השיעור מערוץ 12 – פרשת שלח

אחת הפרשות המרתקות בפנינו, פרשת "שלח". משה שולח אל הארץ 12 מרגלים, וזו שאלה – האם משה קיבל ציווי לשלוח, או שאומר לו הקב"ה "רק אם העם רוצה ולא בטוח בארץ הזו, רק אם העם צריך, אז תן לו את אמצעי הבטיחות הזה, שלח את המרגלים"? בכל אופן, יוצאת קבוצה מובחרת ביותר, סיירת המטכ"ל הרוחנית של העם, נציג מכל שבט, וכאשר הם חוזרים יש אכזבה גדולה. 10 נגד, 2 בעד. זו תזכורת מהדהדת: הרוב לא תמיד צודק. הרוב קובע, בהכרעה דמוקרטית, אבל כשמדובר בהכרעות רוחניות, תרבותיות – במקרה הזה הרוב טעה. רוב העם הלך אחרי הרוב הזה.

לכן, בגלל אותה בכייה באותו לילה, חטא המרגלים ימשיך ללוות אותנו 40 שנה במדבר, ובעצם עד היום. כי הסיפור הזה הוא לא תקלה חד פעמית, פאשלה או נפילה באותו הלילה, אלא חטא שיש לו עבר, הווה ועתיד. עד היום כתוב במקורות שונים שחטא המרגלים הוא חלק מכל חטא שלנו עד היום. מה היה בו? מה התקלה? איך אפשר לתקן? איך אפשר למחוק את מה שהרב קוק קרא לו "זוהמת המרגלים"? מה קרה שם ואיך אנחנו יכולים לא ליפול חלילה לאותם בורות? הנה ארבעה מסרים: על רשעים, צדיקים, פייק-ניוז ונשים. נתחיל:

מסר ראשון: הגדרה חדשה של רשע

נתחיל בהגדרה של רשע, הגדרה חדשנית. הרשע יכול להראות חיצונית כמו צדיק. קשה מאוד להבין מיהו האדם. כהורים אנו יודעים כמה חשוב לומר לילדים שמי שנראה צדיק הוא לאו דווקא צדיק. רשע זו הגדרה חמקמקה. אז מי הוא רשע? אחד שעושה מעשים של פשע? זה בוודאי. אבל הפרשה מתחילה בהגדרה מהפכנית לרשע. זה קורה מיד בהתחלה:

רש"י: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

נזכיר לרגע את העלילה. בפרשה שעברה, פרשת "בהעלותך" סיימנו בסיפור עגום ביותר – מרים דיברה לשון הרע על משה ועל האישה הכושית שלקח, ציפורה. היה שם חטא בדיבור שגרם לצרעת אצל מרים. מוציא שם רע, מצורע – זה לא משחק מילים, יש קשר עמוק בתורה בין שני הדברים, בין דיבור שלכאורה לא מותיר רושם, לבין רושם פיסי על העור שקשה למחות אותו. מרים מתרפאת והעם ממשיך.

אז למה המרגלים האלה רשעים? כי הם היו שם כשזה קרה. העובדה שקרה משהו ענק – והם לא שמו לב, אומר משהו לגביהם. הם היו שם כשכל הכותרות הראשיות הכריזו: מרים חולה. כשכל העם עצר וכל מהדורות החדשות והעיתונים והרכילות, בפינות הקפה ליד האוהל, כל המציאות עסקה בדבר אחד: מרים דיברה לשון הרע, לקתה בצרעת, העם כולו חיכה לה! והנה, רגע אחרי, רק נגמרה הפרשה הקודמת, הפרשה מתחילה והם יוצאים לארץ ישראל – ומוציאים דיבתה. שוב כוח הלשון וכוח הדיבור ושוב חטא בתחום הזה. היא הוציאה דיבה על אחיה, ואתם מוציאים דיבה על ארץ ישראל כולה. הלו, היה כאן עכשיו שיעור עצום לכל עם ישראל על כוח הדיבור, על השליטה שלנו על המילים שיוצאות מפינו, ואתם שוב לא שולטים בלשונכם? איך יכול להיות שקורה אירוע כה מסעיר וזה לא מטלטל את חייכם? אז מה זה רשעים? זה לא לשים לב למה שקורה.

