מה עגל הזהב שלנו? – השיעור השבועי – פרשת כי תשא תשע”ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת “כי תישא”, אבל אפשר לכנותה “פרשת עגל הזהב”. היא עוסקת בתחילתה בסיום נושא המשכן, שהעסיק אותנו בשבועיים האחרונים, ובנושא של תרומת מחצית השקל והמינוי של בצלאל, ולסיום עוד אזהרה על שמירת השבת. אחר כך – סיפור חטא העגל, ואחר כך סיפור הלוחות השניים. איזה כיף שזה מגיע באותה פרשה, שאחרי החטא מגיעה המחילה, אחרי הקלקול מגיע התיקון. אנחנו לומדים את י”ג מידות של רחמים, ומשה יורד מן ההר עם הלוחות השניים. אנחנו נתעסק בעיקר בחלק האמצעי, בחטא העגל. למה? כי אנחנו עדיין חוטאים בו, במובנים מסוימים, וגם בלי לשים לב. הרי קל לזהות עגל זהב שעשוי מתכשיטים וצבוע זהב וכולם רוקדים סביבו. קשה יותר לזהות עגל זהב כשהוא חמקמק יותר – כשמדובר בהחלפת ערכים, בבחירה בעגל הזה על פני התורה. יש פסוק אחד מתהלים שילווה אותנו הערב: וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב.

זה פסוק כואב ויסודי. להמיר את הכבוד שלנו תמורת יצור אוכל עשב… הלכתי להקשר המלא שלו, ואנחנו ננסה בעזרת שלושה פסוקים בתהלים להבין מה הסכנה בחטא העגל, לא שם במדבר אלא כאן ועכשיו, גם הערב. נתחיל.

1. יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה / מהירות מול איטיות

זה הפסוק הראשון במזמור ק”ו שמתאר את חטא העגל. אני יוצאת מנקודת הנחה שאת העובדות הבסיסיות אנחנו זוכרים, אבל נזכיר בכל זאת: עם ישראל יוצא ממצרים, מגיע להר סיני, מקבל את התורה וכאשר משה עולה להר סיני להביא את לוחות הברית, הם עושים את עגל הזהב. לא מספיק מדברים על סיבה משמעותית מאוד לחטא העגל – המהירות, החיפזון: וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינו כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. הכל באווירה של יאללה, קדימה, מהר, אין זמן. ספרנו 40 יום ולפי הספירה שלנו – זמנך עבר. זמן העגל הגיע. ואיפה? צריך להבין שהם עומדים למרגלות הר סיני. “יעשו עגל – בחורב”. כותב האבן עזרא: טעם בחורב – במקום ששמעו קול השם.

וממש באותו סגנון מבאר הרד”ק: והנה הם עשו עגל בחורב במקום שקבלו התורה ששמעו באזניהם עשרת הדברים ונאמר בהם לא תעשה לך פסל וכל תמונה.

אם הם היו מחכים חודש והולכים מהר סיני ועושים עגל, זה גם היה לא בסדר, אבל כאן יש משהו בולט, זה קורה למרגלות הר סיני, בחורב. הפסוק מדגיש ששם-שם נעשה העגל, שם נעשתה המסכה. דווקא במקום שבו שמעו “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”.

למה הם עושים את זה דווקא שם? לשיטתם, שצריך להקים עגל, למה הם לא מחכים? התשובה היא: הם לא מחכים כי כל החטא הוא לא לחכות. לקבל כאן ועכשיו ומהר והכול. תראו מה כותב המלבי”ם: כאשר בושש משה עשו את העגל כי אמרו שצריכים לאמצעי בינם לבין ה’, ואחר שלא בא משה שהיה אמצעי ביניהם עשו להם אלהים אשר ילכו לפניהם, ואז המירו את כבודם שהוא הנהגת משה בתבנית שור.

