מדברים על שמחה - השיעור השבועי - פורים תשע"ח

ברוכים הבאים, פרשת השבוע היא פרשת "צו", אבל לפניה – פורים. לפני כמה ימים נשלח אליי ספר נפלא ושמו "הקריאה לשמחה". השיעור בנוי הערב על בסיס הספר הזה, יש בו אלפי מקורות ורעיונות, אנחנו נעשה את זה יותר שטחי וקצר, אבל הנה ההקדמה כדי שתבינו מה הבסיס, על מה הכול יושב. כך כותב מחבר הספר, אביאל קוטלר שמו:

"השעה שמונה וחצי בערב, יום חמישי, ליל ראש חודש אדר ב' התשס"ח. ההכנות למסיבת ראש חודש בעיצומן ופתאום יריות נשמעות בחלל שכונת קרית משה בירושלים. אני תלמיד בכיתה י"ב בישיבה התיכונית ישל"צ (הישיבה לצעירים), שמיניסט שלא משער שחייו ישתנו מרגע זה והלאה. בדקות אלו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה האהובים והקדושים, שלושה מישיבת 'מרכז הרב' וחמישה מישל"צ, ביניהם חברי הטוב יוחאי ליפשיץ הי"ד. למחרת - ראש חודש אדר. במקום לעסוק בריבוי שמחה - אנו עוסקים בלוויות, ומתחיל שבוע של ניחומים בבתי המשפחות השכולות, שחיזקו את כל מי שבא לחזק. האמירה של חז"ל 'משנכנס אדר מרבים בשמחה' נשמעה רחוקה כל כך ונראתה כסתירה מול המציאות שנוצרה. סוף השנה מגיע ואני מחליט ללמוד בישיבה הגבוהה בבית אל בראשות מורי ורבי הרב זלמן מלמד. אני נכנס ללימוד הישיבתי ונהנה מכל רגע. אחרי חודש החלטתי לקחת על עצמי משימה: לנסות ולראות אם אפשר לפתור את הסתירה שחוויתי באותו ראש חודש אדר. גמרתי בליבי לחקור מהי מידת השמחה, ובמיוחד שמחת פורים שבאה בהתנגשות גמורה עם המציאות הכואבת. בכל יום קבעתי לעצמי זמן מיוחד כדי לשבת וללמוד על הנושא: פתחתי ספרים, סיכמתי, ביררתי, דנתי, חשבתי, הרגשתי והתפללתי. ואכן מצאתי תשובות וגם התחדדו לי השאלות. במשך עשור ליקטתי בסיעתא דשמיא כמות ואיכות, המאפשרת לחלוק עם הקוראים את התובנות שעלו בספר זה, 'הקריאה לשמחה'.

במשך הלימוד והכתיבה היום־יומית הייתה לי את הזכות להיזכר בחברי היקר יוחאי בכל פעם. להיזכר באישיות שמימשה בכל ישותה את הרעיון של הספר. הוא חי את זה באופן אצילי כל כך, וממנו אני מקבל השראה. התגובה לאובדן חיים היא העמקה בחיים. יהי רצון שהדברים יהיו לעילוי נשמתו".

זו ההקדמה שפותחת ספר נפלא: "הקריאה לשמחה – מסע בעקבות השמחה הרצויה בפורים" מאת אביאל קוטלר, בן 28, בסך הכל. אנחנו נלך בעקבותיו וננסה להוסיף שמחה למצוות הפורים שלפנינו, ונבין למה זה ה-דבר בפורים ובחיים בכלל.

בפרק הראשון הוא כותב כך: "כל חג הוא הזמנה, והזדמנות לקדם את האדם יותר, באמצעות התכונה המיוחדת שמאירה בכל חג. ה' מדבר אלינו גם דרך פרשיות התורה וגם דרך מועדיה ולנו רק נשאר להקשיב להזמנה, לתת לה לחולל בנו נפלאות".

בפורים ברור מהי המשימה הזו – שמחה. לא רק בפורים אלא בכל השנה, המטרה היא לקחת שמחה לכל השנה, לברר את הנושא, לשאוב שמחה. "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אווירת "מי ש מי ש", אני אישית מצטלמת לאינספור הכתרות לבתי ספר ומברכת בתי ספר שלא ידעתי שהם קיימים, וכל המנהגים והתחפושות והליצנים והרעשנים – הם עטיפה לנקודה המהותית של החודש ושל היום – שמחה. אנחנו מדברים המון על שבת ועל גיוס ועל גיור ועל כשרות והכול חשוב, אבל אנחנו לא מדברים על שמחה כבסיסה של היהדות. נשאל הערב 4 שאלות, ונספיק לעסוק ב-5 המצוות של פורים. השאלה הראשונה היא:

1. למה השמחה חשובה?

