כלים מהתנ"ך אל מול משבר הקורונה – ימי לימוד תנ"ך תש"פ

במובן מסוים, אנחנו זוכים אולי בפעם הראשונה ל"מסירות נפש". לנו, לדור של תרבות השפע שזוכה לחיות במדינה יהודית דמוקרטית, שכל האתגרים שקראנו עליהם בספרי ההיסטוריה או בתורה עצמה – לכאורה זה כבר לא כל כך רלוונטי. ופתאום: מצוקות, פחד, מגיפה, מחלה, מי חשב שמילים אלו יהיו רלוונטיות? פתאום צריך מסירות נפש כדי להתפלל במניין או מסירות נפש ללא ללכת לבית כנסת, מסירות נפש לא לחבק את סבתא, פתאום מסירות הנפש זה להיות בבית עם הילדים, כל הזמן, 24/7, ולפעמים ילד או בעל הנכנסים לבידוד. זוהי דרמה בסדר גודל תנ"כי. אנחנו מרגישים שקורה פה משהו, מרגישים את משק כנפי ההיסטוריה, מקווים שהקב"ה מכוון אותנו לטובה, לברכה, לבריאות, לבשורות טובות, אבל קורה כאן משהו. העולם מיטלטל.

בפנינו ארבעה אירועים תנ"כיים, בסדר גודל ראוי לימים הגדולים האלה, שאפשר ללמוד מהם לתקופה הזו.

כמעט את כל חומש ויקרא קראנו מחוץ לבתי הכנסת, נזרקנו, גלינו מבתי הכנסת שלנו, ממקדשי המעט לרחובות, למרפסות, למניינים המוזרים והמרגשים. כמעט את כל חומש במדבר קראנו בבית, חזרנו לרגע לבתי הכנסת ושוב, חזרנו אחורה. עכשיו, גם את חומש דברים אנו מתחילים מחוץ לבתי הכנסת.

1. פרשת המרגלים – לא להתרשם מרוחו הרעה של הרוב

אנו מקבלים מספר דברים מתנה – להסתכל מחדש על האירועים. משה רבנו משתף אותנו מהפרספקטיבה שלו, איך לראות את הדברים. התורה כל הזמן נכתבת בזמן אמת. גם את פרשת המרגלים למדנו בזמן אמת והתעסקנו בעיקר עם הרטוריקה, התמקדנו בעשרת הפסימיים, אולם יש גם שני אופטימיים. כשמפרשים את פרשת המרגלים עוסקים בכאן ועכשיו: איך חזרו, מה החזיקו, איזה פירות, איך העם נטה אחריהם. העשרה – הם במוקד. משה נותן לנו הזדמנות של פעם בחיים להסתכל איך הוא, הקב"ה, רואה את הדברים, והמסר הוא: לא להתרשם מרוחו הרעה של הרוב. בספר דברים זה בכלל לא רלוונטי מה אותם עשרה אמרו או עשו. הם כלל לא מוזכרים שם. משה מתאר את זה שונה מאוד מאיך שזה צרוב אצלנו מפרשת שלח. זו פרספקטיבה חשובה:

וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכֹּל; וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ; וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ, טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה' אֱלֹהֵיכם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹורִי לְהַשְׁמִידֵנוּ.

בפרספקטיבה ההיסטורית, כשכותבים את הנצח, משה כותב "טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ". רגע, זה מה שהמרגלים אמרו? התשובה היא כן.

בפרספקטיבה של נצח, מה שהשניים אמרו זה נצחי ומה שהעשרה אמרו זה רגעי. כשכותבים את ספר ההיסטוריה היהודי זה מה שהם אמרו. האם רצית לשמוע או שהקשבת לאותם עשרה שאפילו לא מצטטים אותם? תמיד יש קול טוב וקול רע. למי אתה נותן את הבכורה ולמי אתה מאזין?