"ראו ולא לקחו מוסר", כפי שאמר רש"י. משהו קורה להם במציאות והם לא מפנימים. משהו מתחולל מול העיניים והם לא לקחו מוסר. מה זה לקחת מוסר? המון דברים קורים סביבנו. צריך תמיד להתבונן ולשאול איפה זה נוגע בי, לא באופן אגואיסטי של מה אני מרגיש ומה זה עושה לי, אלא איך אני מתקן את עצמי נוכח מה שראיתי. אם ראיתי משהו רע – אז איך חלילה אני לא נופל בו. אם ראיתי משהו טוב – אז איך אני דבק בו, איך אני מתחבר אליו. אחרת, אני רשע. רשע זה מי שהמציאות עוברת לידו ולא בתוך ליבו ומוחו. רשע זה אחד שממשיך כרגיל. הייתי אומרת שאדישות שווה רשעות. הרי בזה הם חטאו, באדישות. אז תהיה עירני. תהיה קשוב לעולם הזה שסביבך.

אני רוצה להראות דוגמא לתקופה המדהימה, המפחידה, המאתגרת שעברנו. כדי לדאוג שאנחנו חלילה לא נצא רשעים. יוסי קניג מבית הכנסת המרכזי של קריית שמואל שבחיפה שלח לי את התמונה האחרונה שהוא צילם כשסגרו את בית הכנסת, אי אז בפרשת "כי תשא":

כל כך הרבה שבועות הם היו מחוץ לבית הכנסת והנה ברוך ה' הם חוזרים פנימה, לפרשת "בהעלותך". דילגנו כמעט חומש שלם, שבועות שלמים, עולם שלם ומה שלא השתנה זה השלט "לא לדבר בתפילה", זה נשאר בתוקף ותראו מה עברנו:

הוא שלח לי את שתי התמונות, מעין "לפני" ו"אחרי". בנוסף, שלחה לי שרון שיינר, אימא מירושלים, את התמונה הבאה וממש הזדהיתי איתה:

יש מחברות קשר שבהן מעדכנים את המורה על איחורים, והיא פתחה השבוע את המחברת כדי לעדכן על איחור. הם חיתנו בשעה טובה את אחד מילדיהם, הייתה סעודת שבע ברכות עד שעה מאוחרת ולמעשה לא החזירו את הילדים לבית הספר עד אחרי החתונה מחשש לבידוד. לכן היא פתחה את מחברת הקשר לעדכן על איחור וראתה בהתרגשות שהפעם האחרונה שבה היא דיווחה והתנצלה על איחור הייתה סעודת פורים, אמצע חודש אדר. אנחנו כבר באמצע סיוון, תחשבו מה עברנו, בין איחור אחד של הבת שלה לאיחור השני… זה יכול לעבור כהרף עין ואפשר לחזור לשגרה כאילו כלום לא השתנה, לא התחולל בנו. זו השאלה, האם ניקח משהו? "רשעים הללו לא למדו מוסר", הם ראו אירועים גדולים ולא לקחו כלום. האם נשכיל לעשות משהו בעקבות זה? כל אחד יודע מה התגלה על עצמו ועל הסביבה, מה הוא קיבל בקורונה ומה כדאי להשאיר בחיים, מה גילינו שמפריע לנו וכדאי לנקות מהחיים.

עוד דוגמה: עכשיו חזרנו לנסוע בחוץ, ויש בעיה של קיץ, שמש וילדים ברכב. בכל שנה מחדש יש מחיר נורא שאנחנו משלמים, ילדים שנשכחים במושב האחורי ברכב. אסף פאסי ואבי קראוס ממשרד הניו מדיה פאסי-קראוס פנו לכמה שיותר משרדי פרסום שעדיין מצטרפים ליוזמה ויצרו קמפיין ויראלי. המוחות הכי יצירתיים התחילו להוציא את המודעות האלו לאור ממש בימים אלו. האם אחת מהן תציל ילד אחד? הלוואי. האם היא תזעזע אותנו, תזכיר לנו כהורים את הדיבר הזה "לא תשכח", את הציווי הזה של הקיץ "לא תשכח"? הרי זה לא רציונאלי, זה הדבר היקר לנו ביותר, ובכל זאת זה קורה לאנשים טובים כל פעם מחדש. אז הנה, אפשר לומר "אוי, זה נורא" כששומעים את החדשות ואפשר להשתמש בכלים שלך ולנסות לשנות משהו.