בואו נסתכל בפרשת כי תבוא, "כי תבוא אל הארץ". זו פרשה מפורסמת שיש בה ברכות ויש בה קללות, ויש בה סיבה מפורשת ומפורטת ומדויקת לקללות שעלולות חלילה לבוא עלינו:

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

כלומר, זה לא שלא עבדת את ה' אלוקיך. עבדת, אבל לא בשמחה. שמחה זה לא תבלין אלא מנה עיקרית. זה לא קישוט אלא חמצן.

תראו מה כותב ר' צדוק הכהן מלובלין, מגדולי החסידות: "עיקר החיים הוא השמחה, שבעצבות קץ בחייו ואין קרוי חיות כלל".

אנחנו רגילים לניגודיות של חיים מול מוות. זה נכון, זה העולם הזה וזה העולם הבא. אבל בעולם הזה יש עוד ניגודיות: חיים מול עצבות. עצבות היא היפך החיים. "עיקר החיים הוא השמחה", כדבריו.

אצל רבי נחמן אפשר למצוא התייחסות רבה לנושא, כמובן. "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". הוא מסביר שם שעצבות זה גלות ושמחה זה גאולה.

לפי כל מה שאמרנו עד עתה, אפשר להבין מדוע אדר מגיע לפני ניסן: כאמור, הגאולה מותנית בשמחה ולכן מיקומו של חודש אדר - חודש השמחה הוא מדויק, כי הוא מגיע לפני חודש ניסן – חודש הגאולה ("בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל"). זו מטרת חודש אדר: להגביר את רמת השמחה כדי שנהיה ראויים לגאולה.

אוקי, אז שמחה זה דבר אדיר, שמביא את הגאולה, זה הבסיס להתקדמותנו, אבל איך? או בעצם – מהי שמחה?

2. מהי שמחה?

בעולם הפרסום שסביבנו התשובה פשוטה: "ככל שנקבל יותר – נהיה שמחים יותר". דיברנו כאן בעבר על הפרסומת של קניוני עזריאלי, שאומרת הכול על התקופה שלנו, לצערנו: "כמה קל להיות מאושר". זה סלוגן, סיסמה, שנועד להעביר מסר ברור – תקנה בעזריאלי ותהיה מאושר, זה קל. אבל בפורים מתגלה עולם אחר. שמחה היא דווקא לא בהוספת רכוש לעצמך, אלא ביציאה מעצמך. המשוואה האמיתית היא: "ככל שניתן יותר – כך נהיה שמחים יותר". וככל שניתן יותר – גם נהיה שמחים יותר וגם נהיה מדויקים יותר כלפי שמיא, מבחינת מה אלוקים דורש מאיתנו. הנה ההסבר:

שואל הרב שמואל וואזנר: האם אנו יכולים לומר בהחלטיות ובביטחון

מלא שעשינו את כל מה שה' רוצה שנעשה? לכאורה אמירה כזו היא בלתי אפשרית ואפילו יהירה: איך נדע שביצענו את המוטל עלינו? נחזור אל פרשת כי תבוא, ונתבונן אל טקס ביעור המעשרות על ידי האיכר שהגיע לבית המקדש. אנחנו מוצאים אמירה כזו, של "עשיתי מה שצריך", בהכרזה מפי האיכר:

"שמעתי בקול ה' אלוקי, עשיתי ככל אשר ציוויתני".

זה חלק מהטקסט המרגש שנאמר שם בפרשה. ההבנה הפשוטה של הפסוק היא שמדובר שהאיכר עשה את הכל בצורה מושלמת, עם כל הדקדוקים וההידורים והכוונות. אבל רש"י מסביר על איזה בסיס יושבת ההצהרה הזו. מה זה "עשיתי ככל אשר ציוויתני"? אומר רש"י: שמחתי ושימחתי בו.

כלומר, יש קבוצת אח"מים, VIP , של אלוקים: גר, יתום, אלמנה, עני ועוד. מי שהוא אחר, חלש, קצת בצד, צריך עזרה. אלה האנשים שהוא מבקש מאיתנו לשמח. לעשות בדיוק מה שהוא רוצה זה קודם כל לשמוח, אבל לשמוח מתוך זה שאתה משמח.  איזה משפט יפה וקצר: שמחתי ושימחתי בו. זהו, זה הסוד.

