ערב טוב, חודש טוב. משנכנס אדר מרבים בשמחה, והוא נכנס הערב. כבר חודש אדר ב', ואנחנו מרבים הערב בתורה, ובסוג של שמחת התורה – אנחנו מסיימים השבוע את ספר שמות. כמה דברים עברנו במדינת ישראל וכמה דברים עברנו בתורת ישראל מאז שהתחלנו לקרוא לפני כשלושה חודשים על תחילת שעבוד מצרים, "ואלה שמות בני ישראל"... אז אנחנו נעסוק בפרשת פקודי, שעוסקת בעיקר במשכן, אבל נסכם לא רק אותה אלא את כל ספר שמות. אם תרצו, זוהי מסיבת סיום ספר שמות. אנחנו נעסוק הערב במילים המנחות, המילים שחוזרות הכי הרבה לאורך הספר הזה, גם בספר עצמו וגם ביחס לספרים אחרים (מה שנקרא "שכיחות יחסית"). מי שעזר לי בחישוב הזה (שאני בקושי מבינה...) הוא פרופ' קובי קרמר, פרופ' מהטכניון, שנמצא בשנת שבתון בפילדלפיה. נפגשנו כשהגעתי לשם להרצאות, וקובי מנצל את כשרונו גם להתבוננות מספרית בתורה. הוא שלח לי השבוע את המילים המנחות של ספר שמות, והן מנחות תרתי משמע, הן אמורות להנחות אותנו כלומדי התורה. אז אנחנו נלמד היום את חמש המילים האלה וננסה לקחת אותן הלאה, מספר שמות אל החיים. אנחנו מתעלמים כמובן ממילות קישור כמו "את" או "אל" וגם מהשמות השונים של ה' שכמובן מוזכרים לאורך ספר שמות וגם משמות הגיבורים (משה, אהרן ולהבדיל פרעה – שלוש מילים שחוזרות המון). ובכן:
1. עם
175 פעמים מוזכרת המילה הזו בספר שמות. בספר בראשית היא כמובן פחות רלבנטית, שם מדובר על האנושות כולה בפרשות הראשונות, בסיפור יותר גלובלי ואוניברסלי (בריאת העולם, גן עדן, המבול). רק אחר כך מופיעה המשפחה היהודית הראשונה של אברהם ושרה, ואז יצחק ורבקה, ואז יעקב ומשפחתו, אבל זו עדיין משפחה. בספר הזה אנחנו הופכים לעם. בפעם הראשונה על ידי פרעה:
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.
משם מתחילה גזירת השעבוד וכל ההוראות הקשות של פרעה. אבל שימו לב, המילה עם מופיעה עוד לפני העם שלנו. "ויאמר אל עמו". פרעה אומר לעם שלו: הנה עם אחר. הרבה מאוד פעמים אנחנו לומדים מהאויבים שלנו שאנחנו עם אחד. הם יודעים זאת יותר טוב מאיתנו, הם יודעים מי אנחנו ומה מחבר בינינו וכמה אנחנו עם אחד. זה סמלי מאוד שהפעם הראשונה שאנחנו מזוהים מעם – היא מפיו של אויב מר ואכזר.
עם זו מילה שמותקפת בתקופה הזו מבחוץ ומבפנים. למה מבחוץ? כי לאום, משפחה, קהילה, כל אלה הם מושגים שבעידן הפוסט עומדים תחת מתקפה. זה עידן שבו מערכות תקשורת ותרבות ואקדמיה עוסקות הרבה בפירוק ולא בבנייה, בהחלשה ולא בחיזוק. אפשר למתוח ביקורת כמובן, אבל מתוך רצון לקדם, מתוך אהבה, היום דברים שהיו מאוד ברורים לכל העם שלנו, כבר לא ברורים. אני רוצה להראות דוגמה היסטורית קטנה, ששלח לי ד"ר צוריאל ראשי מאוניברסיטת אריאל.