ימי הקורונה האלו מביאים עימם הרבה מרירות, הרבה תלונות. אני חוששת שאנחנו נביא על עצמנו יותר ממה שהמחלה תביא עלינו. האם אנחנו מתמודדים רק עם אויב חיצוני ונלחמים בו או שהשאלה היא מה קורה בתוכנו? זה מה שקרה עם טיטוס, זה מה שקרה עם בבל. הסיפור הוא לא הרוע שעומד בשער, הסיפור הוא איך אנחנו מתמודדים עם הרוע. כמה סולידריות? כמה אמונה, חזון, אופטימיות?

לצערי שוב אנחנו נופלים בזה. עשרה מרגלים? עשרה ערוצים… אנחנו מדכדכים את עמנו, ממרמרים את עצמנו. זה לא טוב נפשית, לא טוב למשק. לא שהכל מושלם. אבל בכל זאת, באיזו רוח עושים את זה? ברוח של התמודדות משותפת? הקורונה הזו הייתה אמורה להביא אותנו קודם כל לאחדות. הקורונה לא מבחינה בין מצביע של ביבי לזה של גנץ. אני לא יודעת למה אנחנו לא משכילים לראות את זה. כמו במלחמת ששת הימים, במלחמת המפרץ, הפעם יש לנו פה נגיף בלתי נראה וכל מה שאנחנו כן רואים זה את אותה שנאת חינם שאוכלת בנו.

הסיפור של המרגלים אומר שאתה תישפט על איזה קול שמעת. במלאת 40 שנה, מי זוכר את הקולות המרירים? צריך קולות של אמונה. פה מגיע החטא. אומר לנו משה, בזמן אמת לא הקשבתם. זה קשור לאותה מרירות, לאותו חוסר ביטחון עצמי. מה עשיתם בזמן אמת? "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה' אֱלֹהֵיכם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם." בגלל המילים הבאות אנו מתאבלים וצמים מדי תשעה באב-  "וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹורִי לְהַשְׁמִידֵנוּ." אתם באמת חושבים שאלוקים שונא אתכם? הוא הוציא אתכם ממצרים, עשה ניסים, עשר המכות, קרע את הים, הוריד את התורה, אתם באמת משוכנעים שהוא שונא אתכם?

זה קצת מזכיר את אתו משפט של המרגלים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". כשהרוח שלכם קצת נמוכה, אתם לא חושבים שאתם ראויים לאהבה וחושבים שהקב"ה שונא אתכם. זה נורא. זה שורש העניין. הוא לא שונא!  הפסוקים צועקים את זה – על זה בכייה של חינם לדורות.

רש"י: בשנאת ה' אותנו – והוא היה אוהב אתכם.

רש"י  מדגיש, מול השנאה של אבותינו: הקב"ה אוהב אתכם. ועד היום אנו בוכים על החורבן הזה.

הרבי מלובביץ' מפרש את רש"י ואומר: מבואר בספרים שאמירה זו גרמה לתשעה באב וכמו שנאמר "איכה ישבה בדד העיר", ראשי תיבות – איבה. רש"י מעודד ומחזק את בני ישראל שגם כאשר אהבתם הטבעית לאביהם שבשמיים מוסתרת ואין הם מרגישים את חסדיו, עד ששמים אור לחושך וחושך לאור – אין שום חלישות כלל וכלל, חלילה, באהבת הקב"ה לישראל.

אז יש פה שני מסרים: יהא אשר יהא ה' אוהב אותנו. נקודה. צריך לזכור זאת. ובנוסף, אנחנו צריכים לבחור בקול האופטימי שאוהב אותו ואת עצמנו ואת מה שאנחנו בונים פה ביחד.

2. פרשת ואתחנן: המזוזה – לחזור אל הבסיס והיסוד

המשבר הזה מחזיר אותנו אל היסוד של הדברים. כל אחד מארגן עכשיו סדרי עדיפויות, מחשבים מסלול מחדש. לא יודעים כמה נרוויח, לאן העסק שלנו הולך, כולנו נפגענו כלכלית. סדרי העדיפויות השתנו, מבחינים בין מוצרים בסיסיים למותרות וכך גם בתחום זמן. למה נקדיש זמן ולמי, הדברים החשובים בחיים אלו מעגלי ההורים, הסבים-סבתות, אחים, ילדים, נכדים. משפחה. חוזרים אל הבסיס, העיקר.

