מה לומדים מהמשכן? – השיעור השבועי – פרשת תרומה תשע"ט


להורדת קובץ שמע לחצו כאן
פרשת השבוע היא פרשת "תרומה". אנשים ניגשו אליי "לנחם" אותי, שהנה, פרשת המשכן התחילה, ובטח קשה להכין עליה שיעור… אז נכון שיותר מסעיר לעסוק בפרשות עם עלילה מרתקת, אבל פתאום חשבתי לעצמי: סליחה, רגע, הרי רוב חיינו הם פרשת תרומה ולא פרשת יתרו ובטח לא פרשת בראשית. רוב החיים אינם בריאת העולם ומתן תורה, אלא בנייה איטית וארוכה ומלאת פרטים של משכן, משכן חיינו. רוב החיים אנחנו בונים ובונים, לא ברגעים זוהרים אלא ברגעים קטנים שיוצרים בסוף משהו גדול.

נדמה לי שיש גם ייחודיות בפרשה שעוסקת בנושא אחד, ואחד בלבד – המשכן. אין עוד סיפור בצד או עוד איזו מצווה בעוד נושא, המשכן תופס את כל תשומת הלב, כל הפסוקים מתארים אותו, מהראשון ועד האחרון. בקצרה, אלוקים מצווה תחילה לבנות משכן ומסביר את מהותו, ואז מפורטים כל החומרים שיש לאסוף (זהב, כסף, נחושת, עורות, צבעים שונים, אבנים טובות, בשמים, שמן), וסדר הכלים לפי הפרשה הוא: ארון הברית, הכפורת, הכרובים, השולחן, המנורה, יריעות המשכן, קרשי המשכן, האדנים, הפרוכת, מזבח הנחושת וקלעי חצר המשכן. אנחנו נשאל הערב שאלה פשוטה מאוד, אני קצת מתפלאת שבשנים קודמות לא שאלנו אותה והלכנו לכיוונים אחרים. והשאלה שלנו היא: מה לומדים מהמשכן? כלומר, התורה לא כותבת דברים שלא רלבנטיים להיום, היא כותבת דברים שאנחנו צריכים לדעת לדורות. אבל ברור שאין היום משכן, זה היה פרויקט רוחני שליווה אותנו רק בתקופת המדבר, בתקופת החינוך, החניכה, לקראת הכניסה לארץ. שמעתי הגדרה מעניינת, שהשנים במדבר היו תקופת גמילה, כמו מכון גמילה מ"מצריות". אז למה היום צריך לחזור ולעסוק במשכן, שליווה אותנו בתקופת הגמילה ההיא? מה אנחנו לומדים ממנו כשאנחנו חוזרים לפרשות האלה כל שנה? אילו עקרונות-על המשכן מנחיל לנו? נעסוק יחד בשלוש תשובות של פרשנינו.

1. חיים של תרומה

בשבוע שעבר בפרשת משפטים שמענו 53 מצוות. כרתנו ברית, חוזה, הסכם, עם ריבונו של עולם. אבל החיים הם לא רק חוזה. זוג שצריך לרוץ כל רגע לכתובה ולבדוק מה כתוב, הוא לא במצב טוב. גם שוכר של דירה שרץ כל רגע למשכיר לבדוק מי חייב מה למי, לא במצב חיובי כל כך, ובטח שעובד ובוס שפותחים את החוזה ביניהם שוב ושוב – לא נמצאים במערכת יחסים חיובית. לכן השבוע התורה לא רק שמה בפנינו רשימת משפטים, היא מדברת על רצון טוב, אהבה, התנדבות: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