768 פליטים יהודים היו על סיפון האונייה סטרומה, שניסתה להימלט מרומניה הפשיסטית בעיצומה של השואה. הבריטים סירבו באכזריות לתת מקלט ליהודים האלה במקום הטבעי ביותר עבורם, ארץ ישראל. הספינה הטלטלה, המתינה במשך שבועות על חופי טורקיה, נאלצה לחזור לים ושם הוטבעה על ידי צוללת סובייטית. 767 גברים, נשים וילדים טבעו למוות ורק צעיר אחד, דוד סטוליאר, ניצל.
בימים אלה מלאו 77 שנים בדיוק לאסון הזה, בפברואר 1942. הבריטים, מתברר, חששו שהעיתונות העברית תלהיט את הרוחות בישראל. הם אסרו על כל מערכות העיתונים לפרסם פרטים על הטרגדיה. עיתון אחד התחכם ברעיון המבריק הבא: בעמוד הראשון פורסמה שורה של פסוקים. האותיות הראשונות יצרו אקרוסטיכון – המילה "סטרומה". התוכן של הפסוקים עצמם לימד על טביעת האונייה. וזה מה שפורסם שם:
סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, דֹּעֲכוּ, כְּאֵשׁ קוֹצִים.
טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ, סוּרוּ סוּרוּ אַל-תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ, גַּם נָעוּ, אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר
רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי
וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים, וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ, עָלַי עָבָרוּ
מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה, אֵת חַלְלֵי בַת-עַמִּי
הוֹי הַחֹקְקִים, חִקְקֵי-אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ
איזה עיתון נקט בדרך התנ"כית המרגשת הזו, ורמז כך לקוראיו מה קרה, בהתבסס על חורבנות ואסונות בתנ"ך? זה לא היה עיתון הצופה וגם לא המודיע, אלא העיתון דבר, עיתון פועלי ארץ ישראל. מה זה אומר על הרוח ביישוב העברי של פעם, ועל הקוראים והכותבים של פעם?
והנה עוד דוגמה היסטורית, מהאתר המרתק של הספרייה הלאומית, שימו לב לתחפושות ביישוב העברי של פעם. הילדה הזו התחפשה בתל אביב ב-1940 ל..."פרו ורבו". ממש מתוך ספר בראשית וספר שמות, המצווה שמגיעה כנגד גזרות ההשמדה והרצון לצמצם את עם ישראל, ועל התחפושת שלה כתוב: "רוב יהודי בארץ ישראל, ולכן – פרו ורבו". הקריאה היא בשם "מועצת הממשלה". באתר מציעים למורים להראות את התחפושת בכיתה ולהסב את תשומת הלב של הילדים לכך שמדובר בתחפושת שמבטאת רעיון לאומי, בניגוד לתחפושות האישיות של היום, ולשאול מה דעתם.
בכל אופן, שתי הדוגמאות האלה מעידות על הרוח של העם שלנו לפני כשבעים-שמונים שנה. אני יודעת שבדיוק באותו זמן גזזו פיאות של תימנים במעברות, אני מודעת גם לעוולות, אבל כשאומרים היום שהדתיים מקצינים, שפעם זה היה אחרת – נדמה לי שפעם זה היה אחרת לכיוון השני... היום אין כותרות כאלה בשום עיתון ואין תחפושות כאלה באמצע תל אביב.
ויש עוד איום על המושג עם – לא מבחוץ בגלל תפיסות תרבותיות, אלא מבפנים, על ידנו: המושג "בייס". שמתם לב לביטוי החדש הזה בבחירות? כל אחד מדבר אל ה"בייס", אל הבסיס שלו. ביבי מדבר לבייס, גנץ מדבר לבייס, דרעי מדבר לבייס, ליברמן מנסה להתסיס את הבייס שלו, בנט והבית היהודי רבים על הבייס... כל ספר שמות מזכיר לנו שאין בייס, יש עם. אין מפלגות, יש אומה. לא "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל" כמו שנתניהו אומר, לא "המפלגות הציוניות השפויות" כמו שגנץ אמר השבוע, אלא כולנו ביחד בייס אחד גדול. מעניין שה"בייס" של המשכן, הבסיס, האדנים, אכן נמנה מתרומת מחצית השקל שנלקחה באופן שווה מכולם, בשאר כלי המשכן זה לא כך, אבל הבסיס חייב להיות משותף לכולם.