הקורונה מזמנת לנו הזדמנויות לחשוב על העיקר: תפילה, מניין, ליל סדר מיוחד שמעולם לא היה כמותו. כל אחד מצא עצמו עושה משהו לא הגיוני עבורו. פסח זה כבר לא הקניות אלא המסר שלו. שבועות, תשעה באב – אנחנו מעמיקים במהות הדברים. הקורונה שולחת אותנו לעשות שיעורי בית על הדברים היסודיים ביותר.

פרשת ואתחנן המרגשת, מהנאומים הסוחפים של משה רבנו. הפרשה הזו מזמנת לנו להתבונן מחדש על המילים המיוחדות "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ואז בהמשך – פרשיית שמע הראשונה, מצוות מזוזה, מצוות עשה. "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך."

בחודש מרץ, הרבה לפני פסח יצאה קריאה של הרבנות הראשית שמאוד ריגשה אותי. בזמנו היו מאוד לחוצים ממשטחים המעבירים את הנגיף. הרב הראשי, הרב דוד לאו, הוציא מכתב עם בקשה להפסיק את המנהג לנשק מזוזות: "די בכך שאדם יחשוב עת כניסתו ויציאתו על הדברים הנכתבים במזוזה וזה ילווה אותו בהמשך דרכו", ציין במכתבו.

לפני הקורונה, אדם היה עובר ובאופן אוטומטי שולח יד לנשק את המזוזה, לא בטוחה שעצרנו לחשוב על מה שכתוב בה. בשתי הפרשיות הכתובות על גבי המזוזה כתוב לנו קודם לכתוב על הלב ורק אז לכתוב במזוזה.

באותו היום שהרב דוד לאו שלח את המכתב, פרסמתי קטע של הרמב"ם במשנה תורה, הלכות מזוזה:

"חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד וכל זמן שייכנס וייצא- יפגע (יפגוש) בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושיגיונותיו מהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים."

אולי לקחו לנו את נשיקת המזוזה לתקופה הזו ושאר הדברים שנעלמו מחיינו, כדי שנעריך אותם מחדש. לקחו לנו המון דברים כדי שנחזור אל הבסיס. הרמב"ם אומר לנו שבכל פעם שעוברים ליד הדלת יש לנו הזדמנות לחשוב על צור העולם, לחזור לדעתנו, ללכת בדרכי מישרים, לזכור את אהבתו, להתעורר משנתנו. הקורונה אפשרה לנו להתעורר על הבסיס של החיים שלנו.

יצא לי רבות לחשוב על מהות הלימוד של הילדים שלנו. מהי מהות הלימוד? קודם כל תורה. ובנוסף בתקופה הזו הילד לומד גמישות, הסתגלות, חברות. הוא לומד מה שהוא לומד. לא יצא פה דור של טיפשים למרות כל הטלטלות שהיו השנה. נתגבר על הידע הטכני, אבל מה באמת למדנו השנה? מה העיקר? בכל תחומי חיינו – אנחנו נשלחים אל הבסיס.

3. פרשת המסעות, ספר במדבר – לכתך אחריי במדבר

בכל מ"ב המסעות כתוב "על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו." חיינו באשליה כזו שאנו מתכננים ומחליטים על מסעותינו. כביכול הכל מסודר, מתוקתק, לו"ז, סדר יום, חופשות מתוכננות מראש ופתאום – עצירה. אנחנו לא מנהלים את הלו"ז. אם נרפה ולראשונה נזכה ל"לכתך אחריי במדבר". איך נראה זאת בעוד שנה? תחילת הקורונה חלילה או סופה? שיא? שפל? אנחנו לא יודעים. ויש סוג של הרפיה בתקופה הזו שדווקא כשמשחררים זה עושה טוב.

