בסוף אולי חוזרים הביתה עם ה"שמחה" של המן, כי אנחנו לא משיגים את כל מה שאנחנו רוצים). עד היום תעשיית הפרסום והבידור והריאליטי והתרבות משתמשת הרבה בשיטות האלה. מה הפתרון? מה המצווה שהיא כלי נשק? משתה ושמחה. סעודת פורים. השמחה לא תלויה בדברים יקרי ערך, לא תלויה בדברים שמחוץ לאדם. היא קרובה מאוד. היא המצב הטבעי, הבריא. אם רק לא הורסים ומקלקלים, אפשר לשבת בבית, עם משפחה, עם חברים, עם מאכלים טובים, בלי להשוויץ ולהחצין ולהחפיץ. לשמוח במה שיש, זה עונה גם להמן וגם לאחשוורוש.

בד' שבט תשט"ז כתב הרבי מלובביץ' אגרת נפלאה לאדם שהתלונן על בעיות פרנסה ועל בעיות בריאות וכתב לו שהוא "לא ראה טוב מימיו". הרבי ענה לו בחריפות נדירה: אתה לא מרגיש בסתירה במכתבך? בורא עולם הזמין לך את בת זוגך, בירך אותך בילדים, יש לך בית, ואתה פשוט כפוי טובה במידה מבהילה. אלפים מתפללים לבן זוג, לפרי בטן, תראה כמה אושר יש לך. אתה לא מכיר בברכה וזה עניין עיקרי ומבהיל. מה הפלא שאין עוד טוב כשאתה לא מכיר בטוב? הנה הדברים בלשונו של הרבי: "מובן שאין כוונתי לומר שהפרנסה צריכה להיות בצמצום או מצב הבריאות בחלישות וכו' אלא באתי לעורר, אשר אפשר זהו הטעם לחלישות הבריאות ולהיעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאיננו מכיר כלל בברכת השם יתברך בעניין עוד יותר עיקרי מאשר שלימות בריאות והרחבת הפרנסה, והיא הברכה בבנים ובנות הולכים בדרך ד'. וכשאין מכירים בטוב הנראה והנגלה הניתן מלמעלה, ובפרט כאשר אי ההכרה היא באופן מבהיל כל כך עד שבא לביטויים החריפים שבמכתבו, מהו הפלא, אם מלמעלה אין ממשיכים ברכה בשאר העניינים? תקוותי ששורותיי אלה המעטות בכמות תספקנה להאיר עיניו לראות את המצב כמו שהוא, וכשיתחיל לעבוד את השם יתברך מתוך שמחה אמיתית ופנימית, בוודאי תתווסף ברכת השם יתברך גם בנוגע לבריאות ופרנסה".

ב. מול הניכור – משלוח מנות איש לרעהו

חז"ל מסבירים שהמילה "מנות" היא בלשון רבים והמילה "רעהו" היא בלשון יחיד, ולכן על כל אדם לשלוח שני פריטי מאכל לאדם אחד. זה משלוח מנות. כך הרי נאמר במגילה: משלוח מנות איש לרעהו. נדמה לי שכדאי לשים לב יותר לשתי המילים האחרונות, איש לרעהו, מאשר לשתי המילים הראשונות. איש לרעהו – זה כל כך חשוב היום. המטרה אינה משלוחים מפוארים ויקרים, אלא האיש לרעהו, עצם הקשר האנושי. הרי בקשר למצוות הפורים, כבר כתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ומשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים". כלומר מבחינה הלכתית ראוי להוציא יותר כסף על מתנות לאביונים מאשר על משלוחי מנות. אבל מבחינה אנושית, מה המצווה הזו מחוללת בנו? היא עונה שוב לאחת הבעיות של העולם המודרני – הבדידות. מה הפתרון? משלוח מנות איש לרעהו. להרבות אהבה, אנושיות, קשר, תקשורת אמיתית. צריך לזכור איפה הבן אדם גר, לבוא אליו פיזית, לדפוק בדלת, לכתוב הקדשה, לחשוב מה להכין לו ומה מתאים לו, ולתת לו פיזית משלוח מנות. אלה דברים מהפכניים בימינו. מי שנותן משלוח מנות הוא לוחם חירות, לוחם חופש, פרטיזן. אין אפליקציה שעושה זאת בשבילך… (אנשים גם שמחים לא במשלוחים הענקיים מלאי הממתקים אלא בדברים הקטנים והאישיים, שנוגעים אליהם).