בהמשך הוא מסביר עוד עניינים, כמו העובדה שהם למדו מהמצרים וטעו לחשוב שאפשר לשלוט בכוחות הטבע דרך העגל, אבל בואו נתמקד בנקודה הבסיסית – משה איחר. הרב יעקב (יענקל’ה) גלינסקי, מסביר שהאיחור הזה הוא ה-עניין, וכך הוא מסביר:

לא תמיד מה שנכון ואמיתי הוא גם נוצץ. פעמים רבות “משה רבנו מאחר”. מי שמזוהה עם ערכי נצח עתיקים ועמוקים לא תמיד מתנהל בקצב האוטוסטרדה היומיומי, לא תמיד עומד בציפייה לקבל הכול כאן ועכשיו. משה רבנו לא תמיד הכי שנון ומעודכן, וגם לא מציע פתרונות קסם. אין לו שלום עכשיו או צדק עכשיו או ביטחון עכשיו או עגל עכשיו. והוא לא רק מבטיח הבטחות, אלא בעיקר דורש מהעם לעבור תהליך ממושך וארוך יותר.

ומה שהיה הוא שיהיה, מסביר הרב גלינסקי: מאז ועד היום העם היהודי יספוג ביקורת על כך שהוא לא מספיק מעודכן, לא עומד במבחן הזמן, ולכן כדאי לו לאמץ דברים יותר מהירים, נגישים, זוהרים. זה לא סיפור היסטורי אלא סכנה אקטואלית. עומקה וקדושתה של תורת משה לא תמיד נראות טוב כמו עגל הזהב.

יש היום שיח רב על מהירות מול איטיות. יש תנועה ששמה Slow Movement שקוראת להאט את קצב החיים. זו לא עוד מפלגה, ברוך השם, אבל לא חייבים מפלגה כדי להשפיע. עמית נויפלד הוא ראש התנועה הזו, שאפילו קורא לתהליך שעוברים אצלו “חזרה בהאטה”, כמו “חזרה בתשובה”. וכך הוא מסביר: תרבות הצריכה תופסת את הזמן כמשהו שצריך לנצל ביעילות מקסימלית. זמן זה משאב, ובתפיסה קפיטליסטית אנחנו מנסים כל הזמן למקסם זמן, להאיץ כל פעילות כדי שתיקח פחות זמן ותפנה זמן לדברים נוספים. מהם הדברים הנוספים? עוד דברים שננסה לדחוס ולזרז ולהאיץ… לכן יש אנשים שמנסים לחזור למושגים של החברה החקלאית, לפני המהפכה התעשייתית. במהפכה התעשייתית התחילו לדבר על התייעלות, כמה פועלים, כמה מכונות, כמה מוצרים, אבל זה נכנס גם לתוך החיים הפרטיים – ניסיון להספיק כמה שיותר ביחידת זמן אחת. זה כמובן משליך על המון תחומים – מזון מהיר, תחשבו איזה צמד מילים מצחיק זה. מצחיק-עצוב. כביש מהיר, אוטוסטרדת המידע… בכל סקר, כששואלים אנשים, הם היו רוצים חיים איטיים ופשוטים ורגועים יותר. אחוזים מדהימים של כ-70-80% אומרים שהם היו רוצים להאט את חייהם, להיות יותר עם בני המשפחה, ושואלים את עצמם: למה בעצם אנחנו כל הזמן ממהרים? אם זו חברת השפע, למה אין לנו זמן ליהנות מהשפע? הרי אמרו שהמכונה תשחרר את האדם, ובינתיים זה לא קורה, אנחנו במרדף מתמיד. צריך לשנות את ההגדרות שלנו להצלחה. בתקשורת אומרים שרמת החיים של הישראלים עלתה בעשרה אחוזים, והאינדיקציה היא שצרכנו 10% יותר. מה הקשר? אין מדד אחר של צמיחה ואיכות חיים, רק כסף? אולי למדוד כמה זמן אנשים קראו ספר? דיברו עם הילדים?

חשבתי לעצמי שאפשר לעבור לנקודה הבאה בחטא העגל, אבל אז קיבלתי את הפנייה הבאה: “שלום סיון, שמי אלעד מדמון מקיבוץ שדה אליהו. לשיעור הקרוב יגיע ירון סילברמן ואביו יוסי והסיפור שלהם מדהים. ירון, עם שיתוק מוחין, בכיסא גלגלים, נולד כתאום לפריאל, שני התאומים יהיו השבוע בני 34, ירון למד בתיכון של הקיבוץ בתכנית משולבת שנבנתה כאן, הוא במרכז שיקומי. הם יצאו כעת למסע שמעולם לא נעשה וטיפסו על הרי האנאפורנה, חלק מהרי ההימלאיה בנפאל. מפקד האלפיניסטים חלם לעשות טראק של נכים בנפאל, היינו 24 סך הכול, אני מצרף כמה תמונות, אנחנו נהיה באולם בזמן השיעור, בדרך כלל אנחנו צופים באינטרנט אבל לכבוד יום ההולדת של ירון אנחנו באים להיכל שלמה לירושלים, זה בחור שמוכיח שאפשר להגיע הכי גבוה, תרתי משמע, כי לנשמה אין גבולות”.

