פרשת השבוע היא פרשת פנחס, הפרשה השנייה הכי ארוכה בתורה (אחרי פרשת נשא). יש בה 168 פסוקים. בדרך כלל קוראים אותה בסמיכות לצום י"ז בתמוז, ואכן ביום ראשון הצום. זו אחת הפרשות המגוונות ביותר מבחינת עומס הנושאים, היא מעלה לנו לתודעה המון נושאים בוערים וקריטיים, או להיפך נושאים שנראים מרוחקים ולא קשורים אלינו כרגע. כשהסתכלתי בספרים שונים ראיתי איך באמת אפשר לצאת ממנה כמעט לכל נושא. מי שרוצה לדבר על קנאות – ידבר על פנחס (עליו נאמר "בקנאו את קנאתי", הוא מחה על פריצת גבולות, על קשר בין נשיא בישראל לבין מדיינית, ללא בושה, מחה על התבוללות, על פריקת עול – פנחס הוא סמל, אבל לא למודל תמידי). מי שרוצה לדבר על מעמד האישה – ידבר על בנות צלפחד שמבקשות נחלה בארץ. מי שרוצה לדבר על ארץ ישראל – ידבר על ירושת הארץ והחלוקה לנחלות. על מנהיגות – על משה רבנו שעומד על הר נבו ולא מגיע לארץ. על סבלנות – ידבר על יהושע שהוא מנהיג שמתנהל מול רוחו של כל אחד. על קורבנות ועל חגים – גם זה מופיע בפרשה בהרחבה, הקורבנות סביב החגים והמועדים שלנו עד היום. כל זה לא עושה את התורה פלסטלינה. התורה באמת מכילה את כל החיים, היא באמת תורת חיים. אז אחרי שאמרנו שאפשר לדבר על הכול, על מה נדבר? ניסיתי למצוא קו מחבר בין עניינים שונים שעולים בפרשה, הכותרת שלנו להערב היא: להיות "בן של" – מה זה אומר? לאורך הפרשה עולים כמה סיפורים של "בנים של", לטובה ולרעה, לברכה ולקללה. מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו מקבלים מהורינו, איך אנחנו יכולים לקלקל או לשפר. הנה 4 דוגמאות לאורך הפרשה, כולן חקוקות בהיסטוריה שלנו.
1. בני קורח – אפשר לתקן
הפרשה מתארת מפקד גדול, שוב ערב הכניסה לארץ. כולם מתכוננים, נערכים, ומספרים לנו על כל משפחה ועל כל שבט, אבל תוך כדי – הפסוקים מונים כל מיני משפחות, ומספרים מה קרה להן, מה עלה בגורלן. על הדרך, מזכירים שמשפחת קורח חסרה, חלק ממנה, קורח ואנשיו חסרים, אבל אז מופיע פסוק שלם ואחריו ממשיכים כאילו כרגיל, עם משפחות גד, יהודה, זבולון... והנה הפסוק הזה, ארבע מילים בסך הכול: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. אלה מילים מטלטלות, מהפכניות. אם אנחנו היינו כותבים זאת, היינו כותבים "אבל בני קורח לא מתו" או "היי, שימו לב, בני קורח לא מתו". ולמה הם לא מתו? ההסבר של רש"י מרתק:
רש"י: הם היו בעצה תחילה, ובזמן המחלוקת הרהרו תשובה בליבם.
מתברר שבמחלוקת הגדולה לא כולם מתו. האדמה פערה את פיה, אבל בניו של קורח נמלטו. הם היו ב"עצה" תחילה, במזימה, במחלוקת, אבל ממש בזמן המחלוקת, און-ליין, תוך כדי – הרהרו תשובה בליבם, וזה הספיק. הם חיים.
תזכורת קצרה: קורח ניהל מחלוקת עזה נגד משה, רבים מתו בגלל אותה מלחמת אגו וכבוד שלו, אבל מתברר שבניו של קורח, רגע לפני מותם, התחרטו על כל הסיפור. חזרו בתשובה. הבינו את הטעות הנוראית של אבא שלהם, והחליטו שהם מחוץ למחלוקת הזו, ולכן לא מתו יחד עם כולם. פרשנים רבים רואים בכך מסר: אפשר לעצור באמצע התנופה ולהחליט לחשב מסלול מחדש. אפשר לקום ולומר באומץ: טעיתי, אני חוזר בי. אפשר להחליט בניגוד לסביבה ולמשפחה שלך, וגם אחרי שנראה שהמלחמה כבר התחילה – אפשר להינצל. עובדה. בני קורח לא מתו. אלה ארבע מילים מאוד אופטימיות.
