מאז ימי אברהם אבינו יש ציפיה שדווקא כאן ודווקא מהעם הזה ייצא קול אחר, שונה משאר אומות העולם.
יהיו שיאמרו שהשבוע קוראים את הפרשה הראשונה בתורה... נאמר במקורות שעד עתה קראנו על "עולם התוהו" ומעתה קוראים על "עולם התורה". העולם מתחיל להסתדר. אחרי פרשת בראשית ופרשת נח, אחרי פרשות שהיו גם גלובליות ואוניברסליות מאוד וגם מלאות לצערנו בכישלונות אנושיים – הסיפור שלנו מתחיל. אברהם עולה על בימת ההיסטוריה, ועימו עם-אברהם, כלומר אנחנו, העם שלנו. זו פרשה מופלאה. קורים בה כל כך הרבה דברים, המון התרחשויות ואירועים, אברהם ושרה מתחילים לפעול בעולם באינטנסיביות רבה, יש המון מה לתקן בעולם, ואנחנו ננסה לשאול את עצמנו שאלה אחת הערב: מה החידוש באברהם? מה הוא מלמד אותנו לראשונה? הרי העולם כבר קיים למעלה מ-2,000 שנה, זה לא מעט, המון דברים קרו, ובכל זאת יש איזו תחושה של ראשוניות באוויר, תחושה של "בראשית", משהו חדש מתחיל. אז מה השתנה? מה הבשורה? (הרי אם היה "מצעד משפיעים" אמיתי בתקשורת, אין ספק שאברהם היה בראשו)...
נביא הערב שלוש תשובות של פרשנים על החידוש של אברהם בעולמנו, חידוש שכמובן הוא מנחיל לנו. אלה פרשות נורא מכוננות ומרגשות. כשאומרים בתפילה "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" – אפשר להיזכר במה שאנחנו לומדים עליהם בימים אלה. נתחיל. במה אברהם הוא הראשון? אבל קודם, הערה: כל מה שנאמר על אברהם נאמר גם על שרה. לא סתם הגיבור הראשון שלנו לא פועל לבד אלא מתוך זוגיות ונישואים, וחז"ל אפילו אומרים שאברהם היה "טפל לשרה בנביאות". כלומר, דרגתה הרוחנית והקליטה שלה את הבשורה הייתה אולי אפילו גבוהה יותר. ועכשיו נתחיל.
1. העולה הראשון
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
אברהם הוא העולה החדש הראשון וזוהי קריאת כיוון. קריאת כיוון תרתי משמע. מעכשיו יש לנו כיוון ללכת אליו. לכל מקום אליו נלך מעתה והלאה, נלך לארץ ישראל. בכל מקום שבו נהיה, אפילו בחללית בחלל, הלב יפנה לכיוון ארץ ישראל. אברהם פותח את שערי העלייה לארץ לכל הדורות, ובעקבותיו יגיעו כולם, עליות החסידים ועליות תלמידי הגר"א והשירים של משוררי ספרד שיתגעגעו וכמובן העליות של דורנו. זה המצפן שלנו מעכשיו, והוא מכוון לארץ ישראל.
מיד אחרי הציווי מופיעה התשובה של אברהם, והיא לא תשובה מילולית: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'. הוא אפילו לא אומר "הנני", הוא פשוט קם והולך. ה' אמר הרבה דברים שלא קוימו עד עתה. הציווי הוא לא העיקר אלא ההיענות לציווי. אברהם מקיים. הוא יוצא לדרך. זו לא הקריאה "איכה?" מספר בראשית, זו קריאה ספציפית ומדויקת "לך לך". פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. נשים לב: זה לא שצמחנו לאורך מאות שנים והתגבשנו בה ולכן אנחנו קשורים בה. זה קשר טבעי. הקשר שלנו למקום הזה הוא אחר, אלוקי, לא כמו תופעות לאומיות רגילות שאנחנו רואים. ואכן, בהקשר הזה, האור החיים הקדוש כותב על האמירה הזו "לך לך": "ארץ ישראל ראויה לך – ואתה ראוי לה. אראה אותך לה – ואראה אותה לך. כי זה בלא זה – אינם ראויים להשראת השכינה".