פרשנינו שואלים שוב ושוב: למה השם צריך את התרומה שלנו? הוא קרע את הים, הוא הביא את עשר המכות, אנחנו אחרי מעמד הר סיני – הוא בוודאי לא צריך שאנחנו נחבר בד לבד ואבן לאבן ונבנה משכן. התשובה היא שהוא לא צריך את הכסף שלנו, הוא צריך את הלב שלנו. את המעורבות, את האכפתיות. זה העיקר. שורש המילים היפות שמופיעות פה הוא "לקח" (ויקחו), "תרם" (תרומה), "נדב" (ידבנו). זה אומר הכל. אנחנו יודעים כהורים כמה זה נפלא כשהילד עושה לא כי אמרנו לו מאה פעם, אלא פשוט כי הוא רוצה. זה הבדל של עולם ומלואו. זה יכולה להיות אותה שקית זבל שצריך להוריד, אבל איזה הבדל עצום אם ביקשתי (או ביקשתי חמש פעמים…) או אם ילד קופץ מעצמו רגע לפני שבת ואומר: אני אוריד את הזבל. גם בזוגיות ובכל מערכת אנושית, כמה כיף לקבל בלי שביקשת, מתוך נדיבות, תרומה, אהבה ורצון טוב. אז איך אנחנו יכולים לחיות חיים של תרומה? סרן אור סהר הוא מ"פ טירונים, ששלח לי את מה שהוא שלח לחיילים שלו על הפרשה השבוע. הוא הפנה את תשומת לבי לציטוט שלא הכרתי, מתוך הספר "אורחות צדיקים" (ספר מוסר ידוע שמחברו לא ידוע). יש בספר פרק ושמו "שער הנדיבות". הוא עוסק במידות שונות לאורך הספר, ועל מידת הנדיבות הוא כותב דברים חשובים ("המידה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות") והוא מחלק את הנדיבות לשלושה סוגים:

ויש שלושה מיני נדיבות:

  • האחד נדיב בממון,
  • השני נדיב בגוף,
  • השלישי נדיב בחכמה.

מחבר הספר ממשיך ומראה איך כל שלושת הסוגים היו אצל אברהם אבינו (נדיב בממון – נתן אכילה ושתייה לאחרים, נדיב בגופו – הציל את לוט בן אחיו ונלחם עבורו, נדיב בחוכמתו – לימד את כולם את דרך הישר). נתחיל בכסף: זה באמת קשה לפתוח את הכיס ולתת, אחרי שעבדת קשה להרוויח את הכסף הזה. התנועה האוטומטית היא של אגירה, לקחת לעצמנו, ולא להוציא החוצה אחרי שעמלנו והרווחנו. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, תרומה אינה רק בכסף. אם אני אגיד לכם על מישהו ש"הוא תורם גדול", יהיה לכם ברור שהוא עשיר שנותן הרבה מכספו. אבל גם מי שנדיב בגופו הוא תורם גדול, וגם מי שתורם בחכמתו. בואו נבין מה הן שתי ההגדרות האלה, לפי "אורחות צדיקים":

"ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור כל אדם, לסבול עוּלם ומשאם, ולהצטער בצרתם, ולהתפלל בעדם, ולשמח בשמחתם, לבקר חולים ולעשות חסד עם המתים". כלומר אם אין לך כסף בכיס אבל יש לך ברוך השם ידיים ורגליים, אתה יכול להיות תורם גדול – להקשיב לאחר, לתת לו מבט, חיוך, להתפלל בעדו, לעזור לו בעת שמחה וחלילה בעת צער. גם בכך אתה נדיב. ובעודי מכינה את השיעור, קיבלתי את המייל הבא על עוד סוג מיוחד של "נדיבות גוף" שקיים בדורנו – תרומת כליה. אסתי ארנד מירושלים כתבה לי תרומת הכליה שלה, ושל הבן שלה, ושניהם זכו לתרום דרך ארגון "מתנת חיים", שגורם למהפכה בתחום הזה. אנחנו חיים בדור שבו "נדיבות הגוף" כוללת אפילו דברים כאלה.

היא כתבה לנו במיוחד בגלל פרשת תרומה, והיא מסבירה: בפרשה העם מזדרז להביא זהב, כסף ונחושת. המשכן נבנה מתרומת עם של עבדים שלא מכבר יצאו ממצרים. כי זה השחרור הכי גדול מעבדות – להיות מסוגל לתת. השחרור הוא לא ביציאת מצרים ואפילו לא בהר סיני, הוא בפרשת תרומה. תורמים הם אנשים חופשיים באמת.