2. עשה
המילה הזו מוזכרת בספר שמות 323 פעמים! מדובר על המילה עשייה, השורש עשה, בהטיות שונות. שוב יש פה ייחודיות לעומת החומש הקודם: אחרי ספר בראשית שהוא ספר הבריאה, ה' בורא בו את העולם, ספר שמות הוא ספר העשייה, כאן אנחנו מתחילים לעשות ולפעול. האדם לא רק נברא, הוא עושה. כבר בתחילת הפרשה שלנו, פרשת פקודי, הפועל עשה מופיע: וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אבל זו רק דוגמה אחת מתוך כאמור 323 דוגמאות רבות, רובן סביב המשכן. מוקד העשייה המשותף הוא פרויקט המשכן, סביבו מתלכד כל העם, כמרכז רוחני שילווה אותם לאורך המסע במדבר.
פרשנים רבים מדברים על ההקבלה בין סיפור בריאת העולם לבין סיפור בניית המשכן. זה לא רק הפעלים שחוזרים על עצמם ("ויכולו השמיים והארץ"... "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד"...), זה המסר: מעשה בראשית מסתיים במילים: "אשר ברא אלוקים לעשות". מכאן והלאה האדם שותף במעשה בראשית, לוקח אחריות, פעיל. ספר בראשית מתחיל ביצירה אלוקית, ספר שמות נחתם ביצירה אנושית. בספר בראשית אלוקים בנה בית לאדם, ובספר שמות, בתוך הבית הזה – האדם בונה בית לאלוקים. כלומר: אלוקים נתן לנו את העולם ומלואו, כדי שנבנה בתוכו משכן לשכינה (וכמובן, כדי שנבנה משכן כזה קודם כל בתוכנו, במקום בנפש שאנחנו שומרים לאלוקים).
ובשני המקרים – היצירה מסתיימת בשביתה שמביאה עמה ברכה. אלוקים בורא את העולם ושובת, עוצר, ומברך את העולם. האדם בונה את המשכן ועוצר בשבת, ושובת, ומתוך כך מתברך. יש פה גם תיקון לאדם הראשון ולחטאו – הוא קיבל ציווי ולא עשה מה שצריך. כל היופי במשכן הוא שאנחנו כן עושים את מה שציוו עלינו לעשות.
המשכן הוא תיקון לחטא אדם הראשון, או אולי קומה שנייה של הבריאה – מעין הוכחה שהנה, היצירה הזו ששמה אדם יכולה לעשות את מה שנכון וצריך, את מה שקדוש ומבורך. והיא יודעת מתי לעשות ומתי לעצור ולשים גבול (שבת), שלא כמו האדם הראשון (שלא עצר מול פרי עץ הדעת). לכן הוא גורש מגן עדן, אבל אנחנו נכנסים לגן עדן בכל שבוע מחדש, בשבת.
רואים לאורך ספר שמות שכאשר העם עסוק בעשייה הוא פעיל, אקטיבי, ולכן לא מקטר ולא מתלונן. אם השעמום מביא לידי חטא, הרי שהעשייה מביאה לידי מצווה. צריכים למצוא לעצמנו ולילדינו אתגרים, משימות, דברים שיגרמו לנו לחוש שותפות. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" זה לא רק שיר חלוצי ישן, זו אמת עמוקה: כשאנחנו בונים את המשכן – אנחנו גם נבנים. כשיש לנו יעד, יש סיבה לקום בבוקר, יש משהו מלהיב – אין בכלל זמן לעשות שטויות.