זה כמו איזה שידוך. אתה מתאים לה, היא מתאימה לך, תראה אותה, היא תראה אותך, ורק ביחד – שכינה ביניהם.
סיפורו של אברהם העולה הראשון גרם לד"ר נטלי אקון לכתוב לי השבוע. היא חוגגת בפרשת "לך לך" 21 שנות עלייה מישראל לצרפת והיא כתבה לי טקסט מרגש על העלייה שלה, לאור הפסוק "לך לך". איך צריך לעזוב את ארצך ואת מולדתך ואת בית אביך – כדי לזכות לברכה בארץ החדשה. פרסמתי את הדברים שלה ובסיום כתבתי שאשמח לקבל עוד סיפורי "לך לך" כאלה. זו באמת ה-פרשה לעסוק בה בעלייה לארץ. מאז קיבלתי עשרות-עשרות סיפורים. יש גם חוק שלפיו בשבוע הזה מציינים את "יום העלייה". הנה רק כמה דוגמאות למיילים והודעות שקיבלתי השבוע, אנשים שממשיכים את ההוראה "לך לך" מאברהם אבינו ועד ימינו, כאן ועכשיו:
"סיון שלום, אימא שלי ישבה בתור נערה בתיכון (בארצות הברית של שנות ה-60) ולמדה על שיבת ציון בתקופת בית המקדש השני. היא זוכרת שישבה בכיתה ולא הצליחה להבין איך רק קומץ עלו מבבל לארץ ישראל, פשוט לא נתפס לה. ובאותו הרגע היא הבטיחה לעצמה שהיא תעלה לארץ ישראל. וההבטחה קוימה. לימים הם עזבו, היא ואבא שלי, עבודה ומשפחה וקהילה וחברים, עוד לפני עידן נפש בנפש. ונאבקו כדי להעניק לנו ילדיהם את הזכות להיות צברים, להרגיש בבית. היא עצמה עדיין מרגישה מהגרת מבחינה תרבותית. אבל אנחנו הילדים שלה זוכים להרגיש בני בית בתרבות הישראלית. תודה אמא".
וכך כותבת ברכה מידלר קלס: "אני רוצה לספר על אבי, שלמה מידלר, ועל הוריו זכרונם לברכה, שמואל וגוסטה, שעלו איתו ועם שלושת אחיו ב-1974 מרוסיה. אמא ואבא החלו לדבר על עליה לארץ כשעוד לא הייתה עליה. פעם אחד הילדים אמר: זה סתם דיבורים. לא יצא מזה כלום, רוסיה חזקה מאוד ולא נותנת לצאת. אמר אז אבא: העולם נברא בדיבור! אם נדבר על זה - זה יקרה! הם היו גיבורים וצדיקים, כמו שיש המון בעם ישראל - רק צריך להתקרב ולהכיר. אבא, כנציג המשפחה, קיבל מהרשויות, יחד עם עוד עשרות אלפי יהודים, אישור עליה בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור (עקב מו"מ רוסי מול ארה"ב). המפקד שנתן את האישורים לו ולכל היהודים במקום אמר להם: בישראל יש מלחמה קשה, טנקים מצריים מתקדמים כל יום 30 ק"מ לתוכה. עוד שבוע-שבועיים כבר לא תהיה מדינת ישראל. אתם יכולים להחזיר את האישורים האלה ולהישאר ברוסיה. אבא סיפר אח"כ בגאווה שאף לא יהודי אחד חזר בו. ובימים הכי קשים של המלחמה הוא אמר: אתם עוד תראו שהכל יתהפך. וכך היה. רוסיה ההיא לא קיימת, ואנחנו פה".