מסר שני: הגדרה חדשה של צדיק

בהגדרה השטחית, אם רשע עושה דברים רעים, אז צדיק עושה דברים טובים. באמצעות פרשת "שלח" אנחנו מחדשים גם את ההגדרה של צדיק. אנחנו רוצים להבין, מה הבדיל את כלב ויהושע, 2 הצדיקים שלנו? היו שם 12 מרגלים ורק שניים אמרו "טובה הארץ מאוד מאוד", "עלה נעלה", "יכול נוכל". ספוילר: הם צדקו. אנחנו יושבים עכשיו בארץ ישראל, בארץ חמדה, בארץ הטובה שהם חשבו שצריך להמשיך אליה. לו הרוב היה קובע גם בעניינים רוחניים, היינו או מתים במדבר או חוזרים למצרים. הסיפור היה נקטע. כלומר, הצדיקים היו גם צודקים. מה גרם לצדיקותם? הפרשה מציינת שתי תכונות חשובות של צדיק, למי שרוצה ללכת נגד כיוון הרוח:

המאפיין הראשון הוא של כלב: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" – הם יוצאים לארץ ישראל, מתחילים את המסע, מגיעים לנגב והתורה עוברת מלשון רבים ללשון יחיד. למה לשון יחיד? רש"י: ויבוא עד חברון – כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם.

"כלב לבדו". זו הגדרה של צדיק. לבדו. מאברהם אבינו, לפעמים צריך להיות לבד. אני מעבר אחד של העולם. ישראל בפני עצמה, לפעמים מעבר אחד מול העולם כולו. זו לא חובה, אבל לא צריך לפחד מעצמאות רוחנית. כלב הלך לבדו להשתטח על קברי אבות.

בימינו לצערנו, יש דימוי כזה שעלייה לקברי צדיקים זה דבר פרימיטיבי, מיושן, לפעמים לצערנו יש מסביב מסחרה, לא עצמאות רוחנית. כלב מזכיר לנו שהשורש הוא לבוא לקברי אבות ואימהות. מי הם האבות והאימהות? אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב ולאה (רחל קבורה במקום אחר). אלה קברי אבותינו.

שמעתי הגדרה מהרב יוני לביא שאמר שהם האבות שלנו באמת באמת. כמו שאומרים על תינוק שנולד: "יו, יש לו את העיניים של אמא, החיוך של סבתא". הם האבות שלנו באותו מובן: "יו, יש לך את הלב של שרה אימנו, את החסד של אברהם אבינו". עד כדי כך. לפעמים שוכחים. אם נלך דור אחרי דור למעלה, הם קודם כל באמת, סבתא של סבתא, של סבתא, של סבתא וכו'. כלב בקשר אינטימי של אבות ואימהות הולך לשם כדי לוודא: מה אברהם ושרה יגידו עליי? זו שאלה שתמיד טוב לשאול בחיים, אם אתה במצוקה. לפעמים זה מיישר את כל הספקות.

הוא מתפלל שההסתה לא תעבוד עליו. "שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם", כותב רש"י, ניסת מלשון הסתה. הולכת להיות פה עצה רעה של המרגלים, הוא מריח את זה. אנחנו כל הזמן תחת הסתה. שומעים חדשות – הסתה, קוראים משהו בפיד – הסתה, פרסומות ברחוב – הסתה. הכול מסית אותנו. צריך רק לבדוק לאן. כלב מבקש שההסתה הרעה הזו לא תחלחל לראש שלו, לא תכנס לתודעה שלו, ולא תשפיע עליו לרעה. הוא מבקש עצמאות רוחנית, להיות מחובר לשורשים, לא לסטות, לא להתבלבל. זה כלב. אנו מבינים מאיפה העוצמות שלו. בסגירת מעגל היסטורית, לבסוף הוא ושבטו יקבלו את הנחלה של חברון.