הנה ההסבר שהרב וואזנר נותן, הוא כותב כך: "דהיינו ששמח בעצמו בעשיית המצווה שהיא המדרגה הגדולה והקב"ה מעיד 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה מרוב כל', ואין לך מדרגה גדולה מזו. ושמחה בכל המצוות היא מעולה אבל שמחה שהיא קשורה עם מצוות נתינה, כשנותן ומוותר משלו לאחרים, היא כפולה ומכופלת, וזה באמת הסימן שעשה 'ככל אשר ציוויתני' ויכול לשאול 'השקיפה ממעון קדשך וכו'".

נסביר שמייד אחרי האמירה הזו, ממשיך אותו חקלאי ושואל ומבקש: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

כלומר, בזכות אותה שמחה שלנו ושל הזולת – אנחנו גם מבקשים ברכה לעם ישראל ולארץ ישראל.  זה די פותח את הראש לחשוב ככה על השמחה, לא כאקסטרה אלא כדבר הכי חשוב.

עוד "הוכחה" לחשיבות הנושא שלנו הערב: הגאון מווילנא רצה להגיע לארץ ישראל, הוא החל במסע אבל לא סיים אותו. תלמידיו הגיעו לפה בעליות מרגשות מאוד, לפעמים שוכחים את הפרק הזה בהיסטוריה של הציונות, כמו גם את עליות תלמידי הבעל שם טוב. הגאון השאיר איגרת לבני משפחתו שנותרו מאחור, הוא כותב שם דברים רבים לאשתו, אמו, בני המשפחה, אבל לקראת הסוף יש חמש מילים שכאילו מתמצתות הכול. שימו לב, מדובר בגאון מווילנא. אי אפשר להגזים בתיאור הלימוד שלו, הידע, ההיקף, השליטה בתורה, ובכל זאת, כך הוא כותב למשפחה שלו בסוף האגרת: "ובזה רוב התורה – לשמח אדם".

3. הלכה למעשה – השמחה בפורים:

אנחנו מתקדמים אל פורים. מרדכי ואסתר, חז"ל, מכינים ערכת פעולה לעיצוב העם היהודי. הם הטמינו כלים מיוחדים בפורים, שיעצימו את השמחה הנכונה. נעבור יחד על חמש המצוות של הימים הקרובים:

א. תענית אסתר

זה מתחיל בהמן. הוא אומר משפט חזק מאוד: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. יש פה עם שונה, לא משנה איפה תשים אותו, הוא לא מתבולל, יש להם דת אחרת. לכן הוא רוצה לגזור גזירה של השמדה. מול חמש המילים "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד", מגיעות חמש המילים של אסתר למרדכי, כשהיא מבקשת לצום עליה: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". את אותו עם שמפוזר בכל 127 מדינות המלך אחשוורוש, אותו עם שסובל ומתבלבל לפעמים, לך תכנוס אותו, תרכז אותו, תזכיר לו מיהו. אסתר אומרת: את מה שהמן הבין – שגם אנחנו נבין. שנזכור שאנחנו אחד. אויבינו מזכירים לנו פעמים רבות מי אנחנו ומה אנחנו, הם רואים בנו אחד יותר משאנחנו רואים בעצמנו, לעתים. אנחנו צריכים לזכור שיש לנו ייעוד משותף גם בלי תזכורת של חיזבאללה ודומיו.

יש אומרים שהתענית היא גם במקום אותה סעודה של אחשוורוש. הם הרי נהנו מסעודתו של אותו רשע, אכלו ושתו בלי לשים לב שמדובר בכלים של בית המקדש, שהאווירה והרוח של המשתה לא מתאימה להם. לכן התענית באה לתקן: אנחנו יכולים לשלוט ביצרים של אכילה ושתייה. ומי מבשר להם שצריך לצום ולהתאחד ולהתפלל? מרדכי. האיש ששומר על זהותו. "איש יהודי היה בשושן הבירה", נאמר עליו. הרי היו עוד יהודים, אבל עליו נאמר "איש יהודי" כי הוא היה יהודי בלי בושה, "לא יכרע ולא ישתחווה". תחשבו מה עבר אז על היהודי הממוצע ששמע: "לך כנוס את כל היהודים": היינו במשתה, קצת התבלבלנו, אנחנו כבר מיואשים שלא נצא אף פעם מהגלות הזו, ועכשיו יש גם גזירה של המן, אבל פתאום – יש לנו אחות בבית המלך והיא מזכירה לנו את זהותנו ואחדותנו.