אבל העשייה צריכה להיות מדויקת, לפי הוראות התורה. יש מאמר נפלא של מתי הורוביץ על הנושא הזה של העשייה, והכותרת היא: "ניסיון המשכן קשה מניסיון העקידה". וככה הוא כותב: מי לא קנה אי פעם כוס קפה? כשאנחנו מזמינים כוס קפה, אנחנו לא מפרטים מה גודל הכוס, ומאיזה חומר עליה להיות, והאם עליה להיות עם ידית, ומה לשים קודם את הסוכר או את הקפה, וכמה מיליליטר חלב לשים בדיוק, ומה צריכה להיות הטמפרטורה הסופית. למה לא נכנסים לפרטי פרטים? כי זה לא מעניין ולא חשוב מספיק. לעומת זאת כשמזמינים ארונות מטבח – מפרטים את ההזמנה לפרטי פרטים: סוג העץ, עובי, גובה, רוחב, עומק, סוג הצירים, הידיות, השיש, וכו'. ולמה צריך פירוט נרחב כל כך – כי ככל שהמוצר שאנחנו רוכשים הוא מרכזי יותר וחשוב יותר – כל פרט חשוב. זה מסביר מצוין למה התורה מאריכה מאוד בתיאור בניית המשכן, לפרטי פרטים. מהפירוט אנחנו גם לומדים מה הן המלאכות האסורות בשבת. ובכל פעם מחדש אחרי פרץ של עשייה, התורה כותבת: "כאשר צוה ה' את משה". התורה מדגישה שוב ושוב שזו עשייה לפי הוראות שקיבלנו. בכל שלב משה עמד בניסיון, הוא היה יכול לעשות משהו אחר, לסטות מההוראות, לעשות מה שהוא רוצה ולא מה שאמרו לו לעשות. משה עמד בניסיון המשכן. העם עמד בניסיון המשכן. זה לא ניסיון פשוט.
עמים רבים עבדו אז אלילים שונים ובנו מרכזי פולחן שונים, ואת הכל הם המציאו מליבם. אחד הנושאים המרכזיים שהתורה באה להוציא מליבם של ישראל היא המחשבה שהאדם מסוגל להבין את אלוקי השמים ואלוקי הארץ. ולכן, מיד אחרי מתן התורה והמשפטים, כשבני ישראל בכלל ומשה בפרט היו עשויים לחשוב שהם כבר מבינים את מחשבת האלוקים, הם היו עשויים לבנות בית לשם ה' על דעת עצמם, כמו כל העמים מסביב, ולבדות מליבם את דרכי עבודתו. ולכן מיד הקדים הקב"ה להפקיע את הדבר מידי האדם: "אל תבדו דבר מליבכם, באפשרותכם רק לנדב את ליבכם". ולכן, אין לתורה שום אפשרות אחרת, אלא לתאר כל כלי וכלי במשכן כיצד יעשה, מה אורכו ומה רוחבו. אי אפשר להשאיר כאן דבר למחשבת האדם, זו עשייה מודרכת ו.מדויקת, וזה היה הניסיון הגדול. לראות האם משה, אהרן, והחכמים שהמלאכה הופקדה בידיהם – האם הם מבינים שאסור להם לערב שום דבר מליבם או לא. זו החשיבות של האמירה: "ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו", שחוזרת על כל צעד ושעל. זה גם ההסבר למותם של בני אהרון, שהקריבו אש זרה אשר לא ציווה ה'. אברהם עמד בניסיון העקידה. העם עמד בניסיון המשכן. איזה ניסיון יותר קשה? אולי הניסיון היומיומי קשה מהניסיון החד פעמי?
ומתי הורוביץ מסיים כך: ולאלה המשתעממים בעת קריאת התורה ותיאור העשייה, עלינו להזכיר כי העיקרון הזה רלבנטי היום יתר מתמיד – האדם עדיין רוצה להמציא בעצמו את דרכי עבודת ה'. עשינו את זה בעגל הזהב ואנחנו כנראה עושים זאת שוב...