דיברנו פה בשבוע שעבר על אמפתיה וסיפרתי על כך שבקנדה יש "שיעורי אמפתיה" שבהם מביאים תינוק לכיתה. אמרתי שבטח בישראל לא יהיו דברים כאלה, שבהם מביאים תינוק לילדים כדי שילמדו עדינות ויחס אנושי. ובכן, הופתעתי השבוע כשאסף לוין מנכ"ל עמותת "ואהבת" פנה אליי וסיפר שזה כבר פועל בבתי ספר. הנה תמונות מבית ספר ארן בתל אביב, אימא ותינוק באים לכיתה במסגרת התכנית "נתיבים של אמפתיה". אסף כתב לי שגם לדעתו זה השיעור הדחוף ביותר היום, היחסים בין איש לרעהו, הילדים מתבוננים ביחסי האימא והתינוק, המורים מאמנים אותם "להיכנס לנעליים של התינוק" (איך האימא מבינה מה התינוק רוצה? איך התינוק מסביר לה מה הוא צריך? איך היא מתמודדת עם התסכול כשהיא לא מבינה מה התינוק צריך וכו'). ככה הם לומדים את הדברים הכי חשובים, לדעתו: תקשורת לא מילולית, איך להביע רגשות, מה עושים כשיש קונפליקט בין האימא לתינוק, מה קורה כשהתינוק מנסה לעשות משהו ולא מצליח (למשל להתהפך על הבטן או לעמוד – האם להתייאש? ומתי זה קרה לנו?). המטרה היא לחזק את "שרירי האמפתיה".

וזה מתחבר לעוד הרצאה מרתקת ששמעתי בימים אלה, מד"ר שמעון אזולאי. והוא גם דיבר על "איש לרעהו" כדבר הכי חשוב. הוא הרצה לסטודנטים שפעילים בתכנית "צומחים יחד", הם חונכים בני נוער שזקוקים לחונך, ודיבר על מושג הקהילה. "איש לרעהו". תשמעו:

"אחד הדברים הכי חשובים בחיים הוא ,visibility כלומר תחושת ניראות. באיזו מידה רואים אותי ואת האוצרות שיש בי? אם אני בבית כבר ארבע שעות ואף אחד לא רואה אותי, אני לא משמעותי. אם נסעתי לכנס מטעם העבודה וחזרתי אחרי כמה ימים והקולגה לא שם לב שלא הייתי פה, כבר עדיף שייתן לי פטיש בראש. כי התעלמות וחוסר נראות זה אפילו יותר משפיל.
"לכן אני עובד עם מורים על טקס קריאת השמות. זה אקט של ניראות. יש מורה שעומד בכניסה לכיתה ונותן כיף לכל ילד שנכנס, זה מצוין, אבל יש גם מורים שאומרים: אין זמן, עוד מעט הבגרות, אז רק תגידו מי איננו, מי לא נמצא. מה אני כתלמיד מבין מזה? שעדיף כבר לא לבוא, שלא משנה שאני כאן. לא קראו בשמי ולא הביטו בי.

"בבריטניה מונתה שרה לענייני בדידות, כי זו תהיה מגפה קשה במאה שלנו. אבל בסקרי בדידות בעולם מתברר שלא הקשישים הם הבודדים ביותר. ילדים וצעירים בודדים מאוד, גם אם הם מוקפים אנשים, כי בדידות היא קודם כל תחושה. אפשר לשבת באמצע כיתה ולהרגיש בודד, כי אין לנו קהילה עם משמעות. זה האתגר הכי גדול. עוד לא ראיתי ילד שנשר בכיתה ט'. הוא נשר כבר בכיתה ג', כבר אז הוא חש ניכור וניתוק, אבל רק בכיתה ט' הוא יכול לקום וללכת. לכן צריך לבנות נכון קהילות.