שמתי לב שאני עונה הרבה מאוד "לא יודעת", יותר משעניתי זאת בעבר. יש פסוק מתהילים שמלווה אותי ונותן לי הרבה כוח בתקופה הזו: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים", אומר לנו דוד המלך. דווקא מתוך ההרפיה – נדע. בעזרת השם אנחנו מקווים ופועלים שיהיה הכי טוב, אך זה מאלץ אותנו להרפות ולומר "לא יודעים". זה קשה למדענים שעומדים בענווה מול הנגיף הזה, עיתונאים, פרשנים, קשה לכולנו באי הודאות. גם מבחינה רוחנית, רבנים רבים אומרים: "המסר של הקורונה הוא…" אולי גם אני עושה זאת כעת…J אבל אולי באמת, קודם כל כעת עלינו להקשיב.

הרב יהושע ויצמן ממעלות מביא בפנינו אגרת של הרב קוק, מתוך שיעור המדבר על צמיחה מתוך משברים. המשבר הוא הזדמנות לשינוי ערכים, לשדרוג מערכות,  תיקון עוצמתי. לא סתם הדבר הזה קרה. אנחנו צריכים לעלות קומה. לא רוצים לחזור לשגרה אלא להיות טובים יותר. אנחנו והעולם כולו רוצים לצמוח מהדבר הזה. משבר גדול הוא הזדמנות לתיקון גדול, לתשובה גדולה:

"לתשובה גדולה אנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דווקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה – צריכים לקחת את המעולה שבתרופות". (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג).

אנחנו בתקופת משבר ענק, ואנחנו צריכים תשובה ענקית. תרופה מעולה דווקא מתוך השבר. ציפיתי לגל רוחני גדול יותר של התעוררות. בגל הראשון היתה תחושה של סולידריות ושזה אוטוטו נגמר, שכולנו נלחמים בקורונה, והנה ליל הסדר… נסבול ונצליח. ישי ריבו כתב לנו שיר "כתר מלוכה" וידענו לספר לעצמנו יפה את הסיפור של הגל הראשון. ומה לעשות כשצריך אורך רוח ואורך נשימה?! ישי ריבו לא כתב שירים לגל השני… הרבה פחות בדיחות, שמתם לב? היה הווי והמון שיתוף פעולה.  והנה, אני חושבת שזה מתפורר, לצערי.

דבר נוסף שאנו למדים מתשעה באב – אנחנו לא חיים בין גל ראשון לגל שני, אנחנו חיים בין בית המקדש הראשון, לשני, לשלישי.  אנחנו בפרספקטיבה של 2000 שנה, רק אתמול ציינו משהו מלפני 2000 שנה. התשובה שלנו היא אורך רוח, נשימה, המתנה, סבלנות.  אפשר לשאוב גם את זה מהימים האלה.

לאחרונה פתחתי סדנה עם חמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר, הנחיית הורים משותפת לחופש הגדול.  חשבתי שזה יהיה מענה לאתגרי הקורונה והחופש הגדול. פתחנו אותה ואף אחד לא נרשם… רק קצת, טיפין טיפין. ביום האחרון, נרשמו כ- 300 איש.  שעות לפני פתיחת הסדנה. לא הבנתי את זה. פניתי לשניים-שלושה ושאלתי: "מה קרה?" אנחנו עם מודעות כבר שבועיים, רצות כבר שלושה שבועות, פרסמנו, פתחנו אתר וכולם אמרו לי: "לפני שבועיים?! להתחייב? מאיפה ידענו? יהיו קייטנות, לא יהיו? כן נוכל לנסוע לא נוכל לנסוע? חופשות, לא חופשות, מה ידענו לפני שבועיים? זה מדהים. זה משבר.

משבר, אומר הרב קוק, הוא לא רק תזזית, הוא לא רק שהכל מתפרק, הוא גם הזדמנות לתיקון גדול. פסקת ההמשך באותה איגרת, אחרי שהוא קורא לנו לתשובה גדולה, הוא קורא לנו גם לעשות: "כל מי שיש אומץ בלבבו, כוח בעטו ורוח ד' בנשמתו – קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק: הבו אור". (אגרות ראי"ה ח"ב, אגרת תפ"ג).

