חמש תובנות ליום השואה - השיעור השבועי - יום השואה תשע"ו

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

שואה זה נושא רגיש, אפילו מבהיל, ותמיד מעורר יראת כבוד. החשש שאנו חשים כלפיו, גורם לנו לשמור ממנו מרחק זהיר, ללכת לצידו על קצות האצבעות, לעשות פרצוף רציני ולחכות בשקט שיסתיים. בשיעור של היום ניגע בו. בעדינות ובזהירות, אבל ניגע.

יום השואה הנוכחי הוא הראשון שאני חווה ללא סבתא עדה, ניצולת ברגן בלזן, שנפטרה בחודש סיון האחרון. היא הייתה מורה להתעמלות, בעלת סטודיו המתמחה בשיטת פלדנקרייז ומלאת חיים. הפטירה שלה גרמה לי להבין שעוד כמה שנים לא יהיו סבתות עדות. לא יהיו בכלל ניצולים חיים עוד חמישים שנה.

כמי שמתעסקת בתקשורת, ברור לי שאחת השאלות שהכי צריכה להטריד אותנו במדינה יהודית היא איך אנחנו מספרים את השואה הלאה. איך מעבירים סיפור בשחור לבן, בתמונות דהויות, כזה שמלווה במנגינות נוגות ואיטיות, לדור של מסכים צבעוניים, רשתות חברתיות, גירויים מהירים והסחות דעת? לדור בו, כך נוכחתי לאחרונה נוכחתי לדעת, יש ילדים שחושבים ש"נאצי" זו קללה?

לא מזמן חגגנו את ליל הסדר. יציאת מצרים התרחשה לפני אלפי שנים, אבל הזכרון הזה נשמר. אין לנו סרטון וואטסאפ מגירוש ספרד ולא תיעוד ויראלי מחורבן הבית. אין משם עדי ראיה ואין מי שיעשה לנו זיכרון בסלון, ובכל זאת הם עדיין מהדהדים בזכרון הקולקטיבי של העם היהודי.

השאלה הזו, איך משמרים את השואה בראיה אסטרטגית קדימה העסיקה אותי, גם תקשורתית וגם חינוכית. מצאתי עצמי מתייעצת עם מספר אנשים חכמים, ביניהם רב שעוסק בשואה, מדריכת מסעות בפולין, ואסתר פרבשטיין - חוקרת שואה מפורסמת. יחד חשבנו אלו חמש תובנות אפשר לקחת איתנו הלאה. הייתי קוראת להן מניפה יהודית של רגשות אפשריים כלפי השואה.

1. תחושת פליאה

מכירים אנשים שהכל ברור להם? זו בדיוק הגישה איתה לא כדאי להגיע כשבאים לעסוק בשואה. הרב וולבה כותב "איש אינו רשאי לדון על מה הגיעתנו השואה". הרב צבי מרקוביץ', מחבר ספר "בנתיבות האמונה" אמר "הדברים הם סתומים. כשם שמגילת חורבן הבית והקינה הנבואית קרויה 'איכה?', והמוטיב המרכזי שלה הינהו סימן שאלה גדול, תלוי ועומד: איך יכול היה לקרות כמאורע הזה? ואיך זה קרה? איך הגיע בית ישראל למצב כזה עד כדי שההשגחה חייבה את מהלך החורבן? כך גם מגילות החורבן של ימינו, מתחילות ומסתיימות באיכה רבתי!".

להיות אדם מאמין זה לא תמיד לקפוץ אוטומטית עם הסבר לכל דבר, זה גם לזעוק "איכה?!".

 2. הדגשת הניגודיות בין העמים

אם המוטיב המרכזי ביהדות היא הבחירה החופשית, בשואה ניתן לראות את שיאה המוקצן והאכזרי ביותר: בחירה מודעת להשמיד עם. שורש המאבק בין נאציזם ליהדות הוא הניגוד האידיאולוגי המוחלט, והמאבק על "טוהר הגזע" הוא האמצעי, העילה. כלומר – הניגוד בין רע טוטלי למוסר אלוקים שמקורו בטוב טוטלי, לפי הרבי מסלונים – מדובר במאבק של טומאה וטהרה. כאשר הנאצים חשים כי כל עוד יש בעולם מקור של טהרה, אין שלטונם מוחלט, לכן יש להשמיד גם תינוק יהודי אחרון בעולם. מדובר במאבק אידאי וקוסמי ולא רק מלחמה בין עמים או בין גזעים. זה מאבק בין העם שהוריד לעולם את "לא תרצח" לבין מי שהמציאו את הרצח השיטתי ומימשו אותו, "עם סגולה" יהודי מול "גזע עליון" ארי.