כתבתי תודה נרגשת לאלעד, ואז הוא כותב לי: זה יום ההולדת שלהם, כלומר הם עלו לתורה בפרשת כי תישא, אני מצרף לך את דרשות בר המצווה שלהם לפרשה פה בקיבוץ. הסתכלתי, ומה אני מגלה בדרשה של פריאל, אח של ירון? שימו לב לכותרת: “על הסבלנות – פריאל סילברמן”. וכך הסביר נער הבר מצווה: “בפרשת כי תישא מופיע חטא העגל, ומה שגרם לבני ישראל לשגות כך זה חוסר סבלנות. אילו רק חיכו עוד יום אחד, משה רבנו היה מגיע ובני ישראל לא היו חוטאים. המילה סבלנות אינה מופיעה בתורה, אבל לפי מילון אבן שושן סבלנות היא התאפקות, שליטה ברוחו, ארך אפיים. והנה הגענו לשם נרדף שמופיע גם בפרשתנו: ארך אפיים היא בין 13 המידות של הקב”ה שמתגלות בפרשה. ה’ כעס על בני ישראל על העגל, כמעט השמיד אותם, אבל סבלנותו גברה והוא מחל להם, והעניק לנו במתנה את 13 המידות שאנחנו צריכים לדבוק בהן, וביניהן – ארך אפיים”. אז מזל טוב באיחור של כמה שנים לנער הבר מצווה שחוגג עם אחיו 34 השבוע, ותודה שבאתם.

2. וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב / להחליף ערכים בלי לשים לב

נמשיך. הביטוי עגל הזהב עדיין קיים. הוא מאוד נוכח בשפה, אפילו בחדשות. כתבתי “עגל הזהב” בגוגל, לא בגוגל רגיל אלא בגוגל-ניוז, גוגל-חדשות, כדי לבדוק מה האזכורים האחרונים בחדשות של הביטוי. שימו לב: מאמר על פרשת אפי נווה ולשכת עורכי הדין: “הכסף ובצע הכסף הם כיום עגל הזהב במקדשנו…”. מאמר בעיתון “הארץ”: “נטע ברזילי היא עגל הזהב החדש של החילונים”. כתבה בווינט נגד המטוס של ראש הממשלה: “זה יהיה מטוס שהוא עגל הזהב מעופף, זה חצוף”, אומרת מרב מיכאלי. הפסל של נתניהו בכיכר רבין הופל על ידי המפגינים: “זהו עגל הזהב”. “הסגידה למבחני המיצ”ב היא עגל הזהב”.

זה מאוד יפה לראות שאלפי שנים אחר כך, במדינה היהודית שהוקמה כאן, הביטוי עגל הזהב הוא בשימוש, ואנשים משתמשים בו נכון: כחילוף של ערכים נכונים בערכים לא נכונים, כסגידה מוגזמת לערכים שגויים. כמובן שלא כל מי שאומר “עגל הזהב” צודק, חלק מהדוגמאות פה שגויות לדעתי, אבל בואו נבין לעומק מהו המנגנון שעגל הזהב חושף בפנינו: המרה של כבוד… בשור. זה ביטוי ממש עצוב. יש לכם כבוד, אתם קרובים למלאכי השרת, קיבלתם את עשרת הדיברות, אמרתם “נעשה ונשמע”, כל אחד מכם שמע את השכינה וראה קולות וברקים, חציתם את ים סוף, שפחה על הים ראתה יותר מהנביא יחזקאל בן בוזי, אתם חיים בדור של משה רבנו, תחשבו שאת השיחות על גנץ וכחלון וסמוטריץ’ החליפו שיחות על משה, אהרון ומרים… זה סדר הגודל, זו ההנהגה, זה עבורם אנשים אמיתיים, שחיים איתם. איזו רמה, איזו פסגה, איזו רוממות. אבל – וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. הם מסוגלים להחליף את כל זה בשטויות. המפרשים מסבירים שהם החליפו ממש את כבודו של ה’ עצמו:

אבן עזרא: וימירו כבודם – כינוי לכבוד השם.