אנחנו מזכירים את בני קורח ברגע מיוחד בכל שנה: רגע לפני תקיעת שופר, קוראים שבע פעמים מזמור תהלים שמתחיל במילים "למנצח לבני קורח מזמור". מזכירים את הניצחון שלהם, ברגעים של תשובה, חשבון נפש והמלכת הקב"ה על העולם ועל עצמנו, בראש השנה. ומה שמעניין זה שהם לא נלחמו, הם פשוט נמלטו. לא השיבו מלחמה, לא רבו עם אבא, לא עברו לצד של משה, אלא פשוט אמרו – אנחנו יוצאים החוצה מהסיפור הזה. גם זה סוג של ניצחון.
התורה ממשיכה במפקד, אל הלויים, אהרון, משה, מרים וכאן מגיעים לעוד מסר, לעוד "בן של".
2. בני אהרן – אפשר לחטוא
אם קודם אמרנו "בני קורח לא מתו", הרי שכאן התורה בעצם מזכירה לנו: "בני אהרן כן מתו". שוב, צריך להבין, מדובר במפקד לכאורה-טכני. אפשר רק לספור את המשפחות בלי להתעכב על סיפורים "צדדיים". אבל יש מטרה בכך שערב הכניסה לארץ עושים לנו מסע עם פרספקטיבה ומזכירים אירועים חשובים. אז הנה: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה לִפְנֵי ה'.
מצד אחד הבנים של קורח לא מתו, מצד שני הבנים של אהרון כן מתו, ואת שתי העובדות האלה התורה מזכירה. מה זה אומר? קודם כל, שיש לנו בחירה חופשית. אבא שלך יכול להיות קורח הרשע – ואתה חי ועושה תשובה. אבא שלך יכול להיות אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום – ואתה מת בהקריבך אש זרה לפני ה'. לפני כל הייחוסים והמשפחתולוגיה – יש לנו בחירה חופשית. מאוד קל להגיד "זה אימא שלי, אבא שלי, אכלו לי, שתו לי" אבל בעצם – אתה קובע! המשפט המפורסם של הרמב"ם, בהלכות תשובה, קובע חד משמעית: "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו". ובכל זאת, לצד הבחירה החופשית, אולי יש עוד רמז שילמד אותנו על ההבדל בין המקרים? הנה עוד ניסיון להסביר. שימו לב מה קרה במחלוקת של קורח: וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו.
גם היום יש ביטוי שאומר "צריך לישון על זה לילה". משה בעצם מבקש מקורח ומכל עדתו לישון על זה לילה. לחכות לבוקר, ואז נמשיך. הרב שמשון רפאל הירש חושף בפנינו כיצד בני קורח יצאו בחוכמתם מהמחלוקת: "יש להמתין עד שיפנה היום ויהי ערב וגם בוקר... יש לתת להם זמן להתיישב בדעתם, ובייחוד יש להניח אותם לעצמם בשעות המנוחה וההתבודדות של הלילה. בשעות אלה כל אדם קרוב אצל בני ביתו והוא פנוי להרהורי ליבו, ובאותו זמן הוא גם רחוק מהשפעת חברים מסיתים. כך, ברגע ההכרעה, חזרו בני קורח למוטב וכך ניצלו מן האבדון שנגזר על אביהם" (הרב שמשון רפאל הירש).
לפעמים כל מה שצריך זה זמן, זה ההבדל בין נכון ללא-נכון. אנחנו בעידן שלא מאפשר לנו זמן לחשוב.
המציאות קוראת לנו להגיב עכשיו, מייד, והתשובה היא: "וידבר אל קורח ואל כל עדתו לאמר: בוקר". אצל בני אהרון מתוארת התנהלות הפוכה – הם הקריבו אש זרה, והפרשנים מעלים הסברים: הם נכנסו למשכן בהתלהבות יתרה, עם אלכוהול, בלי הוראות כתובות, ורצו לרשת מהר את משה ואהרן ולא הייתה להם סבלנות לחכות.
3. בנות צלפחד – "בזכות נשים צדקניות"
שמעתם על הספר "גברים ממאדים, נשים מנגה"? ובכן, הנה גרסה חדשה: "גברים מהמדבר, נשים מארץ ישראל". המפקד נגמר, עם ההערות האלה בתוכו על בני קורח ועל בני אהרון, ובסוף המפקד מופיע פסוק מדהים:
וּבְאֵלֶּה לֹא-הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמִדְבַּר סִינָי. כי-אָמַר ה' לָהֶם, מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן.