3. מצרים
175 פעמים מוזכרת המילה מצרים בספר שמות, לא רק כמקום פיזי אלא כתרבות. תרבות שיש להתרחק ממנה. קראתי היום קצת על מצרים העתיקה, ומעניין לראות כמה היא שונה מהדימוי שלנו. אנחנו חושבים על המצרים היום כעל משהו עתיק, פרימיטיבי, שנורא קל לזלזל בו. ברור לנו שלא היינו מתרשמים מהתרבות שלהם. אבל צריך לזכור – באותו זמן זו הייתה התרבות השלטת, המובילה, המתקדמת. להיפך, אנחנו היינו הפרימיטיביים. מצרים העתיקה שלטה על שטח גיאוגרפי עצום, היא ידעה לשלוט בטבע לכאורה והמציאה חידושים רבים: השקיה וניצול מי הנילוס, היא פיתחה מערכת כתיבה וספרות עצמאית, הוא ניהלה מיזמי בנייה וחקלאות גדולים, היו לה קשרי מסחר עם הסביבה (אפריקה, המזרח התיכון), היא ניהלה מסעות צבאיים מפוארים וניצחה צבאות זרים, הייתה שם מערכת בירוקרטית של פקידים ומושלים, הכול תחת פרעה שנחשב אלוהים, ועמד בראש מערכת כלכלית מסועפת, מערכת משפטית, מערכת חקלאות, טכנולוגיה, תרבות, אומנות, אדריכלות, רפואה, ובקיצור – הם לא היו נלעגים וטמבלים. הם היו מקור הערצה והשראה. ועכשיו, יש לך אומץ לצאת נגד התרבות המצרית? לטעון שהתרבות הקטנטנה שלך היא הנכונה? שיש אלוקים ויש תורה? האזכור הראשון של המילה מצרים הוא בפסוק הראשון בספר שמות: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. ופרשנינו שואלים: עד כמה הם באים מצרימה? עד כמה הם מושפעים ובאים מצרימה, לתוך התרבות המצרית? זו אזהרה שמלווה את כל ספר שמות. לצאת ממצרים גם פיזית וגם נפשית. לא להשתעבד פיזית ולא להשתעבד תרבותית.
המשפט הראשון בעשרת הדברות הוא: אָנֹכִי ה' אֱלֹוקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹוקים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ. הוצאתיך מארץ מצרים – בכל המובנים. צא משם.
4. ישראל
מה התשובה למילה המנחה "מצרים"? המילה המנחה ישראל. 170 פעמים היא מוזכרת. כארץ, כעם, כתרבות. הנה, גם בפסוק שהזכרנו: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. בביקור שלנו לפני כשבועיים בבולטימור ישבתי בקריאת התורה בבית כנסת "נר תמיד", עם חומש שיש בו עברית ואנגלית, והתרגום לאנגלית הוביל לכמה תגליות. למשל, אוהד מועד הוא Tent of meeting, זה גורם לחשוב אחרת על המילה מועד, כאילו אוהל של פגישה, מלשון ועד, התוועדות. הלוחות הם tablets, כמו טאבלט, תדמיינו את משה שובר טאבלטים... ובני ישראל הםthe children of Israel. אולי כי אנחנו כל כך רגילים לביטוי "בני ישראל" אנחנו לא חושבים עליו. אנחנו הבנים, הילדים, של ישראל, של יעקב אבינו. דווקא התרגום לאנגלית עזר לי להיזכר בכך.