היום כשעוסקים בשיווק משתמשים במונח “יחסי המרה”, כמה אחוז מהמשתמשים עשו את הפעולה הרצויה ביחס לכלל המשתמשים – כמה הקליקו על כפתור רכישה, כמה השאירו מייל, או כל דבר אחר שהוגדר. אם ביקרו בדף שלך 100 משתמשים ומתוכם עשרה מילאו טופס “צור קשר” כמו שרצית, אז יחסי ההמרה באתר הוא 10%. ככה בודקים אפקטיביות של פרסום. המרה זה לקחת אדם ולגרום לו לפעולה. כאן יש המרה מעליבה במיוחד. הם לא באו עם אידיאולוגיה חדשה, דת חדשה, איזה רעיון רוחני אחר. הם באו עם “שור אוכל עשב”, עם משהו שברור שהוא נחות ביחס לכבוד שלהם. תראו איך מתארים זאת המפרשים:

רש”י: אוכל עשב – אין לך מתועב ומשוקץ מן השור בשעה שהוא אוכל עשב שהוא מוציא פֶּרֶשׁ רבה והוא מלוכלך בה, סברה אחרת רירו.

מצודת דוד: אוכל עשב – הזכירו בגנותו שמלכלך העשב ברירו ואוכלו.

במילה אחת: איכס. השור לא אוכל באופן אסתטי במיוחד, והפסוק בכוונה מציין “שור אוכל עשב” ולא סתם שור. אין ברירה אלא להגיד זאת מפורשות: הם לקחו את אלוקים, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, והמירו אותו בשור שמעלה גרה עם עשבים.

רבי יצחק עראמה ישב בספרד בתקופת גירוש ספרד. בספרו “עקידת יצחק” הוא מזהיר אותנו שלא מדובר רק בבחירה שלהם אלא גם בבחירה מוטעית שלנו, וכך הוא כותב:

על זה אמר המשורר ‘וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב’. ואם פשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בסיפור הזה ידבר, הנה גם כן אפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומים, אשר בהם ממירים כבודם האמתי… שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת ונוטלים בעבורו העניינים החומריים אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה”.

בספר “חובות הלבבות”, ספרו של רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה, הוא כותב על כך. מדובר בספר שנכתב בשנת 1080 בספרד המוסלמית, בתקופת תור הזהב, וכך הוא כותב: “מי שבוטח בזולת ה’, מסיר האלוקים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו, שנאמר (תהילים) ‘וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב’ ונאמר (ירמיהו) הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל”.

אני רוצה לתת שתי דוגמאות לתפיסות עולם של עגל שעלולות לכבוש אותנו. הראשונה – כסף. נזכיר קודם כל שהנשים לא חטאו בחטא העגל. הן לא רצו לתת תכשיטים לעגל, וכן רצו לתת תכשיטים למשכן. זה מדהים, לאורך כל התקופה במדבר הן שומרות על רמה רוחנית גבוהה יותר. הרבי מלובביץ’ אומר שגם היום זה תפקיד האישה לא להתבלבל בין עגל הזהב לבין המשכן, לשים לב שהערכים שלה ושל הבית שלה יהיו נכונים. יש שיחה נפלאה של הרבי מלובביץ’ שבה הוא שואל: מה יש לך במרכז הבית, עגל או משכן? מה יש לך בסלון? מה שומעים בני הבית, על מה מדברים ולמה נותנים חשיבות, לכסף או ליהדות? הוא הרי פעל באמריקה, מול יהודים שבמסירות נפש היו צריכים לא לעבוד בשבת, או לשלם על חינוך יהודי או על בשר כשר, והוא אומר כך: “אפילו אם נרגשת איזו נטייה שבשביל כסף צריכים לוותר על ענין של יהדות – צריכה האשה לעמוד בתוקף ולצעוק: כיון שהבית צריך להיות משכן ומקדש להקב”ה, שיוכל לומר עליו “ושכנתי בתוכם”, כלומר, בבית זה אתגלה עם הקדושה והאור שלי – אי אפשר לוותר על עניינים של יהדות! וכשם שבימים ההם פעלו הנשים שעגל הזהב שרפוהו וטחנוהו ונעשה לאפר ועשן, ואילו המשכן נבנה בעזרתן של הנשים שהן היו הראשונות לסייע בבניית המשכן, כמו כן בדור עקבתא דמשיחא שהוא הגלגול של הדור ההוא, בידן של הנשים למנוע את הענין של ‘עגל הזהב’, דהיינו ההשתחוואה לכסף תוך כדי וויתור על עניני יהדות, ואדרבה, לנצל את הכסף שמשיגים כדי לעשות מבתיהן משכן ומקדש להשראת השכינה,ואז לא חסר מאומה בכל המצטרך… וכאמור, בידן של הנשים שכל אחת תעשה מביתה משכן ומקדש להקב”ה, שאז יהיה הבית בריא, חי ושמח, ויהיה בו אלקות בגלוי, ועל ידי זה יזכו – יחד עם בעליהן וילדיהן – לילך בקרוב לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן”.