אבל אז הגיע עוד טקסט מרגש. אל"מ במילואים גולן ואך, מפקד משלחת הסיוע של צה"ל לאסון קריסת הסכר בברזיל, כתב לי משם על הניסיון להציל חיים, ועל ההבנה שאפשר רק לחלץ משם גופות למרבה הצער, ועל ההתנדבות של המשלחת הישראלית וההתלהבות בברזיל סביב הנדיבות הזו. גם זו "נדיבות גוף". אז יישר כוח לתורמי הכליה, יישר כוח למשלחת בברזיל, ומה לגבי הסוג השלישי של התרומה, נדיבות בחכמה?

"וביותר צריך להיות נדיב בחכמת תורתו ללמד לכל אדם דעת ולהמשיך את לבם לשמים. וזהו הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות – המתנדב לאדם להביאו לחיי העולם הבא". כך מחבר ספר "אורחות צדיקים" מתאר את הנדיבות הכי גדולה – ללמד מישהו. יש משפט של חז"ל: "אין עני אלא בדעת". זו העניות הכי גדולה, המסכנות הכי גדולה. לכן להפוך מישהו מעני בדעת לעשיר בדעת – זו הנדיבות החשובה ביותר.

ולסיום, ספר "אורחות צדיקים" נותן לנו עצה, איך לחיות חיים של נדיבות, מהתרומה במשכן ועד לתרומה שלנו כאן ועכשיו:

"מידת הנדיבות תלויה בהרגל, כי אינו נקרא 'נדיב' עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכולתו. כי אדם שנותן למי שראוי ליתן אלף זהובים בבת אחת – אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב למי שראוי לו. כי אותו שנותן אלף זהובים בבת אחת – נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו".

כלומר, צריך לעשות את זה להרגל, שוב ושוב, כל פעם קצת, לתת אלף פעם שקל זה לא כמו לתת אלף שקל במכה, בבת אחת. צריך להפוך את זה לטבע, לתכונה שלנו.

2. חיים של עמל ומסירות "אפורה"

הפסוקים בפרשה חוזרים על עצמם, באופן רפטטיבי. זה לא כל כך מלהיב לקרוא את התיאורים, הנה רק דוגמה אחת ביחס לארון: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב. וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ.

למה אנחנו מקריאים לעצמנו בשבת בבוקר את כל הפסוקים האלה? הרי לא בונים לפיהם משכן, אז מה הסיבה? אומרת פרופ' נחמה ליבוביץ': צריך להבין שזה העיקר, ולא פסוקי ספר בראשית. וכך היא כותבת: שבע פעמים – וזה מספר בעל משמעות בתורה – נאמר הפועל "עשה" במעשה בראשית. קרוב למאתיים פעמים (!) נאמר הפועל "עשה" במעשה המשכן, בלי לשנות ובלי לגוון: ועשו לי משכן, ועשית שולחן, ועשית מנורה, ועשית את נרותיה, ועשה בצלאל, ויעש לולאות, ויעש מסך, ויעש, ויעש ויעש… יש כאן הקבלה של העשייה האנושית אל מול העשייה האלוקית. אגב, נחמה מצטטת את הביקורת של פרנץ רוזנצוויג על מתרגם גרמני, קאוטש, שתרגם את התנ"ך במהדורה "מדעית" והחליט לגוון ולא לכתוב "עשה" אלא בכל פעם בחר מילה – הכין, התקין, עיבד, ולא שם לב שהוא מאבד את המשמעות. נחמה מציגה הקבלה מרתקת בין קטעים בספר בראשית לבין קטעים בבניית המשכן, והמסקנה שלה היא: ה' ברא שמיים וארץ, המטלה שלנו היא להיות שותפים במעשה בראשית, להמשיך את תנופת העשייה. זה עיקר חיינו, מה שאנחנו עושים בעולם, מה שה' אומר לנו לעשות בעולם. נחמה מעירה שלבריאת העולם כולו מוקדשים בערך 30 פסוקים, ואילו כאן למשכן מוקדשים יותר מ-400 פסוקים. למה כל הקוסמוס, החיות, האדם, הצמחייה, הטבע, הכול כל כך קצר, וכאן הכול כל כך ארוך? התשובה היא שהתורה אינה ספר מדע או היסטוריה, היא לא מתארת את העולם אלא את תפקיד האדם בעולם. הנושא הוא לא בריאת העולם, אלא תיקון העולם.