יובל מנטסנוס מהעיר לוד כותב: "נולדתי בכפר ווסנגה, כפר קטן במחוז גונדר. גדלתי בבית דתי מאוד עם הפרדה ברורה בנינו לבין שכנינו הלא יהודים, ומאז שאני זוכר את עצמי ינקתי מהורי והסביבה המשפחתית את הכמיהה לירושלים, זה דבר שנוכח בחיי היומיום ועובר מדור לדור. כמו רבים אחרים גם אני יצאתי למסע לסודן עם אחי הקטן בעקבות שני האחים הגדולים שלי שהלכו דרך סודן וכבר הגיעו לארץ. מסע רגלי של מאות ק"מ בתנאי שטח בלתי אפשריים, כשבדרך אורבות כל העת סכנות. כרבע מבין היוצאים למסע לא שרדו. 4000 יהודים מצאו את מותם הטרגי. אני הגעתי בשלום עם אחי לסודן, לאחר שהייה של 9 חודשים בתנאים בלתי אנושיים במחנה פליטים גורשנו מאדמת סודן בחזרה לגבול אתיופיה וככה חזרתי לכפרי, ומשם החלטנו לנסות את מזלנו דרך אדיס אבבה הבירה מאחר ששמענו שנפתחה האפשרות לעלות דרך השגרירות. באדיס נפלתי חולה ממחלה שהבאתי מסודן, אבל עליתי ארצה ישר לתל השומר, לקבל פה טיפול רפואי. היום אנחנו בלוד, ברוך השם".
כך כותב יהודה רן (מתנדב שהחל לאחרונה לעשות פודקסטים של השיעור. באמת זו הזדמנות לספר שיש פודקאסט חדש לשיעור. יהודה מעלה הכל לכל אפליקציות הפודקסים, חפשו את השם שלי ותמצאו): "ההורים שלי נישאו לפני כ-39 שנים באירן וכבר אז הם חלמו על לגור בירושלים ולחנך פה את הילדים לדרך של תורה. זכינו לעלות לארץ לפני 15 שנים. זה לא היה קל, גם היציאה משם שהייתה סוג של בריחה, לעזוב את המשפחה והחברים ועסק מצליח, וגם הכניסה לארץ לתוך האינתיפאדה השנייה. אבל עבור ההורים שלי החלום התגשם למרות שצריך להתחיל את הכל מחדש בלי שפה ובלי פרנסה. זה היה ה'לך לך מארצך' שלהם מהגשמיות של חו"ל לרוחניות של ירושלים. ועכשיו הם זוכים לנחת גדול מ'וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה', שהם רואים את הילדים והנכדים שלהם בדרך תורה בארץ ישראל, עבורה עזבו את הכל".