עם ישראל מקבל את זהותו בספר שמות, בהר סיני: וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, ככה אנחנו מתייצבים לשמוע מי אנחנו. הציפייה היא להקים משהו אחר, חדש ומלהיב. לא כמו מצרים, אלא כמו ישראל, כמונו. הציפייה הזו טרם התממשה. זה גם האתגר של מדינת ישראל היום, להראות לעולם דרך חיים, תרבות אלטרנטיבית, שתשפיע ותאיר. זה מבוסס על אינספור ערכים יהודיים – היחס לשבת, היחס לכסף, היחסים בין בני זוג, היחס לדיבור, היחס ללימוד, כל זה ביחד יוצר תרבות שלמה שעוד לא ממש מימשנו. יש לנו ייעוד: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אני רוצה לספר שני סיפורים על כך. אחד על גשמיות ואחד על רוחניות:
לקחנו בפעם הראשונה "אובר". הנהג היה מברזיל, מהגר לארה"ב, וזה באמת יופי של שירות, שבו כל אחד יכול להפוך למונית ולקחת נוסעים כשהוא רוצה, וזה מוזיל מאוד את המחיר כמובן. תוך כדי נסיעה סיפרנו שאנחנו מישראל. הנהג כמעט בכה: אתם גרים איפה שאלוקים גר (תדמיינו את זה באנגלית עם מבטא ספרדי), אתם גרים במקום קדוש, אתם המרכז של העולם, אתם מבורכים, אתם מישראל! התרגשותו הייתה כה רבה, אבל תוך כדי התרגשות הוא פתאום שאל: רגע, ואמרתם שזו הפעם הראשונה שאתם לוקחים אובר? אמרנו לו שכן והוא אמר: מה? בישראל אין אובר? הסברנו שנהגי המוניות לוחצים, שהבעלים של שוק המוניות לא מאפשרים, והוא לא קלט למה ומה. המדינה הכי קדושה, בלי אובר? זה אולי מצחיק, אבל זה הבהיר לי כמה הוא מצפה שנהיה מדינה מושלמת, מעולה, בכל התחומים, גם הכלכליים.
ברור שישראל צריכה להיות מעצמה כלכלית, לשלוח חללית לירח (בהצלחה לבראשית גם השבוע...), לדאוג לחלשים מצד אחד ולתת לחזקים לפרוח ולהצטיין מצד שני, וכן, שיהיה בה גם "אובר". זה ברור. אבל מדדים כלכליים זה לא העיקר. אנחנו לא מצרים, אנחנו ישראל. מדדים חברתיים, רגשיים, אמוניים, אנושיים, הם הרבה יותר חשובים. מי שקורא את התורה רואה שלכל אורך ספר שמות מנסים לטפח בנו קודם כל מידות טובות. לא תל"ג גבוה, לא הצטיינות במדדים ב-OECD, אלא דרך ארץ, אהבה, אכפתיות, תפילה, אמונה, ערבות הדדית. מדברים המון על לימודי ליב"ה אבל לימודי הליבה של התורה הם באמת קודם כל מידות טובות. הנה עוד הוכחה כמה זה הכי חשוב. השבוע התפרסמה במוסף הארץ כתבה שהכותרת שלה היא: "חמש יחידות מתמטיקה? מה שמפתח ילדים זה שיעורי אמפתיה". זו הכותרת, וכך כותבת בעיתון הארץ שירה קדרי-עובדיה: "התינוקת נעמי מגיעה לכיתה. היא בת שבעה חודשים, וכבר הספיקה לבקר בכיתה ד' בבית הספר מרקט ליין בטורונטו כמה וכמה פעמים. אמא של נעמי מחזיקה אותה כשפניה מופנות קדימה ועוברת בין התלמידים. בינתיים הם שרים לה: "שלום לך, התינוקת נעמי, איך את מרגישה היום?". אחר כך הם מתיישבים סביב משטח הבד שעליו יושבת נעמי ומתחילים לשוחח. מישהו מעיר שבפעם הקודמת שבה נעמי ביקרה בכיתה, לפני חודש, היא עדיין לא הצליחה לתפוס כדור שהתגלגל לכיוונה, והנה עכשיו היא מצליחה. "תינוקות הם קטנים ועדינים, צריך להתנהג אליהם בעדינות", אומרת אחת הילדות. כעבור 40 דקות השיעור מסתיים, נעמי ואמה הולכות הביתה והילדים ממשיכים ללמוד כרגיל. עד למפגש הבא. המפגש הזה הוא תיעוד מצולם של אחד מאינספור מפגשים שהתקיימו לאורך השנים במסגרת תוכנית 'שורשי האמפתיה' שמופעלת במאות בתי ספר בקנדה". הכתבה ממשיכה עוד ועוד, אבל הבנתם את העיקרון. ילדי דור המסכים, ילדים שנולדו לתוך עולם שטוח וחד ממדי של מסכים ולייקים, הם ילדים שצריך להביא להם תינוק במיוחד אל הכיתה. לא מחשבים, תינוקות! תחשבו על זה: פעם היו צריכים להוציא אותם מהבית והמשפחה והקהילה והתינוקות כדי ללמוד קצת חשבון, היום מנסים להביא להם בחזרה את האנושיות לכיתה, כדי ללמד אותם בחזרה את ה"מקצוע" הכי חשוב. ישראל היא עדיין חברה יותר קהילתית ומשפחתית, ברוך השם, אין אצלנו שיעורים כאלה, אבל כדאי לשים לב למגמות כאלה. ספר שמות מנחיל לנו את התשתית של עם ישראל, של תרבות ישראל, כמילה מנחה.