פרשת תרומה רומזת לנו שזה לפעמים "משעמם" ומלא בפרטים. ההלכה היא דקדקנית מאוד, ממש כמו שצריך לקשור פה בדיוק את הטבעות ולבדוק איך בונים את הארון, כך עם ישראל ידקדק בהלכות בהמשך בשאר התחומים. למה? כי הדיוק חשוב, הוא יוצר רוממות, רצינות, אחריות, מחוייבות. אנחנו מכירים את הבדיחה על ההוא ששלח מייל, רק שכח להוסיף נקודה איפה שצריך. אף אחד לא יבנה חללית "בערך" או ירקח תרופה "בערך". עוד לפני שנדבר על השפעת המצוות בעולמות העליונים, גם כאן בעולם הזה שלנו אנחנו שואפים לעשייה מדוקדקת ומדויקת.

יש רק בעיה אחת: זה קשה. קל יותר להיות ב"וואו", בשואו, של הר סיני. קשה יותר להתחייב לעשייה אפורה. בימים אלה ראיינתי את הרב אורי זוהר. בכתבה התראיינו גם הנכדים המשותפים שלו ושל אריק איינשטיין. אחד מהם, יוסף זוהר, לא בדיוק חרדי כמו סבא-אורי. הוא היה בנח"ל החרדי, הוא מדבר בכתבה מאוד בכנות, וסבא שלו שואל אותו שם: "לא הייתם מעדיפים שאני אשאר רגל פה, רגל שם?", ויוסף עונה בכנות, במשפט מדהים: "היינו מעדיפים להיות גם סלבים קצת, ואז לחזור בתשובה".

זה קשה לחיות חיים של ויעש, ויעש, ויעש. אנחנו רוצים להיות סלבז, ואז אחר כך ויעש.

אני רוצה להצביע על עוד יתרון של עשייה – עשייה יוצרת אחדות. אנחנו בתקופת בחירות, ונדמה שאם אתה ימני או שמאלני, קפיטליסט או סוציאליסט, אוהב את ביבי ושרה או פחות אוהב – זה מגדיר הזהות הראשוני שלך. אבל הקשר שלך ליהדות הוא הרבה יותר קריטי, הוא מעל לזה.

לפני כמה ימים חל יום השנה הרביעי לפטירת דיוויד לנדאו, עורך עיתון "הארץ" לשעבר. לנדאו היה דתי מאוד ושמאלני מאוד. שמעתי ממנו פעם סיפור נפלא, ונספר את הדברים לזכרו. הסיפור הזה מזכיר כמה גדולה החשיבות של "ויעש": כשסיקר את ועידת מדריד כעיתונאי צעיר, הוא פגש שם מתנחלים שבאו מישראל כדי למחות, שני חסידי סאטמר אנטי ציוניים מניו יורק שבאו לחזק את המשלחת הפלסטינית, יהודים דתיים מהמשלחת האמריקאית שבאו מטעם הממשל בוושינגטון, וגם כמה דתיים שהיו חלק מהמשלחת הישראלית של ממשלת שמיר, ביניהם מזכיר הממשלה דאז אליקים רובינשטיין. בליל שבת הגיע למקום שליח של חב"ד והזמין את כולם אליו הביתה. "הגיעה השבת וכולנו אכלנו והתפללנו שם ביחד. יממה של שבת באמצע הוועידה. מה היה המכנה המשותף בין הימנים והשמאלנים, הגברים והנשים, הישראלים והאמריקאים, הציונים והאנטי ציונים?" שאל לנדאו. "שמירת השבת. ההלכה היא מעל הכול. בסופו של דבר, לפני הכול ואחרי הכול, הסיפור הזה מגדיר את הזהות שלי".