מה אנחנו צריכים בתקופה כזו של משבר? אומץ בלב, כוח בעט – מי שיכול לכתוב, לבטא, לפרסם, ויש לו את רוח השם בנשמה, הוא חייב לצאת אל המערכה ולצעוק "הבו אור", כלומר להאיר מתוך החושך.

קורא לנו הרב קוק, אפילו באורחות חיינו, בצורה בה אנו מתנהגים לשכן, בגינה, הוא קורא לנו לנצל את המשברים האלה.  זה לא סתם "ויסעו ויחנו" שהולכים אחרי הקדוש ברוך הוא, אלא מה  עושים בכל תחנה? והתשובה היא: בונים משכן. לא משנה איפה, בבידוד או בחוץ, בחופשה מדהימה בצפון או כשברגע האחרון סגרו לכם את המלון והפכו אותו למלון קורונה. לא משנה איפה, אנחנו מקימים משכן בכל תחנה. זה דבר מדהים שעם ישראל עשה, איפה שהוא לא היה, הקים משכן. האיר אור.

4. פרשת פנחס, בני קורח – תמיד אפשר לתקן

בפרשת פנחס יש מפקד גדול, עוברים על כל השבטים, ותוך כדי נותנים כל מיני הערות: מה קרה לבני אהרון מה קרה לאחרים, ואז מופיעות ארבע מילים מדהימות: "ובני קורח לא מתו". בעיניי זה הפסוק האופטימי ביותר בתורה. יש בו ארבע מילים בלבד והוא הפסוק המשמח ביותר בתורה.

בני קורח מעבירים לנו את המסר הנפלא ביותר: תמיד אפשר לתקן. הסתבכתם בבית, הסתבכתם כלכלית, הסתבכנו פוליטית עם ממשלת האחדות הלא ברורה הזאת, הסתבכנו מול הקורונה… אבל במשפט אחד, ארבע מילים, יש עוצמה מדהימה – "ובני קורח לא מתו". תוך כדי שסופרים לנו את עם ישראל מציינים עובדה קטנה: אתם זוכרים את קורח? אז רק שתדעו שבסוף, בני קורח לא מתו.

רש"י מסביר לנו את הפסוק  הזה:  "הם היו בעצה תחילה ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם."

המסלול היה נראה מסלול בטוח לכישלון. האדמה כבר סדוקה, זה כבר פומבי, חיכו לבוקר, עוד רגע המחלוקת הזו נכנסת לספרי ההיסטוריה, עוד רגע זה נגזר אך לא, לא. אפילו אם אתה בן של קורח, בתוך כל המהומה הזו אתה יכול לחשב מסלול מחדש ולצאת מזה. לא משנה כמה אתה קרוב לתהום, אם לא קפצת, אתה יכול לחזור.

מתי מזכירים לנו את זה? באחד הרגעים הקדושים בשנה, בראש השנה. מה עושים לפני תקיעת שופר? שבע פעמים קוראים מזמור בתהילים "למנצח לבני קורח מזמור". הם המנצחים הכי גדולים. רגע לפני תקיעת שופר, לא משנה איפה היית ומה עשית, "למנצח לבני קורח מזמור", הרהור תשובה. תחזור, זה אפשרי. פסוק אופטימי, בטח בתקופה שלנו בה אנו עושים טעויות כל הזמן. בכל מצב יש לך בחירה חופשית ותמיד תמיד אפשר לתקן.

לסיכום:

  • פרשת המרגלים – בכל מצב יש לנו אפשרות לבחור בטוב, לא להתרשם מהרוח הרעה של הרוב ולזכור את אהבת ה' אותנו. זה העיקר.
  • לחשוב על הדברים הבסיסיים בחיים, כמו במזוזה.
  • זו הזדמנות לנסוע ולחנות על פי ה', ולא רק ללכת אחרי ה' אלא לצמוח צמיחה גדולה.
  • לזכור את הפסוק "ובני קורח לא מתו". עשינו טעויות, אבל אפשר לתקן.

תודה רבה. בשורות טובות.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.