צריך להסתכל על הפסוקים האלה גם ברמה האישית: גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, הוא יותר ויותר "מפוזר ומפורד" בדורנו. זה הרי דור של "קשב וריכוז". כל אחד לא מכונס, לא מרוכז, כל הזמן דואג מהעבר והעתיד ולא נמצא בהווה והתשובה היא: "לך כנוס את כל היהודים". לא להתבלבל מרוב התראות והפרעות, לזכור מה אנחנו רוצים מעצמנו.

ב. קריאת מגילה

המצווה השנייה היא לשמוע את המגילה פעמיים, בלילה וביום. ראיתי המון דיונים סביב השאלה למה שמו של אלוקים לא מוזכר במגילה. חלק מהדיונים נעשים מתוך עמדה מתנצלת, כאילו זו שאלה קשה, ממש קושייה. אבל במחילה, לעניות דעתי הדלה, זה ממש מתבקש שיהיה גם ספר אחד שבו אלוקים לא מוזכר. בתוך כל הספרים הקדושים שלנו זה בעצם הספר שהכי דומה לימינו, הוא מדמה את המציאות שלנו: הרי כשקוראים את בראשית ושמות רואים את אלוקים מתגלה, פעיל, מדבר איתנו בגלוי, קורע את ים סוף, מוריד תורה מהשמיים. אבל בעצם הסיפור הכי רלבנטי לימינו הוא המגילה. מגילת אסתר מורכבת משתי מילים – גילוי והסתרה. אנחנו חיים בעולם כזה בו לא רואים אותו בחוש אבל צריך למצוא אותו בין הפרטים הקטנים, בין עלילת המגילה. גם החדשות קצת נשמעות כמו מגילת אסתר: השופטת והתובע מתכתבים, האם ניסו למנות יועץ משפטי "מטעם", האם כלי התקשורת מוטים מלמעלה... החיים הציבוריים והפרטיים מלאים פרטי פרטים מבלבלים. הרב עדין שטיינזלץ כותב שכל אחד מאיתנו צריך לכתוב לעצמו את מגילת אסתר שלו, להתבונן מדי פעם על חייו עם פרספקטיבה, להסתכל חודש אחורה, שנה אחורה, לראות את ההתפתחות. ישנה הלכה מעניינת מאוד שנוגעת לאופן פריסת המגילה לפני קריאתה. כך כותב הרמב"ם בהלכות מגילה:

"ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושט כאגרת להראות הנס וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך".

כלומר, המגילה צריכה להיות פרוסה כאיגרת. פתוחה מההתחלה עד הסוף. הרעיון שמלווה את המעשה הזה הוא כזה: פתאום אחרי הנס אנו רואים את כל התמונה ואת כל התהליך. בספר שמלווה אותנו – "הקריאה לשמחה", כותב המחבר אביאל קוטלר: חשוב מאוד להתייחס לעצמנו ולכל חיינו וגם לזולת "כאיגרת" – לראות את כל האדם, להתמקד במה שעבר עליו, לדון לכף זכות. כשמסתכלים באמת על כלליות אישיותו לעתים הכול מתאזן לפרופורציה הנכונה.

ולמה כל זה משמח? איך זה קשור לשמחה? הרי אמרנו שכל מצווה בחג הזה מכניסה בנו שמחה. ובכן, ישנה קביעה עתיקה במקורותינו: "אין שמחה כהתרת ספקות" (זה מופיע אצל ה"מצודת דוד", רבי דוד אלטשולר).

אני זוכרת שליוויתי כעיתונאית את קרנית גולדווסר, בהמתנה לדעת מה עלה בגורל אודי גולדווסר. נכון שהיא ידעה שכנראה הוא לא בין החיים, אבל "אין שמחה כהתרת ספקות". היא רצתה וודאות, ולא ספק. בואו נעבור לעולם תוכן אחר – דייטים, להבדיל. כמה זמן אפשר להתלבט: זה כן, זה לא, אולי, נראה... אם מחליטים שכן – אז זו באמת שמחה. אבל גם אם מחליטים שלא – אז אין שמחה כהתרת ספקות. לפחות אנחנו יודעים שלא, אין לנו יותר ספק מציק.