יש גם את יהושע. כלב ויהושע הם "צמד-חמד" של אופטימיים, מאמינים, של צודקים וצדיקים. בפרשה אנו מקבלים כלי נוסף, שני, שמאפיין את יהושע ומסביר לנו מאיפה מגיעה צדיקותו:

"אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ".
רש"י: ויקרא משה להושע בן נון יהושע – התפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים.

משה בעצם אומר: אני מחליף את שמך, מוסיף לך את הקדוש ברוך הוא, את האות י' הזו בתחילת שמך, כדי שהקדוש ברוך הוא יושיע אותך מעצת המרגלים. המילה הזו, "עצה", חוזרת קודם גם אצל כלב. שה' יושיע אותך מהעצה של המרגלים. מתחילים להבין כאן מראש שרוב המרגלים הולכים לכיוון לא נכון.

אז איך אני שומר על הקדושה, הטוהר, התמימות, הצדיקות שלי?

1. קברי אבות. חיבור לאבות ולאימהות.

2. ברכה, תפילה, קשר לצדיק הדור, משה רבינו. יש אדם שמתפלל עליי, משנה את שמי כדי שהקדוש ברוך הוא יהיה איתי ומברך אותי. זו הדרך, מעין כיפת ברזל שעוטפת את יהושע וכלב בהצלחה רבה.

השבוע, הרב אשר כהן, כתב איגרת פרידה לתלמידות שלו בביה"ס אמי״ת הלל ברחובות. זה קורה עכשיו הרבה. אשמח לקבל עוד נאומי פרידה, זה מאוד מעניין אותי איך בסוף שנת קורונה, בסוף שנה מורכבת, נפרדים מבני הנוער. הוא כתב לתלמידות שלו בדיוק על הנקודה הזו. הן יוצאות לחיים. השליחות מתחילה, וזו פרשת שלח לך. גם אתן יוצאות מחממה אחרי י"ב שנים. כל אחת יוצאת לשליחותה, ויש שני דברים שילוו אתכן להצלחה, שני עוגנים: 1. תפילה, קברי אבות, שורשים, קשר לדורות הקודמים. 2. קשר לאדם גדול, לצדיק שיתפלל עליי ויברך אותי.

תראו איך זה קיבל בימינו דימוי פרימיטיבי – להתפלל בקבר של צדיק ולקבל ברכה. יש מסחרה שנכנסת בפנים. כל מיני תרומות, עמותות, זה עולה כסף, לאן הכסף מגיע. יש לפעמים דימוי גרוע לדברים האלו, לפעמים בצדק. אז השבוע אנחנו חוזרים לשורש. לקבל ברכה ממשה רבינו זה קודש קודשים. להתפלל בקברי אבות, להתחבר לאברהם ושרה, זה דבר נהדר. זה מה שהופך אותם לצדיקים. אם בהתחלה ראינו שאדישות שווה רשעות, כאן אנחנו רוצים מעורבות, אקטיביות ופעילות – וזה מוביל לצדיקות. המיעוט הזה צדק בסופו של דבר. השניים האלה ידעו את האמת. נאמר שוב: מכבדים את הכרעת הרוב, אבל זה לא אומר שהרוב צודק בעניינים של השקפה, אידאולוגיה וערכים.

אז הגדרנו צדיק ורשע, כעת נעבור לנקודה שלישית, אקטואלית מאוד – יש פה שיעור בתעמולה.