עכשיו לדוגמה שנייה. השבוע, בדיוק בשבוע שבו קוראים על עגל הזהב, קיבלתי ספר חדש-חדש, של כרמית גיא: “חלום ושבר – סיפורם של הקומוניסטים העבריים”. זה מחקר היסטורי שלה על התנועה הזו, שחשבה שהקומוניזם הוא הגאולה, הוא תיקון עולם. כרמית גיא נולדה בקיבוץ יד חנה, קיבוץ קומוניסטי, שהוריה נמנו עם מייסדיו. היום קוראים למקום “יד חנה חומש” כי קלטו שם שלושים משפחות של מפוני חומש מצפון השומרון… ההיסטוריה שלנו מעניינת, אין ספק. בכל אופן, רואים פה איך חבורה שמגיעה כמעט כולה מבתים חסידיים, הולכת אחרי עגל זהב, ואיך היא בעצמה מנפצת ומנתצת אותו בסוף. המנהיג הוא פרופ’ שמואל אטינגר, מחסידות קרלין וחב”ד, בוגר ישיבת חברון, שהוביל את הקומוניסטים העבריים. אבל ביקור שלו בפולין מגלה לו את האמת המרה על מימדי ההשמדה, לא רק על ידי הנאצים אלא גם על ידי קומוניסטים, הוא חוזר לארץ וחוזר בו מדרכו, לאט לאט כל החבורה נוטשת את הרעיונות האלה, וזה לא קל. בואו נראה כדוגמה מודעת אבל מאותה תקופה, ככה כתבו על סטלין, שנבין את הלך הרוח:

מודעת אבל על סטאלין

וכך כתוב פה: מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל יוסף ויסאיונוביץ סטאלין. אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול, אדריכל הבנייה הסוציאליסטית וקברניט תנועת השלום בעולם, פעליו ההיסטוריים הכבירים ידריכו דורות במיצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל.

היום יודעים כמובן שמדובר באחד מגדולי העריצים אי פעם, שעסק בחיסול מתנגדים, חיסול מי שנחשדו כמתנגדים, טיהורים, כליאה במחנות עבודה וכפייה, פולחן אישיות מטורף, דיכוי, הרעבה המונית, הגליות למזרח, יש מחלוקת בין היסטוריונים כמה מיליוני בני אדם נהרגו בגללו, ההערכות הן – בין 8 ל-20 מיליון קורבנות. אבל פה במודעת האבל, בעברית, במדינה היהודית, עוד כתבו: “כל האנושות המתקדמת נחרדה”…

