מהו הסוד? – השיעור השבועי – ל”ג בעומר תשע”ט


להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת בחוקותיי, שחותמת את ספר ויקרא. והיום – 33 ימים לעומר, ל”ג בעומר. מאות אלפים יעלו למירון, ומיליונים ירגישו משהו באוויר, במדורות, במנהגי היום הזה, בתפילות, בתהלוכות. אנחנו לא נעסוק בליבת העיסוק של רבי שמעון בר יוחאי, שזהו יום פטירתו, כי הוא עסק בסוד, בספר הזוהר, בתורת הקבלה. אנחנו כן נשאל – מבחוץ, מלמעלה – וננסה לטעום. השאלה שנשאל את עצמנו היא: מהו הסוד? ניתן פה שלוש תשובות מתוך המשנה של רבי שמעון בר יוחאי, מתוך ציטוטים ודברים שהוא חווה ולימד ואמר, וננסה גם אנחנו להתקרב קצת אל הסוד של היקום, של הבריאה, של עצמנו. נתחיל בסוד הראשון:

1. אהבה לצד יראה

או:

חביבות התורה

כבר בדור שלו, ובטח בדור שלנו, רשב”י מלמד אותנו על חשיבות האהבה, ולא רק היראה. קצת היסטוריה: רשב”י מגיע אחרי מות תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא הוא רבו, האיש שבגיל ארבעים החל ללמוד תורה והקים אימפריה של לימוד. ואז – הם לא נוהגים כבוד בזה בזה, ונפטרים. ומה הוא עושה מתוך הטרגדיה הזו? זה מדהים. הוא מתחיל מחדש עם חמישה תלמידים, ורשב”י הוא אחד מהם. בזמן השלטון הרומאי רשב”י ובנו בורחים מהשלטון הרומאי. הם ישבו 12 שנים במערה ולמדו תורה, כשהם ניזונים רק ממים ומחרובים. ביציאתם, הם ראו אנשים חורשים וזורעים את שדותיהם. הם תמהו לעצמם ואמרו: “האם אנשים אלו מניחים חיי עולם, את לימוד התורה, ועוסקים בחיי שעה – חרישה וזריעה”? וכל מקום שבו הם היו נותנים את עיניהם – היה נשרף. כלומר, יש פה אנשים שמידת האמת שלהם מאוד חזקה, הם התבודדו מהחברה במשך שנה, ועכשיו ככה נראה המפגש המחודש שלהם עם העולם. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: “להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!”. הם שבו למערה, וישבו שם 12 חודשים נוספים. עם תום השנה, אמרו לעצמם: “אפילו משפט הרשעים בגיהינום נמשך רק 12 חודש”. יצאה בת קול ואמרה: “צאו ממערתכם!”. הם יצאו והסתובבו בעולם, וכל מקום שבו היה מביט רבי אלעזר היה ניזוק, ואז היה רבי שמעון מביט בו ומרפאו. בערב שבת, הם ראו זקן רץ ובידיו שני הדסים. שאלו אותו: “הדסים אלו בידיך, למה הם”?. השיב: “לכבוד שבת קודש”. שאלוהו שוב: “ומדוע אינך מסתפק רק בהדס אחד”?. השיב להם: “נאמר בתורה: זכור את יום השבת לקדשו וגם: שמור את יום השבת לקדשו. לפיכך נטלתי הדס אחד כנגד ‘זכור’ והשני כנגד ‘שמור'”. אמר רבי שמעון לבנו: “ראה כמה חביבין המצוות על ישראל” ונחה דעתו של רבי אלעזר.

איזה סיפור. איזה תיקון. משפט המפתח הוא: “ראה כמה חביבין המצוות על ישראל”. הרבנית ימימה מזרחי מסבירה את הסיפור ככה: כל השנים במערה, איך שמר רבי שמעון שבת? לפי החיוב: “כבדהו בכסוּת נקייה”. זוהי ההלכה. בכל השנים במערה יש לו בגד אחד בלבד. כל ימות השבוע הוא מסיר אותו ותולה אותו על העץ ומתכסה כולו בחול, ובשבת לובש את הבגד. כלומר, הוא נוהג לפי החיוב בהלכה. עכשיו הוא פתאום רואה בן אדם קונה פרחים לשבת. הלו, מי ביקש ממך? אבל אז רבי שמעון בר יוחאי מסתכל על זה ומתפעל: “וואו. היהודי הזה זוכה להתרגש לקראתה. להתקדש לקראתה. להתלהב. הוא לא עסוק כל הזמן בחיוּב. היהודי הזה לימד אותי גם חיבּוּב. יש דברים לא כתובים. איזה מתוקים אתם, עַם ישראל”.