5. זהב
למה הזהב מוזכר? לא בגלל הקשר אחד. הוא מוזכר בספר שמות בשני הקשרים. לדעתי יש פה אמירה: שימו לב לזהב בחיים שלכם, שימו לב לשימוש הכפול שאפשר לעשות בו. זו מילה מנחה אבל היא מבקשת מאיתנו לשים לב למורכבות: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. זה אזכור אחד, בבניית עגל הזהב. אבל יש גם הרבה אזכורים מהסוג הזה, סביב בניית המשכן, בגדי אהרון הכהן, כלי המשכן ועוד: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. מזהב אתה יכול לעשות את עגל הזהב, מזהב את יכול לבנות משכן. יש זהב בעולם, זה נתון. אבל מה אתה עושה איתו? זו כבר הבחירה החופשית שלך. בעצם המילה המנחה כאן אינה "זהב" אלא "בחירה חופשית".
יש בנו גם וגם, דואליות, כפילות, וצריך להיות מודעים לכך. אנחנו לא רק טובים ורעים, והעולם הוא לא רק טוב ורע. השאלה היא מה עושים עם כל ה"זהב" שקיבלנו – אש יכולה לשרוף ויכולה לבשל, סכין יכול לרצוח ויכול לחתוך סלט ירקות בריא וטעים, הגוף שלנו יכול לעשות דברים טובים ורעים, יכולת הדיבור יכולה להחיות או חלילה להיפך. הכל כפול.
אני רוצה לסיים במכתב של רווק (הפינה חוזרת...). זה קשור לתרבות ישראל מול תרבות מצרים, לעם שלנו, ובעיקר לעשייה, בקיצור, זה לא קישור מאולץ לכל מה שדיברנו עליו. זה רעיון שנשמע לי אישית עם פוטנציאל גבוה. בטח לאנשים שרוצים לבנות משכן, בית משלהם, בסיומו של ספר שמות שבו מסתיימת בניית המשכן. אבנר שאקי שלח השבוע לבעלי את המייל הבא, ואני מצטטת מתוך הטור של ידידיה ב"בשבע", שם הוא גם יכתוב על זה. כותרת המייל של אבנר שאקי היא: "מי יודע אם לעת כזאת הגעתי לרווקות?". הוא בן 33, תושב יד בנימין, עוסק בכתיבת ועריכת תוכן, וכך הוא כותב: "שלום ידידיה, רציתי לכתוב על מצוקת הרווקות, מצוקה של מאות אלפי אנשים בישראל, מכל המגזרים ותתי המגזרים. על הכאב האישי והפרטי שלי, בתוך אוקיינוס הכאב העצום הזה. על הערבות ההדדית הפלאית הקיימת תדיר בעם ישראל שלפעמים גם מתגלה במציאות.