וכך כתבה נועה שפר: "גדלתי בבירה של מדינת אוזבקיסטאן ששמה טשקנט. ידעתי שאני יהודיה וידעתי שלנין הוא אלוקים וידעתי שאם אוסטרלי יפגוש הודי הם ידברו רוסית כי זו השפה החשובה בעולם. כשאני גדלתי שם המשטר היה קומוניסטי והגבולות היו מסך ברזל. לאט לאט החיים שם נהיו לא שקטים, ערב אחד כשהייתי בת 9 אבא שלי בא הביתה ואמר: התארחנו מספיק, הגיע הזמן לחזור הביתה. מאחר ובמדינה קומוניסטית אין בכלל דבר כזה רכוש פרטי – הורים שלי השאירו שם ה-כ-ל. היו כמה תכשיטים שאבא שלי החביא בשואב אבק ואת כלי הפסח בפסנתר ואז גם נתן שוחד לכל הפקידים כי במילא אין לנו מה לעשות עם הכסף. אני הכנתי בגד שאיתו אעלה על המטוס כי התאריך נשמר בסוד. הבגד היה תלוי על הארון כמה חודשים. בחודש יוני עלינו על טיסה מטשקנט למוסקבה. כמה פחדנו ליפול טרף לכנופיית גנבים שתבין שיש פה משפחה עם כסף מזומן. במוסקבה בפעם הראשונה בחיי טעמתי פפסי קולה וראיתי חלונות ראווה מזכוכית. בשדה התעופה הרשו להוריי לקחת 70 דולר לאדם. החרימו תמונות מסמכים ודוקטורט של אבא שלי, וכך בבעיטה אפשר לומר נפרדנו מברית המועצות. כעבור שנתיים כבר לא הייתה ברית המועצות. בנתב"ג בלילה קיבלנו תעודת עולה, סל קליטה ופתק עם התקווה שבצידו השני אוטובוס אגד וכיתוב 'ארץ ישראל היא כל מקום שאוטובוס אגד מגיע אליו'. בשדה בחוץ הייתה מונית. הנהג שאל לאן ולא היה לנו מושג! לא הכרנו כלום ואף אחד! הגענו למלון בתל אביב. ההורים ניקו מדרגות כדי להתפרנס. מתנדבת אחת הצילה אותנו אז. היא עזרה לי לבחור שם ישראלי, הביאה לי בגדים, הרימה לנו את הראש. התגלגלתי לאולפנת 'אמנה' בכפר סבא. 28 שנים חלפו. הכול נראה לי רחוק והזוי, איך אסביר לילדים שלי מה ההורים התותחים שלי עשו. לך לך של ממש, עם 70 דולר בכיס, אפס קשרים, אפס עברית. כל מה שאי פעם אעשה לא ישווה למהלך האמיץ הזה".
והנה הסיפור של מרטין סעדה-חייט: "הייתי בת 17 וחצי כשעזבתי את צרפת לשנת הכשרה בקיבוץ וזאת ללא ברכת הוריי שהתנגדו לכך, בעיקר אימי. איכשהו היא השתכנעה שאין ברירה והאמינה שאחרי השנה הזו כבר אחזור לצרפת ללימודים באוניברסיטה. אבל אחרי שנה בארץ הבנתי כמה אני לא שייכת לעיר באפור. לבי היה במזרח ואני בעומק המערב. אחרי שנה חזרתי לצרפת, הוריי באו לשדה התעופה ואימי ז"ל שאלה: איפה כל החפצים שלך, איך זה שיש לך רק מזוודה קטנה? ואז בישרתי לה שאני חוזרת לארץ ושנרשמתי לאוניברסיטה העברית. לעולם לא אשכח את הבעת פניה. שבת לך לך הייתה השבת האחרונה בבית בפריז. אני זוכרת את משמעות הפסוקים היטב".
טוב, זה לא הסוף. יש עוד מיילים ותודה לכולם, אבל אז הגיעו 2 מיילים מכיוון אחר. כך כתבה מורן פרזן: "רציתי להודות לך על המקום לשתף אותך בחוויה שלי מפרשת השבוע. פרשת השבוע ׳לך לך׳ היא הפרשה בה התחתנתי. לא בחרתי בה ולא קבעתי את תאריך החתונה שלי לפיה, היא פשוט מצאה אותי. לפני כתשע שנים בדיוק התחתנתי עם בחיר ליבי, ברוך השם! אם היית שואלת אותי לפני כעשר שנים אם אעזוב אי פעם את הארץ הייתי אומרת לך בלב שלם ובביטחון מלא שלא. אך לקדוש ברוך הוא היו תוכניות אחרות בעבורי, ואני עזבתי את הארץ ועברנו לגור בניו יורק. אכן השארתי את מולדתי, ארץ אבי מאחור והגעתי לקצה השני של העולם כדי להקים משפחה. לרדת מהארץ לא הייתה בחירה קלה. לא עובר יום שבו איני מתגעגעת לנשום את האוויר של הארץ, להיות עם המשפחה ופשוט למלא את נפשי ורוחי מהמולדת שהתברכנו בה. זה אולי נשמע טיפשי אבל כך אני חווה אותה. בשנים הראשונות שלי בניו יורק היו מגיעים לעסק של בעלי שלוחים מבית חב״ד שב-770. באחת הפעמים שהם ביקרו אותנו סיפרתי לאחד מהם כי קשה לי להיות רחוקה מישראל והמשפחה. הוא ענה לי: 'הרבי מלובביץ' אומר שכל יהודי שגר מחוץ לארץ ישראל צריך לבנות ולהקים אותה במקום בו הוא נמצא'. זה מאוד מחזק אותי. אני מקווה שנחזור יום אחד, וההמתנה לכך מייגעת, אבל מוצאת המון משמעות ותכלית בהוראה של הרבי מלובביץ': איפה שאתה לא נמצא – תעשה שם ארץ ישראל. מורן מניו יורק".