"יש לי שאלה: כמה כוח הרצון הוא דבר חשוב, מ-1 עד 10? מי חושב ש-10?". ידיים רבות הונפו בקהל, גם שלי. אזולאי המשיך והסביר: "זו אחת הטעויות שאנחנו עושים. אנחנו אומרים לילד: מי שרוצה יצליח, אין דבר העומד בפני הרצון. האמונה בכוח הרצון בלבד היא מיסטיקה שמכשילה ילדים בלי הפסקה. די עם זה. בלי כלים הרצון לא מתממש. רצון אנושי ללא עוגנים וללא פיגומים זה לא מספיק. אני מכשיל את הילד בדיבור על כוח הרצון, כי התפקיד האמיתי של ההורה, המורה או החונך זה להחזיק את הרצון לילד. נגיד שאני רוצה לרוץ כל ערב. יש לי כוח רצון לקנות נעליים ובגדי ספורט, אבל ביום הראשון חם בחוץ וביום השני קר בחוץ ובערב השלישי יש משחק של מכבי. ככה חולפת שנה. אבל אם קבעתי עם אדם נוסף לרוץ, הסיכוי קופץ מבחינה סטטיסטית בחמישים אחוז. למה? כי הוא מחזיק עבורי את הרצון.

"קחו ילד מאזור חזק ועשיר, וילד מהשכונה שבה אני גדלתי, שכונת מצוקה בחדרה. נגיד שהילד החזק אומר שהוא לא הולך מחר לבית הספר, נמאס לו. אבל החבר יזכיר לו שהם קבעו ללמוד יחד למבחן ולהצליח. ואם הוא ירד למכולת כשכולם בלימודים (ושימו לב, רק באזורים חלשים ילדים מסתובבים במכולת בשעות הלימודים) המוכר יתפלא וישאל מה קרה. גם המדריך בתנועה יגיד לו: מה השטויות האלה? תחזור ללמוד. בלי כוונה, כל הקהילה מחזיקה לו את הרצון. ילד בשכונה שלי שיגיד שהוא לא הולך ללימודים, ישמע מהחבר שלו: יופי, בוא מחר לעבוד איתי בצבעות. זה הסיפור העמוק של חינוך – לבנות קהילה של משמעות, קהילה שבה כל אחד מרגיש שרואים אותו, ושדואגים שיהיה לו רצון".

עד כאן. כל המומחים האלה מחזירים אותנו לבסיס. ה"נתיבות שלום", כשהוא כותב על פורים, מסכם זאת במשפט אחד: "אין דבר שיכול להציל את האדם בכל המצבים, ולהוציאו מכל המצוקות, כאהבת חברים".

ג. מול האנוכיות – מתנות לאביונים

על פי ההלכה, צריך לתת צדקה לשני נזקקים, וכל מתנה חייבת להיות בערך של מנה שאדם יכול לשבוע ממנה. זה המעגל השלישי: התחלנו במשפחה בסעודת פורים, עברנו למעגל הרחב יותר של חברים ורעים, והמעגל השלישי הוא האביונים והעניים והנזקקים שסביבנו.

במה אנחנו נלחמים הפעם? כמובן, באנוכיות. אנחנו נולדים אנוכיים. תינוק הוא יצור מאוד אנוכי. אגואיסט מושלם. מה מעניין אותו? רק הוא בעצמו. בשלוש בלילה הוא מרים בצעקות את הבניין כי נפל לו המוצץ. מה שמעודד זה לדעת שזה משתנה. החיים הם מאבק באנוכיות הזו, לא להישאר בני שנתיים. אנחנו מקווים שהתינוק יצליח לראות לא רק את עצמו אלא גם את מה שסביבו ועם הזמן לחשוב על אחרים ולהתחשב, לעזוב את הסגירות והקמצנות עבור יותר פתיחות ונדיבות. לפני שנגיע לכסף, נדבר על אנוכיות. שוב המן הוא ה-דוגמה. הוא מאוד אוהב, מעריך, מעריץ… את עצמו. אמרנו שהוא צריך שכ-ו-ל-ם ישתחוו לו. אם אחד לא מוכן זה מוציא אותו מדעתו. אבל גם כאשר המלך שואל אותו מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו – הוא בטוח שמדובר בו עצמו. אין אפשרות אחרת בכלל. הנושא המרכזי בעולמו של המן הוא המן. זה הפוך לגמרי אצל מרדכי ואסתר, שעושים למען האחר. מרדכי ואסתר חיים במסירות נפש, הם מקריבים את עצמם למען עמם, למען משהו גדול יותר. לא אכפת להם שהם לא במרכז, והנה ההוכחה לכך. במקצוע בו אני עובדת קרדיט ומתן קרדיט הם דברים חשובים. מי פרסם, מי אמר, מי גילה את הידיעה. שימו לב לסיפור הבא. אסתר מגלה למלך משהו בשמו של מרדכי. היא הרי מתכחשת למוצאה היהודי, אז מה פתאום יש לה עסק עם מרדכי היהודי? היא גם צריכה לבסס את מעמדה בארמון. ובכל זאת היא שמה את עצמה בצד, ובכך הביאה גאולה לעולם (רואים בהמשך עד כמה זה היה חשוב, הפרט הזה על מרדכי שנכתב בספר המלך). וכך מספרת המגילה: בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ, קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ, וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

על האירוע הזה אומרים חז"ל: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ,ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'" (מסכת מגילה).