מאדם ששורף אנשים במבט עיניו, איש-מערה, הוא הופך לאיש מעורה. בהתחלה הוא דורש רק פעולות שכליות, אבל אחרי השנה ה-13 במערה, הוא רואה את מתיקות התורה, את התוספות היפות שלנו, את הידור המצווה, את נוי המצווה.

וזה מוביל אותנו לעוד משפט יסודי מאוד של רשב”י ותלמידיו, המשפט שפותח את החיבור שלהם “אדרא רבא”. אנחנו לא נלמד את הספר עצמו כמובן, אבל רק כמה מילים מתוך ויקיפדיה כדי לדעת על מה מדובר:

“אדרא רבא (בעברית – האספה הגדולה) הוא מאמר מספר הזוהר המתאר את התאספות חבורתו של רשב”י, לשם גילויים של סודות קבלה שלא התגלו עד אז. המאמר עוסק ברובו בתיקוני “הפרצוף העליון”. אדרא פירושה “אספה”, (והתרגום המילולי מארמית: גורן) והחלק נקרא בשם זה מפני שתלמידיו של ר’ שמעון בר יוחאי נאספו לשמוע את דברי רבם. הכינוי רבא פירושו – הגדולה, להבדילה מן ה”אדרא זוטא” שאותה כינס רבי שמעון ביום פטירתו. במהלך ה”אספה” מבקש רבי שמעון מכל אחד מן המשתתפים לשאת דרשה בעצמו. כל אחת מן הדרשות מתייחסת לאיבר אחר מן ה”פנים העליונות” ורשב”י מסביר לתלמידיו, כי אמירתה של כל אחת מן הדרשות מתקנת את “התיקונים העליונים”. עיקר קבלת האר”י כפי שבאה לביטוי בכתבי רבי חיים ויטאל, מיוסדת על הכתוב בשתי ה”אידרות”. ישנם מנהגים הקשורים לאדרא רבה וכן לאדרא זוטא שבה נוהגים לקרוא בל”ג בעומר. הסיבה העיקרית לכך, היא בגלל שסיבת התאספות תלמידיו של רשב”י וגילוי הסודות ביניהם נעוצה באמרה המופיעה בתחילת החיבור: “אנן בחביבותא תלייא מילתא” (אנו בחביבות תולים את הדבר). הכוונה היא שכל גילויי הסודות תלויים בחביבות ואהבת החברים”.

זו חתיכת אמירה: כל המפתח לכל הקבלה והעומק והסודות שהחברים לומדים ביחד – זה החביבות. הם קודם כל תלויים בחביבות, בחברות, באהבה.

דיברתי אתמול בכנס של תנועת בני עקיבא על יהדות התפוצות. הכריזו שם “מלחמה על ההתבוללות”. ופתאום חשבתי על זה: האם מישהו מהנוכחים שם אומר לבן שלו “אל תתבולל? אל תתחתן עם לא-יהודי?”. לא נראה לי שזה מה שאומרים לילד. פשוט יוצרים זהות יהודית, אטרקטיבית, כייפית, משפחתית, עם עברית וחגים, שבת ושירים, לימוד ותפילה, חברים וחוויות, וכל זה ביחד יוצר הזדהות. יוצרים פה “כן” כזה חזק, שברור מאליו מה לא. צריך חביבות, לא מלחמה. ליצור זהות יהודית אקטיבית ומעניינת וחיה. נמשיך אל ה”סוד” השני במשנתו של רבי שמעון.

2. היחס לזולת

או:

אני לא העיקר

כאחד מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא (שטבע את האימרה “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה”), גם במשנתו של רשב”י ישנה חשיבות רבה למידותיו של האדם ולמצוות שבין אדם לחברו. הנה דוגמאות שהן כולן ציטוטים שלו מתוך מקורותינו:

“אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו”. זה נכון שאתה רוצה לדבר, אבל תהיה רגיש לזולת, תשים אותו לפניך. כשאדם בשיא הכעס, זה לא הזמן לרצות אותו, להרגיע, להסביר. צריך לחכות שיירגע, ואז לדבר יותר בנחת, והדברים יישמעו יותר. הרב קוק כותב על כך שזה מעיד ש”האדם השלם גם כן אפשר שיכעוס”. נכון שראוי להירגע מיד, אבל יש מקום גם לתחושות כעס ויש להניח גם להן מקום.