וואו. עקרון חשוב מאוד. ואז הגיע מייל מאלה אמברג עם מסר מכיוון אחר: "שלום סיוון, ראיתי שביקשת לכתוב על סיפורי 'לך-לך', ורציתי לתאר את המצב ההופכי, כאשר נסיבות ותמורות החיים מובילים אותך הרחק מארצך וממולדתך ומבית אביך, על מנת להגשים מטרות חשובות ולתרום למדינה גם מרחוק. אנו גרים כבר קרוב לעשור בבוסטון שבארה"ב, לצורך לימודים ומחקר אקדמי, אשר לא ידוע מתי יסתיים, ולראשונה בחיי ה'צבריים' אני לומדת להבין, להעריך ולהעריץ את כל מאות אלפי העולים החדשים שהגיעו לארצנו במהלך השנים ובנו אותה מן היסוד. לפתע אתה לומד ומבין מהי זרות. מה המשמעות שמוחך רץ קדימה ב-100 קמ"ש, ואילו יכולת הביטוי שלך היא כשל ילד בן שלוש. הפער האדיר בין התרבות, השפה העשירה ורמת הביטוי המתוחכמת שהותרת מאחור, עם האסוציאציות, כפלי המשמעות, חריזות המילים והצלבות האותיות, לעובדה שלוקח לך שנים להבין ולהפנים ביטויים שגורים בשפה אחרת או עניין בתרבות שכלל לא מדברת אליך – פוטבול ובייסבול ובירה והומור לא מוכר... למדתי מה המשמעות של ההשתייכות לקבוצת 'הישראלים' בארץ אחרת, בדיוק כפי שאנו- בתיכון היוקרתי בו למדתי בירושלים - קראנו לקבוצת ה'אמריקאיות', ה'רוסיות', ה'אתיופיות', ובכמה סטיגמות השתמשנו (אלה רעשניות, ואלה מתנשאות, ואלה סגורות חברתית ומה לא...). וכמה התלוננו כאשר הביאו מורה למתמטיקה מתקדמת, עולה חדש מרוסיה, ואמרנו: מה זה המבטא הזה? לא מבינים כלום... והנה היום, בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה השאלה הראשונה היא: מאיפה אתם במקור? מאין המבטא? והתלמידים שלנו באקדמיה הם אלה שצריכים להתרגל למבטא הזר שלנו... ואיך, איך מתרגמים לאנגלית נכסי צאן ברזל תרבותיים כל כך שגורים ובסיסיים בחיינו כמו 'שניים אוחזין' או 'חופים הם לפעמים געגועים לנחל' (ביצ'ס אר סמטיימס מיסינגס טו א סטרים? נו, באמת). אנחנו מתמלאים בהערצה לכל העולים החדשים שהצליחו, בשפה שאינה שלהם, להשפיע כך על התרבות הישראלית. איך רחל המשוררת וביאליק כתבו כך, כעולים חדשים? ובעיקר אנו מבינים כעת את עוצמת הכמיהה של דורות-דורות של יהודים לארץ, ערגת אלפיים שנות גלות, כמה חזק ונוגע כל שיר בעברית, וכמה דמעות עולות עם כל ידיעה חדשותית, ועד כמה מתגעגעים פשוט לבקר בכותל, סתם כך ביום של חול, וכמה צריך להודות ולהלל ולשבח על כך שזכינו לכך, שאברהם אבינו ומיליונים של יהודים בעקבותיו, האזינו לקריאה ולציווי 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך'".