חלפו 40 שנה והאוכלוסייה לא גדלה. זה בערך אותו מספר שבו יצאנו לדרך, שש מאות אלף וקצת, אבל לא אותם אנשים כלל וכלל, כמעט כולם מתו במדבר בגלל חטא המרגלים. וכאן מגיע רש"י עם סקופ מטלטל – "ובאלה לא היה איש", אבל כן הייתה אישה. שימו לב:
רש"י: "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים: 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה', לכך נסמכה פרשת בנות צלחפד לכאן".
שימו לב: כל יוצאי מצרים מתו במדבר. כל יוצאות מצרים – נכנסו לארץ ישראל. כלומר לארץ ישראל נכנסים יהושע וכלב (2 המרגלים שלא טעו), כל הדור החדש של צעירים וצעירות מ-40 השנים האחרונות במדבר, ואיתן – הרבה נשים בנות 80 ו-90, שעוד היו במצרים. שאלתי היום בצהריים תלמיד חכם שעוזר לי בדיוק בשאלות כאלה, האם הבנתי נכון. הוא כתב לי: "כן, וכבר לפני שנה שאלת וכתבתי לך שנכנסו לארץ מאות אלפי (!) אלמנות". זה קצת משנה את מה שאנחנו מדמיינים. לא רק דור של לוחמים צעירים, אלא סבתות קשישות שעוד זוכרות את פרעה. ובדיוק לכן פרשת בנות צלפחד מופיעה כאן, כדי לספר על האיכות הנשית בדור ההוא:
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת-קֹרַח, כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן. תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן.
עומדות פה בנות מאמינות, בנות שמחות, בנות שבניגוד לגברים של דור המדבר, רוצות נחלה בארץ. שמעתי פעם מאבשלום קור שכל השמות של הבנות מבטאות תנועה, כי הן רצו להמשיך הלאה, קדימה: מחלה - מלשון מחול, נעה - מלשון לנוע, חוגלה - מלשון לחוג, מלכה - מלשון ללכת, תרצה - מלשון לרוץ. זה עוד מקרה שבו הנשים הבינו טוב יותר את הסיפור: כך בחטא העגל, כך בחטא המרגלים, כך במחלוקת קורח. אומר המדרש: "אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' ולא רצו הנשים ומחו בבעליהן, שנאמר: 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב' - והנשים לא נשתתפו עימהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה, ועליהם נגזרה גזירה שאמרו' לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עימהם בעצה".
הרב משה צבי נריה מדגיש שבנות צלפחד הגיעו דווקא משבט יוסף, אלה שלא גדלו באוהל של יעקב, שלא ראו את הארץ כמו שאר השבטים. הן גדלו רק על הסיפורים ודווקא אצלן יש אהבה כזאת. כמו עולה חדש שגדל על סיפורים שלפעמים נראים לנו הישראלים בנאליים. וכאן מגיע עוד סקופ היסטורי מטלטל. הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, ה"כלי יקר", כותב בפולין לפני כ-500 שנה: "אמר הקב"ה: לפי דעתי שאני רואה בעתיד היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה... לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור". ("כלי יקר")
כלומר, אם היו מרגלות, לא היה "חטא המרגלות". הנשים פשוט הבינו את הסיפור הגדול. חז"ל מספרים לנו שבזכות נשים צדקניות ישראל נגאלו ממצרים, ובמקור אחר, ילקוט שמעוני, נאמר: "אין הדורות נגאלים אלא בשכר נשים צדקניות שבדור".
וכמו במקרים קודמים, נשאל גם כאן: מה גורם לבנות של צלפחד להיות כאלה, ולכל הנשים באותו דור? הנה עוד הסבר מרתק של הרב נריה. לדבריו, משה ואהרן הרי חינכו את הגברים, ומרים חינכה את הנשים. צריך לבדוק מה עשתה המחנכת מרים. וזו תשובתו: "מרים הצליחה בעבודת החינוך יותר משני אחיה, משה איש האלוקים ואהרון קדוש ה' לא עלתה בידם להעלות את המוני העם לדרגה הרצויה, ואילו מרים אחותם עשתה וגם יכולה. איך קרה הדבר? סוד ההצלחה החינוכית – בקשר האישי עם המחונכים. מרים שרה ורקדה עם הנשים. אנו פוגשים אותה עושה כך, ודבר זה ודאי חזר בכל הזדמנות של שמחה, בשבט או במשפחה. התורה אינה מוסרת לנו פרטים על החיים השוטפים של העם במדבר, המקרה הבודד ודאי מלמד על מנהג של קבע, כך נוצר קשר קרוב בין מרים לחניכותיה, ולקשר זה הייתה השפעה מכרעת. מה שלא זכו לו משה ואהרון, זכתה לו מרים".