ג. משלוח מנות איש לרעהו

נוהגים לומר בקיצור "משלוח מנות" אבל בואו נגיד את השם המלא שמופיע במגילה: "משלוח מנות איש לרעהו". תראו איזו קביעה חד משמעית קובע הרב שלום נח ברזובסקי, בספרו "נתיבות שלום":

"אין דבר שיכול להציל את האדם בכל המצבים ולהוציאו מכל המצוקות כאהבת חברים" ("נתיבות שלום").

קשר אנושי עם הזולת, אהבה כלפי החבר – זה ה-דבר, מתברר. התפיסה הזו, של אהבה ואחווה, של להתחלק במה שיש לי, היא הפוכה לגמרי מהגישה של המן. הנה משפט שבו המן חושף לנו איך עמלקי חושב, מה מסתתר בתוך הלב שלו, וזו הצצה מרתקת: וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.

הבנתם? יש לו אוקיינוסים של כבוד, אבל חסרה לו טיפת כבוד אחת. יש לו מעמד וכבוד ופרסום וכסף ומשפחה גדולה אבל מרדכי לא משתחווה. כולם משתחווים אבל מרדכי לא. כולם עושים לו לייק, אבל אחד לא. כולם כותבים ביקורת טובה על הדיסק החדש שלו, אבל אחד לו. זו גישה עמלקית, של הכול-הכול או כלום-כלום. הוא לא מסוגל לרוות נחת ממה שיש לו, בגלל מה שאין לו.

אמרנו ששמו של אלוקים לא מוזכר במגילה, אבל יש לו רמזים. בכמה מקומות חכמינו מוצאים אותו מסתתר. רבינו בחיי מסביר שבפסוק הזה על המן חבוי שם השם. תסתכלו על המילים: זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי. צריך להסתכל על סופי המילים, ולקרוא אחורה את ראשי התיבות. זה שם ה'. ארבע האותיות שיוצרות את שם ה'. מסביר רבנו בחיי: השם כתוב פה בצורה הפוכה כי המן מסתכל על המציאות הפוך, אם הוא היה מפרש את המציאות באופן חיובי, היא אכן הייתה כזו. הוא בחר לראות רק את השלילי, הפוך מרצון ה'. על גישת המן שגם אנחנו חשים אותה לפעמים צריך לעשות "ונהפוך הוא!".

אם כבר מדברים על אלוקים במגילה, יש פרשנים שאומרים שבכל מקום שנאמר "המלך" הכוונה היא אליו. ואכן, יש הכרעה בין דרכו של המן לבין דרכו של מרדכי. מה נאמר על מרדכי? "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". מלכו של עולם חפץ בגישה של מרדכי כלפי החיים, ולא בגישה של המן, של "כל זה איננו שווה לי".

ד. מתנות לאביונים

החת"ם סופר אומר שמשלוחי המנות הם הסוואה למתנות לאביונים. כדי שהעניים לא יתביישו ולא ירגישו יוצאי דופן – יש גם משלוחי מנות, אבל העיקר הוא מתנות לאביונים. לא עבור האביונים, עבור העשירים:

"תכלית הצדקה שהנותן יוציא מהכוח אל הפועל מידת הטוב לעשות טוב וחסד. עיקר התכלית היא כדי להשלים את הנותנים, אם כן צריך שירדוף הנותן אחר המקבל מאחר שהוא צריך להשלמתו". (הרב קוק)

התנועה המזוהה ביותר עם צדקה היא עני שמושיט את ידו הפתוחה ומבקש כסף. אבל לפי מה שכותב פה הרב קוק, התנועה צריכה להיות של בעל-ממון שרץ אחרי העני ומתחנן שייקח ממנו כסף, כי הוא חייב לתת לו, כדי להתקדם בעצמו. "שירדוף הנותן אחר המקבל". שוב – ונהפוך הוא. הפוך מהגישה המקובלת.

אבל מה זה אביון? לא רק מי שעני בכסף. יש ביטוי מופלא במקורות: "אין עני אלא בדעת". גם אדם שלא יודע מספיק, לא בקיא במורשתו, חסר את הכלים הבסיסיים להבין את העולם ואת התורה – הוא אביון. גם כאן יש אנשים מתחת לקו העוני. אני לא ידעתי בעבר מספיק על הפרשה ועל היהדות. אם הייתם פוגשים אותי, האם הייתם חושבים שאני ענייה? לא. אבל ההסתכלות צריכה להיות כעל עוני, אולי עוני רוחני.