“גדול אונאת דברים מאונאת ממון”. אונאת ממון היא בכסף, בממון, היא פיזית, ואונאת דברים היא “רק דיבורים”. שוב רשב”י מלמד רגישות כלפי הזולת: אונאת דברים זה להעליב, לטרטר מישהו, להביך אותו ברבים, לבקש שיעשה משהו למרות שאנחנו לא צריכים, להגיד לו דברים לא נכונים. זה חמור יותר מאשר לקחת לו כמה שקלים.

“נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים”. זה ציטוט חריף ביותר. תדמיינו את “כבשן האש” שעל ציונו של רשב”י בכל ל”ג בעומר. יש לנו פה הזדמנות לדמיין אש, לראות אש, והוא אומר לנו: עדיף ליפול לתוך האש הזו ולא לבייש אדם אחר ברבים. זה מזכיר לי סיפור נפלא על היכולת לא להלבין פני אדם אחר ברבים. ידיד שלנו, שהיה אז תלמיד תיכון וראה את האירוע מתרחש מול עיניו, סיפר לי פעם ככה: “באחד הימים, בתיכון, התפללנו שחרית בירושלים עם הרב מרדכי אליהו זצ”ל, ואז ליווינו אותו בחזרה לביתו. לדעתי הוא מיהר לאיזה אירוע, והעוזרים והמלווים ניסו שנתקדם בקצב, שלא נעכב אותו. פתאום ניגש אליו איזה בן אדם, מרחוק, שנראה די תימהוני ומוזר, והתחיל לצעוק: הרב אליהו, הרב אליהו! המלווים ניסו לזרז את הליכת הרב, אבל הוא עצר, פנה אל האיש בסבלנות ושאל אותו מה מבוקשו. הטיפוס הדי שרוט הזה, בשיא הרצינות, ניגש לרב ושואל אותו: ‘כבוד הרב, יש לי שאלה: מה מברכים על תפוח?’. זה היה מביך. כמעט התפוצצנו מצחוק שם מולו. זה כמעט כמו לשאול ‘כבוד הרב, איך עושה פרה?’. אדם כזה קטן, ניגש לאדם כזה גדול, עם שאלה כל כך קטנה. אבל הרב לא צחק. הוא עצר, השתהה, עשה את עצמו חושב לעומק על השאלה, וענה באריכות כך: ‘תשמע, שאלה גדולה מאוד שאלת! צריך לבדוק אם התפוח הוא מוצק, רגיל, ואז מברכים ‘בורא פרי העץ’, או אולי הוא נוזלי וזה מיץ תפוחים סחוט בכלל, ואז אולי הברכה אחרת. אולי בישלו את התפוח כסוג של קינוח עם תוספות, אולי בכלל ריסקו אותו. אני מציע שתבוא אליי לישיבה באיזה יום ואנחנו נדון בשאלה הזאת ברצינות…

האיש התרגש מאוד. התרגש מההכרה בו, בשאלתו, בעצם החשיבות שלו. כל אלה שלפני רגע צחקו על המוזר השכונתי הזה נשארו שם מהורהרים. יש אלפי סיפורי מופתים גדולים על הרב אליהו, אבל אני נזכר המון דווקא בסיפור הזה, בגלל הגישה של הרב לכל יהודי, לכל שאלה, לכל תפוח”.