מסר שלישי: הגדרה חדשה של פייק-ניוז

עכשיו אל הגדרה חדשה לפייק ניוז, חדשות כזב. הפייק ניוז הראשון בתורה מתחיל אם אינני טועה בפרשה שעברה – עם ישראל דיבר על האבטיחים, השומים והדגים שאכלו במצרים, נוסטלגיה מזויפת שלא קשורה לעובדות. עכשיו פייק ניוז בנוגע לעתיד, לא לעבר. איזה זיוף – מצד אחד, להתגעגע למצרים הטובה ומצד שני, מדברים על ישראל הרעה. זה היפוך מוחלט בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון. איך מגיעים לפייק ניוז כזה? המרגלים עושים כאן שיעור בתעמולה. אפשר ממש ללמוד את זה. הם הביאו פירות ענקיים מארץ ישראל. תמיד אמצעי ויזואלי עושה את זה. אם אלו אשכולות הענבים, דמיינו כמה גדולים ומפחידים האנשים. ואז הם בונים את הנאום ומתחילים בטוב, במחמאות לארץ, ואז מגיעה המילה "אפס", כלומר, "אבל". שם מתחיל הרשע, החטא שלהם. הם מתחילים ללכלך על הארץ ולייאש את העם לאט לאט, והעם משתכנע. יש להם אמצעים מאוד מתוחכמים, הם יודעים את העבודה, הם משכנעים.

אחד החטאים המרכזיים שפרשנים מזכירים, והוא גם חשוב היום בתקשורת, זה הערבוב בין עובדות לבין דעות, בין מידע לבין פרשנות. זה לא שיעור בתקשורת, לא התבלבלתם, זה שיעור על הפרשה אבל זה עיקרון מאוד חשוב:

הרבה מאוד שנים הייתי כתבת, ועדיין אני לפעמים "כתבתנו", מסקרת דברים. שאיפה של הרבה כתבים היא להפוך מכתבים לפרשנים. מאחורי הקלעים יש רצון כזה. האם כתוב למעלה "כתבנו" או "פרשננו"? אתם אולי לא שמים לב, אבל זה עולם שלם של קידום, קרדיטים, זה נחשב שדרוג, זה הבדל של שמיים וארץ. האם אתה כתב או האם אתה פרשן? רובנו רוצים להיות פרשנים. כתב יוצא לשטח, מביא מידע, מפיק דברים, מצלם, מביא עובדות. פרשן לפעמים רק יושב עם ז'קט באולפן הממוזג ואומר מה דעתו של כבודו. המרגלים לא רצו להיות "רק" כתבים, הם רצו להיות גם פרשנים. מכאן התחיל החטא. הם בלבלו. אגב, זה רלוונטי גם בתחום המודיעין: האם אתה נותן לי עובדות יבשות, נקיות, טהורות, אם יש דבר כזה בכלל, או נותן את הפרשנות שלך?

הרי הם יצאו להביא מידע. דו"ח מודיעיני. משה רבנו נתן להם הוראות מאוד מדויקות. תספרו על הארץ, על העם, הפירות הערים שאתם רואים. אבל זה לא פשוט. אוטומטית בחיינו כולנו חוטאים בחטא המרגלים. מאוד קשה להביא נקי את מה שאני רואה.

עד היום כאימא אני רואה כמה קשה להפריד למשל בין "מה הילד עשה" לבין "מה אני אומרת על זה". אני מיד מוסיפה פרשנות על העבר ועל העתיד, המון אינטרפרטציה: מה זה אומר עליו בכיתה היום, עם אשתו בעתיד, עם נכדיו בעזרת השם… כל העבר והעתיד נכנסים מול מעשה פשוט בהווה. לפעמים בסך הכל צריך להסתכל על האינפורמציה הפשוטה. להיצמד למה שקרה.

הרב יצחק עראמה כתב בספרד לפני כ-600 שנה בספרו "עקידת יצחק": "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד".

זה חמור מאוד. ביקשו מכם להביא מידע והפכתם ליועצים. זה חטא. שאלו אתכם איך להיכנס לארץ, ואתם הוספתם פרשנות של ייאוש.