בשם מרדכי. כמה חשובות שתי המילים האלה. זו עוד הזדמנות להזכיר שהשיעור הזה הוא "בשם הרב יוני לביא"… מכאן אנחנו מגיעים גם למתנות לאביונים: הכבוד לא שלי, הקרדיט לא שלי, צריך להתחלק, צריך לתת, וגם הכסף לא שלי. בפורים – כל הפושט יד נותנים לו. יש פה נתינה ביד רחבה, בלי לבדוק ולדקדק, יד פתוחה מול יד קמוצה וסגורה.

אבל למען מי אנחנו נותנים, למען העני? שימו לב איך הרב קוק מסביר את רציונל הנתינה: "תכלית הצדקה שהנותן יוציא מהכוח אל הפועל מידת הטוב לעשות טוב וחסד. עיקר התכלית היא כדי להשלים את הנותנים. אם כן צריך שירדוף הנותן אחר המקבל מאחר שהוא צריך להשלמתו" (הרב קוק).

אם נפנים זאת היטב, אז לכאורה העשיר צריך לדפוק בדלת של העני ולהתחנן שייקח ממנו כסף. הרי הוא רוצה להשלים את עצמו, להוציא מהכוח אל הפועל את מידת הטוב והחסד שלו.

קיבלתי בימים אלה מכתב על הצד הנותן ועל הצד המקבל. מישהי שמגיעה לשיעור וזכתה להיות כמה פעמים מלווה של כלה, מאירה את הצד הזה, שנותן ומעניק ומפרגן לכלה, אבל לא תמיד מקבל פידבק בחזרה. שימו לב מה היא כותבת (היא הייתה חברה של אורי אנסבכר הי"ד, וביקשה ממני אחרי הרצח שלה לפרסם את זה כשליחות קטנה):