וה"שפת אמת", אחד מאדמו"רי גור, לוקח את זה הלאה. הוא מסביר שבעצם כל אחד אביון במשהו. לכל אחד יש מה לתת לאחר, ויש מה לקבל מהאחר. תראו איזה יופי: "וכשניטל האחדות על ידי הפיזור – זה תוקף הגלות. ולכן אחר הישועה נקהלו בעריהם ותיקנו משלוח מנות ומתנות להיות אגודה אחת. והעשיר בתורה ייתן גם לדל. וכמו כן תלמידי חכמים שיקבלו זה מזה.  שיש בכל תלמיד חכם דבר מיוחד. וצריך לקבל כל אחד מחבירו להיות אגודה אחת" (ה"שפת אמת").

ה. משתה ושמחה

זוהי סעודת פורים. סעודה משפחתית, עם קצת משפחה וחברים, לא משהו המוני וראוותני. שוב, יש פה תשובה אל משתה אחשוורוש. איך תואר המשתה שלו, לעומת המשתה שלנו? זוכרים את תחילת המגילה?

בְּהַרְאֹתוֹ אֶת-עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת-יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ יָמִים רַבִּים שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.

זו תפיסת עולם של "שופוני". תראו אותי. להראות עושר וכבוד ותפארת, 180 ימים רצופים של חגיגה. ואם כבר מראים את כל החפצים של אחשוורוש, גם האישה היא חפץ. זוהי החפצה:

לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

לצערנו עד היום התרבות שסביבנו, הפרסומות שסביבנו, משדרים את תפיסת העולם הזו. משתה פורים הוא תזכורת לשמחה פשוטה וצנועה, עם מה שיש לנו ועם מי שסביבנו.

תוספת קטנה: מנהג התחפושות

זו לא הלכה אלא מנהג, אבל אי אפשר בלי התייחסות קצרה לתחפושות. היום יצאו לרחובות כ-2 מיליון ילדים מחופשים. איזה קשר עמוק למנהג הזה. רבים מהם לא יודעים שלמחרת תענית אסתר, חלקם אולי חושבים שפורים חל ביום שלישי בשבוע בלבד, ביום שבו מתחפשים בגנים, אבל זה אומר משהו, השמירה על מנהג התחפושת. המסר הבסיסי של התחפושת הוא: אני יכול להשתנות ולהיות אחר. כשם שאפשר לעשות זאת באופן חיצוני, על ידי התחפושת, כך אפשר להשתנות באופן פנימי. זה אפשרי.

4. מה הלאה?

טוב, מתקרבים לסיום. הסברנו על השמחה באופן כללי ועל השמחה במצוות הפורים, אבל מה יקרה יום אחרי פורים? כותב הרב יחיאל יעקב וינברג, מחבר הספר "שרידי אש", שהמצוות האלה אמורות להמשיך ללוות אותנו כל השנה. הוא שואל למה אנחנו לא מברכים על מצוות משלוח מנות או מתנות לאביונים. למה לא אומרים לפני כן "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לתת משלוח מנות". התשובה היא, שזו מצווה תמידית. אנחנו רוצים שזה ימשיך כל השנה, כל המנגנונים עליהם דיברנו לא מפסיקים.

נכון, שיא הנתינה בשנה מגיע בפורים, לפעמים בצורה קצת מוגזמת שקשה לנו, אבל זה רק מתכון מרוכז מאוד, אינטנסיבי מאוד, של הוראות לשנה כולה.

בסיום הספר הזה, "הקריאה לשמחה", שבהחלט מצליח להוסיף שמחה במקום של טרור וכאב ואובדן, הוא מביא רעיון קצר ומסכם: האם שמחה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלנו? האם אנחנו עובדים על זה, האם זה חלק מהמצע שלנו, האם מנסים להשתפר בזה? כולנו מכירים את הביטוי "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". זה טקסט שמופיע בסוף המגילה, ובהבדלה אנחנו מבקשים: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר – כן תהיה לנו". אבל הרב יצחק מאיר אלתר, שמכונה "חידושי הרי"ם", מייסד חסידות גור, אומר לנו משהו יפה:

"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר – פירוש: שהשמחה תהיה יקרה בעיני אדם" (חידושי הרי"ם).

כלומר, "ויקר" זה אומר שהשמחה עצמה תהיה יקרה בעינינו. שנייקר אותה. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר – כן תהיה לנו. פורים שמח.