כל הציטוטים של רשב”י בעצם אומרים לנו – שים את הזולת במרכז ולא את עצמך. יש סיפור נוסף שקשור בו שמעביר את המסר הזה. כולם מכירים את השיר המפורסם על רשב”י: בַּר יוֹחָאי, נִמְשַׁחְתָּ אַשְׁרֶיךָ, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶךָ. הנה “מאחורי הקלעים” של הפיוט הזה: הרב שמעון לביא נולד בספרד במאה ה-15. בעקבות גירוש ספרד הגיע בילדותו לעיר פאס שבמרוקו ושם גדל ופעל כרב וגם כמקובל. בשנת 1551 החליט לעלות לארץ ישראל. בדרך הוא עבר בטריפולי, ושם גילה מציאות קשה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי מספר בספרו “שם הגדולים” שהיא מעין אנציקלופדיה לגדולי ישראל את הדברים הבאים: “ואני שמעתי דהרב הנזכר היה דעתו ליסע לארץ-ישראל, וכשבא לטריפולי, ראה שלא היו יודעין דת ודין. ואמר בלבו כי טוב לו לקרבם לתורה וללמדם תורה וליראה את ה’, יותר מהליכת ארץ-ישראל, וכן עשה. והרביץ תורה שם והיה זה שנת ש”ט (1549)”.

תחשבו רגע על הרב שמעון לביא. הוא צריך להחליט: האם אני מגשים חלום פרטי, רוחני וגדול אבל פרטי, או נשאר איפה שצריך אותי יותר, כאן ועכשיו?

הוא מחליט להישאר ולשים את הזולת לפניו. הרב לביא תמיד התגעגע לארץ ישראל וקיווה שביום מן הימים יזכה לחיות בה. תקווה זו באה פעמים אחדות לידי ביטוי בספרו “כתם פז”. הנה, למשל כשהוא דן במנהגי שבועות, הוא כותב: “אנחנו נוהגין בכל ליל א’ שבועות בל”ב פיוטים המיוסדים אצלנו עפ”י סוד החכמה, א-ל א-להי ישראל יעזרנו לאומרם בארץ הקדושה”. והוא חוזר על משאלה זו גם בסיום פירושו לזוהר: “אוחילה לא-ל יקימנו ואחיה לפניו עד השלימי כל ספר הזוהר בארץ הקדושה”.

הוא הנהיג את הקהילה 39 שנים ועשה סדר בכל הבלבול והבורות שהיו שם: פתח תלמודי תורה, פרסם סדר תפילות, כל הנהגות העדה השתפרו, היה בית דין, הוא גם היה רופא של השליט ולכן גם נציג הקהילה מול השלטונות. מספרים שכאשר בא הוא ראה שמתפללים בשבת תפילת שמונה עשרה של חול. ושם, רחוק מישראל, רחוק ממירון, הוא כתב את הפיוט בר יוחאי והלחין אותו. בר יוחאי, נמשחת אשריך. הפיוט הגיע לצפת, תלמידי האר”י קיבלו אותו בהתלהבות ומשם הפיצו אותו לגולה כולה. הפיוט הגיע אל חסידים אשכנזים, לאיטליה, צפון אפריקה, פרס, נדפס בסידורים ובמחזורים, לא רק בל”ג בעומר אלא בליל שבת, גם בתימן. שימו לב, בסידור תכלאל, הסידור התימני נכתב: “פזמון נאה מארץ-ישראל, שמסדרין בכל ערב שבת וסדר קבלת שבת על קבר רשב”י”. פזמון נאה מארץ ישראל…

החלטתו העוצמתית של הרב שמעון לביא לא מספיק מפורסמת, חשוב להזכיר אותו ביום הזה. היום, עכשיו, שרים במירון מאות אלפים את שירו על קברו של רשב”י, במובן מסוים – הוא הגיע למירון, הוא הגיע לארץ ישראל.

כדי לסכם את החלק הזה נביא ציטוט מימינו, של “הנתיבות שלום”, הרב שלום נח ברזובסקי. כך הוא מסביר לנו את הסוד:

“ומה המסר והעניין של רבי שמעון? ביטול הישות. כך עשה בכל שנותיו במערה. וביטול הישות – הוא שורש השמחה. שכל זמן שהאדם שקוע בעצמו וכל עולמו סובב את ישותו, הרי מן הנמנע שיהיה שרוי בשמחה כי תמיד יש עניינים בגוף ובנפש אשר אינם כפי רצונו, ומעיקים עליו להשבית ממנו שמחה. רק כאשר האדם משתחרר מהישות והאנוכיות, וכל ענייני קנאה ותאווה והתרגזות וכדומה ממנו והלאה, יכול הוא להיות שרוי בשמחה ולשמוח עם הזולת ולשמוח עם הקדוש ברוך הוא, וכמו שאמר הרב מקוברין: איזה עולם מלא אור ומתיקות הוא העולם הזה – למי שאינו שקוע בו”. (“נתיבות שלום”).