3. החיבור בין הלב לבין העשייה

האלמנט השלישי הוא סוד, קוד, שכולנו מנסים לפצח אותו – איך מחברים בין הלב והרצון והאהבה, לבין העשייה ה"טכנית"? יש פסוק מפורסם בפרשה שמורה לנו את הדרך: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. יש לשים לב לשני החלקים – מצד אחד צריך לעשות מקדש, לפעול במציאות, אבל אחרי שאנחנו פועלים, איפה ה' שוכן? לא רק בתוך המקדש אלא בעיקר בתוכנו. זו לא טעות, זה-זה הסוד: ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם. אנחנו לא יכולים להזניח אף היבט, וביחד הם יוצרים שלמות. פרשנינו אומרים, למשל, שהמשכן שוכן היום בתוך הבית הפרטי של האדם, ובתוך השבת. הבית והשבת הם דברים שיכולים להפוך לעשייה טכנית וחסרת משמעות, חסרת לב, ולכן חשוב כל כך לשים לב, להכניס נשמה ורצון לתוך השגרה. בואו נראה כמה מפרשים שמסבירים את הפסוק המיוחד הזה:

המלבי"ם: "ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו".

בעל ה"צידה לדרך": "אין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל".

אור החיים: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל".

אם נסכם אותם, ועוד פרשנים רבים – צריך להקים משכן בתוך הלב. הלב הוא זירת המאבק המרכזית, ולא העולם שבחוץ. קראתי מאמר מרתק של מתי הורוביץ, שנקרא "מלחמת הלבבות בספר שמות". הוא אומר שהמילה המנחה בכל ספר שמות היא "לב". בהתחלה בתיאור של כל מכה נמצא את המילים "הכבדתי את לבו" או "ויחזק לב פרעה" או "ויכבד את לבו". אבל כשמשה ואהרן נפגשים, על אהרן נאמר – "וראך ושמח בלבו". הנה, יש בעולם סוג אחר של לב (אחרי כל העימותים בין האחים בספר בראשית, הלב עכשיו שונה). ודווקא אהרון עומד מול פרעה, כשהוא מתרגם את משה, ונואם באוזניו. יש פה לב מול לב – לב שמח מול לב כבד, לב טוב מול לב רע.

ועכשיו סביב המשכן – "כל איש אשר ידבנו לבו", "חכמי לב" בונים את המשכן, והאיש המרכזי במשכן הוא אהרן הכהן, ואכן הלבוש המרכזי שלו הוא החושן, האורים והתומים, "והיו על לב אהרון". ונאמר גם "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו". חז"ל אומרים במדרש שמות רבה: "הלב ששמח בגדולת אחיו – ילבש אורים ותומים".

גם במסכת אבות חכמינו שואלים מהי הדרך הטובה שיבחר האדם, והתשובה שעולה על כולן (עין טובה, שכן טוב, חבר טוב, הרואה את הנולד) היא "לב טוב". וממה עלינו להתרחק? שוב התשובה היא "לב רע".

צריך להסתכל לעומק כדי לראות שזה הנושא המרכזי של ספר שמות, שלאורכו אנחנו מתקנים את לבנו, והשבוע – אנחנו לא בונים רק משכן פיזי, אלא משכן בתוך לבנו.

 

לסיכום: דיברנו על חשיבות התרומה והנדיבות בשלושה מובנים, דיברנו על חשיבות העשייה האפורה גם בלי להיות סלבז, ודיברנו על השילוב בין העשייה לבין הלב, גם לעשות מקדש אבל גם שה' ישכון בתוכנו. להתראות בשבוע הבא ב"ה. תודה רבה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.