"להיות מלווה – זכות שהיא חובה. ללוות חברה אהובה ביום הגדול. זו תמיכה רגשית, זה להחמיא ולהיות רגישה לכל מה שיוצא מהפה שלך כדי לשמור על אווירה חיובית וקדושה ומרוממת, זה לעשות המון המון, הנה רק חלק מהמשימות: זה מתחיל לפני האירוסין, דרך ארגון שבת כלה, אינספור הכנות טכניות קטנות וגדולות, קניית קישוטים, תמונות, מתנות, הכנת אוכל. לפעמים יש חוסר בתקשורת – הכלה מלאת משימות והתרגשות והמלווה לא רוצה להעיק אבל חייבת תיאום, אחרת מפילים עליה דברים ברגע האחרון, והרי ברור שהיא תעשה את זה. והמלווה הרי הייתה שם קודם, הן לרוב חברות מגיל צעיר, יחד הן עברו את כל הדייטים המייגעים, וברור שהיא שמחה בשביל חברתה אבל פתאום היא מוצאת את עצמה מארגנת את מסיבת הפרידה שלה מחברתה הטובה… אולי צריך כמה מלוות? אולי במקום לתת תחושה לאחת שהיא הנבחרת, אפשר להתחלק? אני מזכירה שמדובר גם בהוצאה כספית. לוקחים חופש מהעבודה, מוציאים כסף, ומה עם תיאום ציפיות? לעצור רגע ולהגיד למה הכלה מצפה, במה להשקיע. מצאתי את עצמי מקשטת חדר לחברה, מפתחת תמונות, מדפיסה, מכינה שלטים, מלווה אותה למדידות שמלה, אחר כך ניסיונות איפור ושיער, פותחת קבוצות ווטסאפ לכל התיאומים, לחפור לאינספור בני משפחה וחברים לשלוח מספרים לספירה לאחור, משקיעה בחרוזים, מכינה סרטון ולכן חופרת לכל הקהילה והעיר כולל חיפושים אחרי הסבתא רבה כדי שייצא סרטון מרגש, לערוך את הסרטון, להיות בקשר עם האימא על כל האירועים, ולשמור כל הזמן על אווירה טובה, זאת חתונה! הגענו לשבת כלה, להכין מתנות ומשחקים ומי קונה ומבשל, לאסוף את כל השמות לתפילה של כולם בקובץ וורד, להגיע בבוקר לתפילה ולצילומים וכשאת מנסה להבין איך להגיע לאולם אירועים בשמורה בצפון כשאת סטודנטית בירושלים אף אחד לא חושב על טרמפ בשבילך ועל הפסד יום לימודים, בשמורה את מחכה לבד כי איזו כלה מגיעה בזמן, אז את עומדת בצומת בבגדים חגיגיים שעתיים וכן את מתרגשת אבל הנה הכלה מגיעה וגם רכב של צלם שהגיע… מירושלים. ריק. לא חבל? באולם את מתפקדת כעוזרת, לוקחת אותה לשירותים, נותנת לה לשתות, מארגנת שירים וריקודים, פתאום קלטת שלא ישבת ואכלת כל היום, ומה עם לחלק את התפילה בחופה לאורחים ובכלל להגיד שלום לחברות, ובסוף הערב כשהם עוזבים עם המזוודה שאת עזרת לארגן ולארוז, את הולכת לשקם את עצמך. מחכה לאיזו הודעה, לשמוע מה קורה, אולי תמונה ראשונה שלה בכיסוי ראש, וכן, גם קצת הכרת הטוב על הכל. לדעתי המלווה נתפסת היום כמשהו מובן מאליו. כאילו ברור שהיא שם, בלי יחס מינימלי של תודה. ואחרי כל זה הבוקר, הבוקר ממש, קיבלתי טלפון מחברה שברוך השם מתחתנת בקרוב וביקשה שאהיה המלווה שלה. ושוב לקחתי את המשימה, בהתרגשות ובשמחה. שרק ירבו שמחות בישראל. ולא לשכוח לחשוב עלינו ולהציע לנו אחרי החתונה".

וואו. תודה לכותבת על הכנות, היא כמובן מבקשת להישאר בעילום שם, לטובת כולם.

אפשר לסכם אבל חשוב לי להגיד עוד משהו על מתנות לאביונים. חז"ל אומרים לנו: "אין אביון אלא בדעת". העני האמיתי הוא זה שלא יודע בכלל על מצוות מתנות לאביונים… עוני מידע, עוני של בורות, עוני מהמסורת שלנו זה עוני שגם בו צריך לעזור, לתת את הידע שלנו. אני כאן הערב בזכות נערות שהיה אכפת להן ממני, הייתי "ענייה בדעת" והן קנו לי בנעוריי סידור תפילה ראשון ומסכת אבות בפעם הראשונה ולימדו אותי לאט לאט… גם זו מצוות צדקה. נמשיך.

ד. מול הבלבול ואובדן הזהות – מקרא מגילה

כשאנחנו קוראים על מרדכי והמן – אלה לא סתם שני פוליטיקאים עתיקים שרבים על כבוד והם כבר לא פה. אנחנו קוראים על המלחמה בין ישראל לעמלק, שחוזרת בהיסטוריה בכמה מהדורות, בכל פעם בדרך אחרת. זה סיפור נצחי, שגם השבת נזכיר אותו מחדש, "זכור את אשר עשה לך עמלק".

על פי ההלכה: "חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום". צריך לשמוע את הדברים פעמיים כדי להפנים, גם בחושך וגם באור, גם כשרע וגם כשטוב צריך לזכור את הסיפור שלנו. בפורים לא אומרים הלל ויש פרשנים שאומרים שקריאת המגילה היא-היא ההלל שלנו. במה היא עוזרת לנו? נגד הבלבול ואובדן הזהות. הבעיה המרכזית של העם היהודי אינה מה שאמר פוליטיקאי היום ויישכח מחר, אינה תמלילי גבי אשכנזי ואינה אחוז החסימה. הבעיה שלנו היא ההיעלמות שלנו, כלומר ההתבוללות. חוסר הרצון להמשיך את הסיפור. אנחנו קוראים את הסיפור פעם בשנה כדי להיזכר בעיקר: אנחנו יכולים לפרוח בתרבויות זרות אבל תמיד יקום המן שירצה להשמיד, להרוג ולאבד. אפשר להשתלב בצמרת השלטון אבל "מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות", צריך להיות שליחים נאמנים. עמלק הוא בגימטריה ספק. הוא מטיל ספק בחשיבות של ההמשכיות היהודית. במגילה היהודים הולכים למשתה המלך ושוכחים את עצמם, ובסופו של דבר גזירת ההשמדה הזכירה לכולם – גם אם אתם כבר לא מרגישים יהודים, זה לא יעזור לכם. יש מי שיזכיר לכם. האם אפשר לזכור זאת לא תחת איום? האם חייבים המן או רשע אחר שיזכיר לנו? המגילה מזכירה לנו מי אנחנו ולמה אנחנו שייכים.