כותב הרב אליהו דומן: "במוצאי שבתות היינו מבדילין על כוס קפה שחור. ביחס למלאכת עבודה, לא היה חל שום שינוי או הבדל בין שבת לחול. ביקשו אחדים שלא נברך לבטלה. אך כאשר ראינו ההבדל שם 'בין ישראל לעמים', החלטנו לברך בשם ומלכות".

3. התבוננות מחודשת על הזהות היהודית ובחירה בה מחדש

רגילים לשמוע על זורקי תפילין ונותני גט לאלוקים, אך לא כולם היו ככה. אצל אחדים מהם רגעי השיא של הרוע היו אמצעים  להזדהות עם היהדות, כאנטיתזה של הנאציזם. תובנת ההנגדה בין ישראל לבין העמים, אותה הזכרנו בסעיף הקודם, היא לעצמה מתבססת על מסורת יהודית רבת שנים. כבר המדרש מסביר את כינויו של אבי האומה "אברהם העברי" במילים אלו: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". הזדהות מרצון עם היהדות מתגלה לא מעט דווקא ברגעים הקשים ביותר, דווקא אז נכרתת איתה ברית מחודשת, לא רק מכורח שותפות הגורל – תהליך שהתרחש בצורות שונות אצל מי שזיקתם ליהדות הייתה מעומעמת – אלא מתוך הכרה בעליונותה.

4. התפכחות מתרבות זרה ושיתוף הקב"ה בצרה

הרבי מפיאסצנה קרא להתפכחות מאשליית ההשכלה, ההומניזם והאסתטיקה, ששבתה את ליבם של יהודים רבים טרום השואה: "יכולים הם לדרוש יפה, אבל בתוכיותם מלאים רפש… וכשצריכים או רק רוצים, אז כל אותן החכמות והשכליות שבדו מליבם לדרוש על יופי המידות, עתה ממציאים חכמות ושכליות לדרוש על גנבה, גזלה, רציחה, ושאר הזוהמות שהם טובות. לא כן היא תורתנו הקדושה: לא מעשה אדם היא שתתעקם כפי רצון האדם ושכלו". ("אש קודש").

אבל לא רק התרחקות מתרבות זרה, בין היתר מצביע הרבי מפיאסצנה על אמונה עמוקה יותר, הבנה שהקב"ה גם מצטער איתנו, וכך הוא כותב: "ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו, הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד נמצא אני במצב של בכייה ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות? נבוך הוא אותו האיש על עצמו, אבל כנ"ל הוא יתברך בוכה. וזהו החילוק: הבכיות והצער שהאדם המצטער בעצמו לבדו על צרותיו, יש שנשבר מהם ונופל מהם עד שאינו יכול לעשות מאומה, והבכיות שהוא בוכה עם הקב"ה יחד – מחזיקים אותו. בוכה ומתחזק, נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד. קשה הוא רק להתרומם פעם הראשונה והשנייה מן הצרות, אבל כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גוואי, ששם הקב"ה, ושם בוכה ומיילל עמו כביכול יחד, ואף מתחזק" ("אש קודש").

5. "בשבילי נברא העולם"

"מפורסם מאמר צדיקים: צריך אדם שיהיו לו שני כיסים, בכיס אחד: 'ואנוכי עפר ואפר', ובכיסו השני: 'בשבילי נברא העולם'. הווי אומר: שפלות והגבהה, הכנעה והתחזקות. רבות הרהרתי במאמר צדיקים זה – כי דווקא כאשר מתבונן אדם בשפלות מצבו שהגיע עד עפר, דווקא אז יגביה את עצמו בעוז ותעצומות. אנחנו דור העפר והאפר – אנחנו המצווים להתחזק כעת בקריאה: 'בשבילי נברא העולם'!… נתקומם ונתחדש בית ישראל, בארץ חמדת הלבבות!" (הרב יהושע אהרונסון, "עלי מרורות")

זו המשימה של הדור שלנו – בלשוננו זה לעוף על עצמנו, בשבילנו נברא העולם, לקום מתוך ההפיכה ולהציע לעולם שנכשל אלטרנטיבה יהודית בטוחה בעצמה ואותנטית.