החוויה החינוכית והקשר האישי וכמובן השיר והניגון – משפיעים עמוק יותר.
4. בני משה מול הבן של נון...
צאו החוצה וחפשו חנויות עם המילה "ובניו". תמצאו אינספור. משה ובניו, רחמו ובניו, מחנויות שווארמה ועד פירמות עורכי דין. גם בחסידות ובהנהגה רבנית, גם בפוליטיקה, בתחומים רבים בניו של אדם ממשיכים אותו. מה עם "משה ובניו"? איפה הם, למה הם לא מוזכרים? ובכן, בדיוק אחרי סיפור בנות צלפחד, משה מבקש למנות לו יורש. המדרש מביא על כך סיפור קצר עם מסר נוקב: "מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיוון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה: בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו".
הבנים של משה לא ימשיכו אותו. גם לא פנחס מתחילת הפרשה, גם לא בני קורח שעשו תשובה, ולא בני אהרן כמובן. מי כן? הבן של נון. מי זה נון? אני לא יודעת. לא נכתב עליו דבר בתורה, אבל הוא גידל את יהושע. זה אולי המסר הגדול ביותר – שלא נאמר עליו דבר. ולמה יהושע נבחר? לא כי הוא "בן של" אלא כי הוא "תלמיד של". הוא סידר ספסלים ומחצלות, הוא למד ממשה ביום ובלילה, הוא התרכז במשנתו וחי סביבו. לכן מגיע הציווי: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו.
הלילה יום פטירתו של האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר. הוא מסביר כך: "איש אשר רוח בו – פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא". הוא מוסיף שם דברים על נשמות, ולא רק על רוחות, דברים ברמה גבוהה מדיי כאן עבורנו, אבל אנחנו מבינים ממנו ומעוד פרשנים שיהושע איכשהו "לכד" את כל רוחות הדור. איך עושים זאת? כותב אהרוני ברנשטיין: "תסתכל רגע על העץ שממול, באיזה מרחק הוא? מה פתאום 20 מטר? למה אתה מודד את כל העולם יחסית אליך? עבור הבחור שעומד ליד העץ, הוא ממש במרחק נגיעה. מגיל אפס, ממש כמוכם, גם אני בטוח שאני ניצב במרכז האירוע, במרכז האנושות כולה. בני משפחה, חברים וכמובן נהג האוטובוס או השומר – נמדדים תמיד ביחס אליי. מפתיע לחשוב שכך בדיוק אחרים רואים אותי, כעוד דמות ברקע של חייהם, כשהם כמובן במרכז. יהושע בן נון מקבל בפרשת השבוע את התואר 'איש אשר רוח בו'. הוא נבחר להיות היורש של משה רבנו כיוון שהוא הצליח להכיל את הרוח של כל אחד ואחת. הייתה לו יכולת כניסה מדהימה ללב ולעיניים של כל אדם, כדי לראות את העולם מנקודת המבט שלהם. הוא לא מדד אנשים ביחס אליו, אלא הבין אותם מבפנים, כפי שהם. לא בדק מה הם יכולים לתת לו או איך הם משפיעים על מעמדו, אלא הצליח להיכנס לעולמם ומשם – להרים אותם למעלה. זה לא קל, אבל כל אחד יכול להתחיל לפתח תרגילי גמישות שיעזרו לנו לפנות את עצמנו מהמרכז. מילימטר של תזוזה בתוך הבטון היצוק ששמו האגו שלנו, יחולל רעידת אדמה של ממש. כל ההסתכלות שלנו על אנשים, וגם הקשר שלנו אל מי שברא אותם – ישתדרגו. גם אנחנו נוכל להיות אנשים אשר רוח בם".
אני רוצה לסכם את המסע לאורך הפרשה, שהדגשנו בו רק ארבעה סוגים של "בנים של":
שנזכה ללמוד מכך ש"בני קורח לא מתו" שתמיד אפשר לתקן ולעשות תשובה,
שנזכור שבני אהרן לא חיכו לבוקר ונמתין ונחכה לבוקר, בלי אש זרה,
שנמשיך ברוחן של בנות צלפחד, "בזכות נשים צדקניות" ניגאל גם בדור הזה,
ושנזכור את בני משה מול הבן של נון, בסוף יהושע זוכה להנהיג מתוך המסירות שלו למשה ולתורה, ומתוך היכולת להכיל את כל הרוחות.
לילה טוב. ניפגש בעזרת השם בשבוע הבא.