"הרי יש בדורנו כמות אדירה ומבהילה של רווקים. האחוזים גבוהים מאי פעם, וצער רב נגרם לרווקים הרבים ולאנשים הרוצים בטובתם. בד בבד, יש בדורנו כמות אדירה של אנשים טובים שרוצים ויכולים לעזור במיגור העניין. הבעיה הגדולה היא שהם לא יודעים איך. אני חושב שאולי מצאתי כלי חדש שיאפשר זאת. יום אחד, לא מזמן, הקב"ה שתל בי רעיון, שאני מאוד מאמין ומקווה שבכוחו לעזור בעניין זה. הכללים פשוטים:
"אני מדבר קודם כל על הקמת צוותים קטנים. מהו צוות? מספר חברים שרוכבים יחד על אופניים יחד, למשל. או כמה אימהות לילדים בגן מסוים, חברים מהאוניברסיטה שלומדים לתואר משותף, צוות בחברת הייטק וכדומה. על חברי צוות שכזה לבחור רווק מסוים, ולקחת עליו אחריות.
"לאחר שחברי הצוות בחרו את הרווק שלו הם רוצים לעזור, עליהם להיפגש איתו פעם אחת. בפגישה זו יעמיקו חברי הצוות את היכרותם עם הרווק (שכמובן צריך לרצות בכל העניין), וישתדלו לקלוט ממנו מה הוא מחפש. אחרי הפגישה הם יתחילו לעבוד.
"הציפייה מחברי הצוות היא להשקיע, להיות יצירתיים, להתמסר, או במילים אחרות – להפוך את העולם כדי להציע לאותו רווק את ההצעות שהכי יתאימו לו. לדעתי מוטב למנות ראש צוות, שרק הוא יהיה בקשר רציף עם הרווק, להעברת הצעות ועדכונים. אחד היתרונות במיזם הזה הוא המיקוד. לפעמים מרוב עצים ורצון טוב לא רואים את היער. מיקוד הוא כוח. לכל חבר צוות יש רק רווק אחד בראש ולא שניים על העץ.
"יתרון נוסף של המיזם – ידע ארגוני מצטבר. אם השידוך הראשון שיוצע לא יסתיים בחתונה, יוכלו חברי הצוות לשמוע מה לא עבד, וכך לצבור ידע רלוונטי בנושא, שיעזור להם להבא. בעתיד נוכל גם להעביר ידע בין הצוותים, כדי למקסם את הפעילות של כולם.
"המיזם הזה מתאים לכל המגזרים והקהלים, בארץ וגם בחו"ל. רווקים רבים מקבלים הצעות לא מתאימות ולא קשורות, מסיבות רבות. צוות כזה לא רק יגדיל את כמות ההצעות אלא גם ישפר את האיכות וההתאמה שלהן.
"אבל מעבר לזה, עצם זה שרווקים ידעו שחושבים עליהם ושמשקיעים בשבילם - כבר יעשה להם טוב, ירומם אותם ויחזק אותם. מתוך כך הם יהיו שמחים יותר, וממילא בעלי סיכויים רבים יותר להתחתן. לאדם עצוב יותר קשה לצאת מבעיה שהוא שרוי בה. כדאי מאוד לחגוג ובגדול את ההצלחות שיהיו למיזם בעזרת השם. חינות, אירוסין, חתונות – כל זה יכול לדרבן ולהעצים את כל העניין.
כרגע זה רק רעיון. אשמח מאוד אם אנשים יפנו אליי. אולי יש משרד פרסום שרוצה להפיק קמפיין. אולי יש גרפיקאים ורעיונאים שירצו לעזור. אולי יש לאנשים רעיונות לשדרוג. ובעיקר, אולי יש מישהו שכבר רוצה לפתוח צוות ראשון, ולצאת לדרך".
עד כאן. הרעיון נזרק לחלל האוויר, אתם מוזמנים לפנות אליי או אליו.
בואו נסכם את השיעור, ואת ספר שמות, ונקווה שהמילים האלה – עם, עשייה, מצרים, ישראל וזהב – יהיו באמת מילים מנחות בחיינו, וינחו אותנו לכיוון הנכון. תודה רבה, לילה טוב וחודש טוב. חזק, חזק ונתחזק.
ניפגש בשבוע הבא עם חומש ויקרא ועם שיעור הכנה לפורים.