שווה לנסות לבדוק איפה אנחנו עושים את זה בחיים. כל מה שדיברנו עליו היום הוא מאוד פרקטי. אפשר ממש לנסות בהמשך היום: תנסו מכל דבר ללמוד מוסר כי הרשעים – קרה להם משהו והם לא למדו מוסר. בקלות ניתן לתקן את זה. הצדיקים – צריך פשוט להתחבר לאבות ולאימהות, להתחבר לצדיקים, לקבל ברכה, להתפלל. בקלות אתה עובר למגרש של הצדיקים. וגם עכשיו, אם אתה רוצה להתרחק מפייק ניוז, שים לב איפה אתה שם את הפרשנות האישית שלך. איפה אתה שיפוטי, וגם איפה מנסים לחנך אותך ועובדים עליך עם פרשנות במקום עובדות.

אני רוצה להוסיף בעקבות הרבי מלובביץ' וגם בעקבות החוקר היהודי הנודע אברהם מאסלו (מפירמידת הצרכים של מאסלו) עוד נקודה: בחטא המרגלים הם גם פחדו מגדולה. הם היו צריכים לפרשן את המציאות בצורה חיובית, ולא עשו כך.

הרבי מלובביץ' הרי לא אומר שהמטרה היא להיות עיתונאי מדויק, אלא להיות יהודי טוב. יהודי טוב – מפרש הכול לטוב. יש מציאות? תשפוך עליה אבקת אופטימיות. לצערנו רק שניים שפכו אבקת אופטימיות, עשרה שפכו אבקת פסימיות וזו הייתה התוצאה.

פה פרופ' אברהם מאסלו עוזר לנו. למאסלו יש מחקר שנקרא "תסביך יונה" – להבין את הפחד שלנו מגדולה, מלגדול ומלצמוח. אנשים לא מפחדים רק מכישלון, הם מפחדים גם מהצלחה. ולמה יונה? ליונה הנביא הייתה שליחות אלוקית, אבל הוא ברח. יונה הנביא ניסה לברוח מנבואתו, הלך לים, לספינה, ללווייתן, רק כדי לא ללכת לנינווה. הוא ההשראה לתופעה הפסיכולוגית הזו ששמה "תסביך יונה" – החשש ממימוש הייעוד שלך, ממימוש הפוטנציאל שלך.

מרגלים יקרים, אתם בדרך לארץ ישראל, להגשים את החיבור של עם, תורה וארץ. לתקן את העולם, להביא את המשיח. אמאל'ה, אז בואו נשאר במדבר. הפחד מגדולה זה הפחד שלנו מלממש את מלוא הפוטנציאל שלנו. זה לא סתם ערבוב עובדות ודעות, זה עוד יותר עמוק: למה הם לא נטו לצד החיובי? למה הם נטו לצד השלילי? כי הם מפחדים להצליח יותר מדי. יש תקרת זכוכית שאנחנו שמים על עצמנו וזה מה שהמרגלים עשו. הם אמרו לעם: עזבו, בואו נישאר במדבר, רק לא לממש את הדבר הכי גדול שצריך לקרות אי פעם. שעם ישראל יתנהג באופן המתאים והמלא ביותר בהתאמה לארץ ישראל ואז, השמיים הם הגבול. אינסוף. "כי מציון תצא תורה", "אור לגויים", "וגר זאב עם כבש". הכול אמור להתממש. זה מפחיד, זה גדול עליי. אז עדיף להישאר במדבר. עד היום אולי זה קצת מפחיד אותנו החזון הזה.

מסר רביעי: הגדרה חדשה של נשיות

זו לא אני, וזו לא פרשנות פמיניסטית ניו אייג'ית שנכתבה אתמול בבוקר. זה נכתב לפני 500-600 שנה בספר "כלי יקר", של הרב שלמה אפרים מלונטשיץ' בפולין: "האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' והנשים היו מחבבות הארץ ואמרו 'תנה לנו אחוזה' ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא: לפי דעתי שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה".

שימו לב: למה חטא המרגלים הוא חטא? מאחר שלא שלחו מרגלות. באותו דור (אולי גם בדורנו ובדורות אחרים?) הנשים קלטו את העסק יותר טוב מהגברים, הן הבינו את המשימה, הן הבינו לאן הולכים ומדוע.