יותר מזה – היא מזכירה לנו שאלוקים איתנו גם כשלא מרגישים ורואים. במגילה אין את שם ה', זו הסתרה בתוך ההסתרה, הכל נסתר, הכל אסתר. הסיפור לא כתוב מסודר עם התחלה אמצע וסוף ובסוף לקח ומסקנות, ועדיין צריך למצוא משמעות וטעם ותוכן בתוך העלילה. זה כמו לקחת עיתון, עם נוני וביבי וגנץ – ולמצוא בו את אלוקים. הרי תחשבו איך התקשורת דיווחה שם בשושן הבירה, רק על עץ גבוה ועל משתה ועל סוסים ועל דרמות, בלי התוכן של המאבק מאחורי הקלעים בין טוב לרע, בין עמלק לישראל. אבל אנחנו לוקחים את המציאות המבולבלת הזו ומברכים עליה:

"אשר קדשנו במצוותינו וציוונו על מקרא מגילה".

"שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

בפורים אנחנו לוקחים את המציאות התקשורתית, את מהדורת החדשות, ואומרים – אנחנו מוצאים בתוכה תכלית וטעם ומשמעות! אנחנו יודעים שהמציאות האמיתית זה לא מה שמדווח ומשודר, אלא משהו נסתר יותר – יש פה עוד רובד. מה הרובד, מה מסר המגילה? כך מגדיר זאת הרב יוסף דב סולובייצ'יק, ממעצבי יהדות אמריקה: "המן מבקש להשמיד את כל עם ישראל. לא רק את היהודי הדתי, הבולט, השנאה היא גם ליהודי הלאומני או המתבולל. הבית שמזוזה על דלתו והבית שריק מכל סממן יהודי. איש לא נחלץ מהגזירה.

לכן אני מבטיח למנהיגיה החילוניים של מדינת ישראל – חילון המדינה לא יגדיל את יוקרתה, לא ירבה את חיבתה בעיני החברה המערבית, ולא יעשה אותה למקובלת יותר. המן מלמד אותנו שיש לנו ייעוד משותף, ואי אפשר להימלט ממנו.

הניסיון ההיסטורי בגרמניה הנאצית הוכיח שכל היהודים פגיעים וחולקים את אותו גורל. 'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים' – זה הביטוי התמציתי לרעיון הזה".

 

בואו נתחיל לסכם. קודם כל, אלה לא ארבע מצוות לפורים בלבד. כותב הרב יחיאל יעקב וינברג, מחבר הספר "שרידי אש", שהמצוות האלה אמורות להמשיך ללוות אותנו כל השנה. הוא שואל למה אנחנו לא מברכים על מצוות משלוח מנות או על מתנות לאביונים. למה לא אומרים לפני כן "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לתת משלוח מנות". התשובה היא, שזו מצווה תמידית. אנחנו רוצים שזה ימשיך כל השנה, כל המנגנונים עליהם דיברנו לא מפסיקים.

נכון, שיא הנתינה בשנה מגיע בפורים, לפעמים בצורה קצת מוגזמת שקצת קשה לנו, אבל זה רק מתכון מרוכז מאוד, אינטנסיבי מאוד, של הוראות עבור השנה כולה. אנחנו לוקחים בפורים מנה מרוכזת של התרופות האלה.

ומהם ארבעת הכלים שקיבלנו? סעודת פורים נגד העצבות, משלוח מנות נגד הבדידות, מתנות לאביונים נגד האנוכיות ומקרא מגילה כדי לזכור מי אנחנו ולא להתבלבל. תודה רבה לכם. ניפגש ב"ה בשיעור הבא, שבוע אחרי פורים. פורים שמח!

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.