בפרק האחרון שנקרא “סוף הדרך” כרמית גיא מתארת ערב טעון ומרגש, בשנות הארבעים. ביום השנה למהפכת אוקטובר הם נפגשים, ממשיכים לציין את התאריך, ויש תיאור קסום של מפגש העלאת הזיכרונות הזה של מנהיגי הקומוניזם העברי. זה קורה בבית של לוטה והנס רוזנטל. הבן שלהם, הלשונאי רוביק רוזנטל, הוא שכותב את התיאור של המעמד. הנס ביקש את רשות הדיבור. וכך הוא אמר לנוכחים: “תיעבתי את היהדות. תיעבתי כל מה שקשור בה. אבל כשהתפרקה המפלגה הבנתי שעשיתי לעצמי עבודה קלה, אתם מבינים, שלא פיצחתי את התיעוב הזה ולכן אני תקוע איתו, לא לבלוע ולא להקיא”. שוב השתררה שתיקה, עד שהנס הפר אותה: “אבא שלי היה פקיד קטן במשרדי הקהילה של שטטין (עיר בפולין). אני אפילו לא יודע מה היה בדיוק התפקיד שלו, מלחך הפנכה של פוגלשטיין, חזן עם קול של זמיר שנתנו לו לעלות לדוכן ולשיר רק כשהחזן הראשי הואיל בטובו לחלות, והוא אמר תודה על כל הפירורים האלה, ובבית היה יושב ומביט כמו ילד מאוהב איך אמא מבשלת את האוכל הכשר והשמן שלא יכולתי לסבול. וכשהתחלתי להביא הביתה ספרים שלא היו ספרי קודש, היה מעווה את הפרצוף. לא היה לנו על מה לדבר, והחום והזיעה של בית הכנסת ביום כיפור, והקנוניות בתוך הקהילה, והיהודים שמנסים להיות יותר גרמנים מגרמנים ושרים תפילות לקיסר. כשפגשתי את החברים הקומוניסטים בברלין זה היה רגע של ריחוף, של אושר, רגע של גאולה. כל החומות התמוטטו, אין יותר לאומים, אין יותר אלוקים שלי ואלוקים שלך. רציתי לגור ברוסיה הסובייטית, להיות חלק מעולם המהפכה, עולם שאין בו חומות”.

יוסף פרמינגר חייך ושאל: “ובכל זאת, מה קרה כשהמפלגה התפרקה, הנס?”.

“אני לא יודע בדיוק איך לנסח את זה”, השיב הנס. “בפעם הראשונה הלכתי אל התיעוב שלי במקום לברוח ממנו. רציתי לפצח אותו, לדבר דווקא עליו. זה היה קשה. בשבילי לומר ‘אני יהודי’ במקום ‘אני בן אדם’ או ‘אני פועל’ היה כמו לפרוץ מנהרה בתוך הר. התחלתי לכתוב. היד שלי רעדה, עשרים פעם התחלתי ומחקתי והתחלתי שוב. כשגמרתי לכתוב הייתי מאושר. הכול התחוור לי בבהירות. אדם לא יכול לברוח מעצמו, יהודי לא יכול לברוח מיהדותו, כי היא תרדוף אחריו בכל דרך, כי היא ספוגה לו בעור ובבשר”. הנס שלף ספר שירים וביקש לקרוא שירים שעד היום לא הראה לאיש, וכך מסתיים הספר של כרמית גיא, עם השיר הזה:

יהודי אני, בנו של יהודי

אך כה מעט מזה אליי דיבר

מדבר תורה וקול הא-ל סלדתי

גרמניה לי נתנה די והותר.

ואז בא היטלר, עולמי הפך

יהדותי הפכה גורל, עם הגורל שריתי

מפרי עמי גרעין אמת דליתי

את הקליפה השלכתי אל הפח.

ראיתי אז איך בלשון כזב גאה

לאומנים וכוהנים וגזלנים

נושאים את שם היהדות לרשע ולשנאה.

היום אני גאה לאמר כי יהודי אני

יהדותי אינה גורל, היום בשמה

על כל כוחות השחור הכרזתי מלחמה.

קל לשבת היום ולהגיד שהקומוניזם זה לא נכון, זה עגל. אבל מה העגל של היום? זה כבר יותר חמקמק. כשאומרים עגל הזהב, הכוונה לא רק להחליף אידיאולוגיה גדולה באידיאולוגיה גדולה. אין חשש שמי שיושב פה יחליט להתאסלם או להתנצר, נכון? גם הקומוניזם לא בדיוק מפתה אתכם, אני מניחה. הכוונה היא לזכור תמידית לאורך היום את מה שחשוב לי. אני מכריז על עצמי “יהודי”, איך זה בא לידי ביטוי מעבר לכותרת? איך אני לא ממיר את מה שחשוב לי, בווטסאפ? איך אני לא ממיר את הכבוד האמיתי שלי בלשרוף זמן בפיד, במקום להסתכל על מי שאני מדבר איתו?

3. שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם / שכחה מול זיכרון

לא סתם נציין בקרוב את “שבת זכור”, לפני פורים. לא סתם המילה הזו מופיעה כל הזמן בתורה ובסידור, “למען תזכור”, “וזכרתם”, “והיו לזיכרון”. אנחנו מאמנים את עצמנו כל הזמן לא לשכוח.

שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם – כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת זִכָּרוֹן וְהֵם כָּפְרוּ בְּתּוֹרָה וּבַה’ יִתְבָּרַךְ וְכָל זֶה מֵחֲמַת תַּאֲוֹת עוֹלָם הַזֶּה שֶׁלֹּא רָצוּ לְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתָּם בָּעוֹלָם הַבָּא… סִטְרָא דְּמוֹתָא שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁכְחָה שֶׁהִיא מִיתַת הַלֵּב…

פַּרְעֹה רָצָה לְהִתְגַּבֵּר עַל יִשְֹרָאֵל לְהַמְשִׁיכָם לְגָלוּת וְעַבְדוּת תַּחַת יָדוֹ שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׁכְחָה לְהַשְׁכִּיחָם חַס וְשָׁלוֹם אֶת זִיכְרוֹן עוֹלָם הַבָּא שֶׁהָיוּ רְגִילִים לְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתָּם שָׁם כְּפִי מַה שֶּׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵיהֶם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁהֵם הִתְחִילוּ לְהַמְשִׁיךְ זֶה הַזִיכָּרוֹן בָּעוֹלָם כִּי הֵם הוֹדִיעוּ וְגִלּוּ אֱלֹקוּתוֹ בָּעוֹלָם”. (רבי נחמן מברסלב)

פרעה בעצם אומר: אתה לא בן של אברהם, יצחק ויעקב. תשכח את זה. תיזכר פעם בשנה, אולי בליל הסדר, אבל אל תחיה לפי זה.

במגזין מיוחד של הטיים שהוקדש לאחרונה לזיכרון, הם הציגו מחקרים על כך שכדי לזכור צריך לעטוף את עצמנו במידע שרוצים לזכור, אם תרצו המערכת היהודית-הלכתית עוטפת אותנו ככה כדי שלא נשכח: ממליצים שם למשל, לדמיין (מי שמנגן בפסנתר ורוצה להשתפר צריך לדמיין את האצבעות מנגנות, זה יותר מהאימון עצמו. או לעצום עיניים ולשחזר את הבית שלך, על כל פרטיו). למשל, לחלק את המידע לחלקים קטנים ולישון על זה (לפי מחקר שם: צפיית בינג’ היא צפייה שלא זוכרים, בעוד שצפייה של פרק בסדרה בכל שבוע יותר “נספגת”). למשל, לחזור על שמות בני אדם בפגישה הראשונה איתם (שלום רוברט, תודה רוברט, ולנסות “לתת בו סימנים”, למצוא בו משהו זכיר), לבחור פונט מוזר כשקוראים (מתברר שזה גורם לעירנות בקריאה ולהכנסת הדברים לזיכרון), לישון (המוח עוסק אז בספיגת אינפורמציה והטמעתה בזיכרון) ועוד. אבל בסוף אחרי כל הטקטיקות, כדי לזכור משהו הוא צריך להיות יקר וחשוב לנו. זוכרים את מה שאוהבים, את מה שמעריכים. אחד הסיפורים היפים ששמעתי על הרב יעקב אדלשטיין היה על הזיכרון שלו שבאמת היה פנומנלי. תלמידו הרב אליהו קלוגמן הסביר: נכון אתה לא שוכח לצאת מהבית בלי נעליים? למה לא? כי זה לא הגיוני, זה חשוב לך, זה הכבוד שלך. ככה הוא התייחס לזולת וככה הוא התייחס לתורה. זה הכי חשוב לו, זה הכבוד שלו, את זה לא שוכחים.

 

נסכם: חטא העגל הוא חטא יסודי. חז”ל אומרים שהוא מלווה אותנו עד היום. למדנו על שלושה דברים שצריך להיזהר מהם – המהירות והחיפזון וחוסר הסבלנות להמתין, חוסר היכולת להיות “ארך אפיים” שעלולה להוביל לטרגדיה. המרת הכבוד האמיתי שלנו בכבוד מדומה. השכחה ומחיקת הזיכרון ההיסטורי והסיפור הגדול שלנו. תודה רבה לכם. ניפגש ב”ה בשבוע הבא.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של יעקב אדלשטיין זצ”ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!