בהקשר הזה, אני רוצה להזהיר מראש מפני הסיקור התקשורתי של מירון. גם אני לא מצליחה להעביר את המסרים העמוקים האלה במדיום חזותי. משהו בעומק של רשב”י לא בדיוק “עובר מסך”, אז הולכים לכיוונים אחרים – כמה מסוכן להדליק מדורה (נכון, צריך להיזהר), איך עושים מרשמלו וכו’ וכו’. בשנה שעברה בל”ג בעומר הייתה דוגמה מדהימה: כתבה שבאופן נדיר אפילו התנצלו עליה אחרי השידור בתאגיד “כאן”, אבל זה באמת שודר ומעיד על רוח כתבות ה”הדתה”: יובל המבולבל העז ללמד ילדים את “ואהבת לרעך כמוך” באירוע של חב”ד. נמשיך.

3. פנימיות ולא חיצוניות

השבוע נפטר בגיל 103, כמעט 104, הרמן ווק. סופר, מחזאי, זוכה פרס פוליצר. הוא היה ציוני נלהב, וחזר בבגרותו לשמור תורה ומצוות. הוא בא מבית דתי, התרחק ואז התקרב, וכך הסביר זאת: “הרגשתי שיש שפע גדול במסורת היהודית, שזו ירושה כבירה. הייתי צריך להיות אידיוט כדי לא לנצל את כל זה”. הוא היה בקשרים חמים עם הרבי מלובביץ’ ועם חסידות חב”ד, הפטירה שלו סוקרה בתקשורת העולמית כמובן, ובמסגרת שלנו, נראה לי מתאים לצטט קטע שלו מתוך הספר “זה א-לי”, כפתיחה ל”סוד” השלישי, סוד הפנימיות. אנחנו בעידן מהיר, שטחי, חיצוני. אתה נמדד לפי מראה חיצוני, מספר עוקבים ולייקים, משכורת, מעמד, תארים. התורה יכולה להרשים מאוד במישור הזה, אבל לא רק. היא לא רק חיצונית, יש בה דברים קשים, לא מובנים, נסתרים, שדורשים עמל והשקעה ומסירות. דברים שלא מצטלמים בשנייה. וכך כתב הרמן ווק, כך כתב הסופר הדגול על המבנה המיוחד של ספר הספרים, התנ”ך: “לפני זמן לא רב השקיע מו״ל אחד כסף רב בהוציאו מעין ‘תנ״ך המיועד לקריאה כספרות חיה’. העורך עיבד את חומשי התורה על-ידי שהשמיט את כל הדינים. ספר ויקרא, ככל הזכור לי, צומצם לכדי חצי עמוד לערך, כולל פסוק אחד שנראה היה כאילו כדאי להחזיק בו: ‘ואהבת לרעך כמוך’. העורך איש ‘הספרות החיה’ השאיר את מעשה יוסף והשמיט את הדינים התלויים בארץ מפני שסיפור-העלילה של יוסף מזהיר הוא על-פי אמות המידה היווניות, ואילו החוקים – חומר משעמם. היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה. תכנית המשכן וקריעת ים-סוף – ערך אחד להן בעיניהם”.

ובדיוק הבוקר מאזין יקר שלנו שלח לי, ממש כהמשך לדברים האלה, דברים שאומר רשב”י בזוהר הקדוש: “ר’ שמעון אמר: אוי לאותו אדם שאומר שהתורה באה לספר ספורים בפשטות. אלא כל דברי התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים. בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטיפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו. כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים של עולם הזה. הטיפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא ספור התורה ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שתחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה של התורה.

אוי לאלו הרשעים שאומרים שהתורה אינה יותר מסיפור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר. אשריהם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כן לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבושים”.

הנה כמה ציטוטים של רבי שמעון מהתלמוד, לא מזוהר, וגם שם הוא מכוון אותנו לראייה יותר פנימית של הדברים:

“ראיתי בני עלייה והן מועטין”. זה מושג מיוחד, בני עלייה, אנשים עליונים יותר, ששייכים כבר בעולם הזה – לעולם הבא. צריך לשים לב לאנשים כאלה. לדבוק בהם.

“גדול שימושה של תורה יותר מלימודה”. להיות ליד תלמיד חכם ולשמש ולעזור וללמוד ממנו, זה יותר מאשר ללמוד תורה. כי שוב, יש פה דברים שהם מעבר לטקסט הכתוב, יש סודות.

“כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו”. אדם שקובע מקום לתפילתו זה אדם פנימי יותר, עם יישוב הדעת, עם רוגע, עם שלווה, עם עולם פנימי.

“קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג”. איזה משפט חזק. רק שנבין – גוג ומגוג זה מלחמת עולם איומה, אסון של אחרית הימים, מלחמה עקובה מדם שבה לא עלינו מיליונים נהרגים, מדינות נהפכות, עיירות נמחקות, יש המזהים את השואה עם מלחמת גוג ומגוג שבמקורות. לא ניכנס לפרטים ולפרשנויות, אבל שימו לב מה אומר לנו רשב”י: “קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג”. ההקשר המקורי שם אצל רשב”י הוא דוד ואבשלום. יותר ממה שהאויבים של דוד מקשים עליו, קשה לו המרד של בנו אבשלום, שאותו גידל. יחסי הורים וילדים הם יותר ממלחמת גוג ומגוג. כשיש מריבה בבית – זה נורא. שלום בית, זוגיות, חינוך ילדים – אלה הדברים הכי חשובים, זה לא משהו שולי. חמותי היא מנחת הורים והיא אומרת שאנחנו עושים בשלום בית ובזוגיות ובחינוך ילדים של משפחה אחת בלבד בישראל, ואם את האנרגיה הזו נשקיע בכל המשפחות שיש בארץ, במשפחה האישית שלנו – המצב שלנו יהיה הרבה יותר טוב. הכוונה היא כמובן למשפחת נתניהו. תחשבו שאת כל האנרגיה שאנחנו משקיעים בה, ובו ובילדים – כל אחד היה משקיע בעצמו ובשיפור המשפחה שלו.

“דברים שהקב”ה שונאן אף אני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום, ואין צורך לומר לתוך ביתו של חברו”. גם זו אבחנה על יחסי פנים וחוץ. אדם צריך להשמיע קול לפני שהוא נכנס לבית. לדפוק על הדלת, להודיע, לא להפתיע פתאום. זה מגיע מתוך תפיסה של צניעות, עדינות, בושה, תרבות, פרטיות. מסופר במקורותינו אפילו על רבי יוחנן שהיה משמיע קול, מתריע, על כך שהוא עומד להיכנס לבית חברו. להשתעל, להתעטש, אנחנו מכירים את זה גם היום, אתה לא רוצה להבהיל ולהפתיע. מובא שם אצל רשב”י, סביב האמירה הזו, פסוק מספר שמות. משה נצטווה לעשות בשולי מעיל האפוד של אהרון הכהן פעמוני זהב ובתוכם רימוני זהב, כדי שיישמע קולו כשהוא נכנס לעבודת הכהונה, “ונשמע קולו בבואו אל הקודש”. מכאן לומדים חכמינו שאפילו הכהן הגדול צריך להשמיע קול לפני שהוא נכנס לעבודתו. למה? בגלל דרך ארץ, בגלל הכנה מראש. זה חשוב מאוד בעיקר בעידן הטכנולוגי הנוכחי. אם ניכנס עכשיו לפיד כלשהו, לא משנה באיזו רשת חברתית, הכותרת הראשית יכולה להיות: “הנכנס לביתו פתאום ואין צורך לומר לתוך ביתו של חברו”. אתה נכנס בבת אחת, בלי ששאלו אותך לפני כן, לרגעים פרטיים שהופכים לציבוריים, לתוך הבית, הרכב, הסלון, המטבח, להצעת הנישואין, למריבה, לרגעים הכי אינטימיים.

לסיכום: ניסינו להתקרב מעט אל הסוד של”ג בעומר מלמד אותנו. דיברנו על שלושה עקרונות שאפשר לקחת מכאן לחיינו:

ראשית, אהבה לצד יראה, עם כמה שיותר חביבות.

שנית, לתת מעצמי ולדאוג יותר לאחר. ואהבת לרעך כמוך, כמו שהרבי של רשב”י אומר.

שלישית, פנימיות ולא חיצוניות, להשקיע ברבדים בחיים שלא מקבלים עליהם לייקים.

ל”ג בעומר שמח, שבת שלום, ניפגש בשבוע הבא ב”ה עם ספר חדש – במדבר.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!