רואים את זה לכל אורך הדרך. במצרים: מרים, שפרה, פועה, יוכבד. כולן עוצמתיות ומניעות קדימה את הגאולה. הן אומרות לגברים: אנחנו לא מתגרשים אלא מתחתנים, מביאים עוד ילדים לעולם, ממשיכים להסתיר את משה בתיבה ומצליחים אפילו להניק אותו על ידי אמא שלו, שומרים עליו ביאור. ואז יוצאים ממצרים, ומרים מחנכת את הנשים, בשירה, בריקודים, בתוף מרים המפורסם. מרים מתווה דרך, היא אשת חינוך. כותב הרב משה צבי נריה: מרים מצליחה בחינוך יותר ממשה ואהרון. אני לא הייתי אומרת דבר כזה, אבל לדבריו משה ואהרון לא מעבירים לגברים את המסר כפי שמרים עושה את זה אצל הנשים. מרים עושה זאת בשמחה, בריקוד, תמיד באקטיביות, תמיד בחווייתיות. נשים קולטות את המסר של מרים הנביאה. ממשיכים לחטא העגל. הגברים רצים לשים זהב וכסף והנשים לא רוצות. בחטא המרגלים – הגברים רצים לעבר חטא המרגלים והנשים – לא מוכנות. בנות צלופחד – באיזו שמחה הן רוצות נחלה בארץ ומבקשות אחוזה, חלק. זה ממשיך עוד, במשכן הנשים רצות אל המשכן. הן הראשונות לתת זהב וכסף. בחטא העגל הן היו אחרונות אבל במשכן, במצווה, הן הראשונות, והגברים אחריהן. גם במחלוקת קורח הנשים מצילות את און בן פלת שרוצה לרוץ למריבה, כשהגברים מתחילים מחלוקת מטופשת של אגו וכבוד.

בגדול: לכל אורך המסע הנשים מזהות טוב יותר את מה שקורה פה. פחות מקטרות, יותר מאמינות, פחות סובלות ויותר מאמינות שזה מחיר בדרך. לכן, ה"כלי יקר" אומר: אם הייתם שולחים מרגלות ולא מרגלים היינו כבר בארץ ישראל. לא היינו נתקעים 40 שנה במדבר. היה טוב יותר לשלוח נשים. אנו רואים פעם אחר פעם שהן מבינות מה זה מצרים ומה זה ישראל, מה זה תורה ומה זה משכן, מה זה מצוות ומה זה עבירות, לא הופכות בין הרע לבין הטוב.

יש פה הגדרה אחרת של נשיות, מאוד עוצמתית ובטוחה בעצמה. מרים לא רבה עם משה ואהרון, יש לה את המקום שלה. הם אחים שלה, זה מתוך אחווה, שותפות. עם ישראל כולו מעריץ אותה, כשמרים יוצרת מנהיגות ברוח שלה. היא לא מתחרה אלא משלימה. לא מתוך הורדות ידיים, אלא בנתינת ידיים. זו מנהיגות משולבת, אני כמעט אומרת ממשלת אחדות, שבה הקול של אהרון, הקול של משה והקול של מרים, שלושת הרועים, נשמע ומקדם אותנו לעבר ארץ ישראל, תיקון העולם והגאולה.

לסיכום:

עשינו פה ארבע טעימות מפרשת שלח, העלינו ארבע נקודות פרקטיות, של שיעורי בית:

1. רשעים = אדישים. לא להתעלם מהשיעורים שה' שולח לנו.

2. צדיקים קשורים לאבות ולאימהות, לתפילה, תורה, ברכה, לקברי אבות.

3. להיזהר מפייק ניוז – לשים לב להבדל בין עובדות לדעות. לא רק בחדשות, גם בבית שלך. ובעומק הדבר, תמיד לתת פרשנות חיובית, אם אני יכול לתת פרשנות. לא לפחד מגדולה, לא לפחד להגשים את החלום הגדול שגנוז בתוכנו. שלא נלקה בדור שלנו ב"תסביך יונה".

4. הקול הנשי החשוב. לא קול של אנטי ולא קול שמורד בתורה ובקדוש ברוך הוא, אלא קול נשי שמגיע מתוך המסרים המופלאים של מרים הנביאה.

שבת שלום.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

מתחילים מייד אחרי החגים!

האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.