אבל זה לא הסוף. ככה אלה אמברג מסיימת את המייל שלה מבוסטון: "ברצוני להקדיש את הקטע הזה לבת כיתתי, אז מרים לושר, שהיתה שייכת לקבוצת ה'אמריקאיות' בכיתתנו. היום היא מרים פולד. לפני שבועות ספורים איבדה את בעלה היקר ארי, שכולנו הכרנו עוד בתיכון, וגם הוא השתייך ל'אמריקאים' והנה, כעת הם שניהם, במובן מסוים, לצערנו, יותר ישראלים מכולנו".
וואו. מה שקראנו מאוד מרגש ומרומם ומעורר מחשבה וגם הערכה. כל אחד צריך להודות לדורות שלפניו שבגללם הוא כאן עכשיו, ותחשבו שהמדינה שלנו מורכבת מ-6-7 מיליון (!) סיפורים כאלה. חבל שלא נותנים להם יותר מקום. זה חומר נפלא לספרים ולסרטים ולתרבות. אבל זה לא מספיק. זה המון, אבל אברהם אבינו מלמד אותנו הרבה יותר.
2. המאמין הראשון
ואכן, אחרי כל המיילים המרגשים כתב לי מישהו גם נזיפה קטנה: עם כל הכבוד לסיפורי עלייה, היית צריכה לבקש שישלחו לך סיפורי תשובה. אנשים שחזרו בתשובה. כי אברהם לא עבר דירה, הוא ייסד אמונה. הוא לא מלמד איפה לגור, הוא מלמד עצמאות רוחנית. וזה נכון. אסור להתבלבל ולהגיד שאברהם מלמד רק ציונות נטו במובן של לגור פה. אסור לעשות לעצמנו הנחות. אברהם מלמד להיות אברהם, ולפעמים יש אנשים פה בארץ שלא ממשיכים את דרכו, ויש אנשים בחו"ל שממשיכים את דרכו בענק. הציטוט המרכזי בהקשר הזה מופיע בפרשה: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".
אומרים לנו חז"ל שאברהם כונה "אברהם העברי" בגלל הייחודיות שלו: "כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחר". הוא לא מתבייש להיות נגד הדעה הרווחת, נגד הקונצנזוס, נגד המיינסטרים. הוא לא מתחנף למכנה המשותף, לא מחפש תוצאה יותר טובה בסקרים ויותר לייקים, אלא מייסד תרבות אלטרנטיבית לתרבות השלטת. הוא הראשון שמאמין בבורא עולם, והוא מנחיל לנו את האמונה הזו. הוא פתח לנו את שערי האמונה. על אף אחד לא נאמר קודם שהוא מאמין בה'.
היום אברהם אהוב, נחשב למודל. אבל אז הוא היה מיעוט שבמיעוט, בודד, מוזר. האם אנחנו מוכנים להיות קצת מוזרים עבור האמונות שלנו? מי שהתמודד עם כך בחריפות הוא הרב שמשון רפאל הירש, שנלחם על היהדות המקורית בזמנו. הוא כותב שאברהם מלמד אותנו שלפעמים צריך לסתור את הערכים המקובלים, גם אם לא נעים. הנה פסקה אחת קצרה שמשקפת את כל תפיסת העולם של הרש"ר הירש:
"המחאה החריפה ביותר כלפי רוח התקופה, כלפי ערכי התאווה והכוח ששלטו בעולם, הייתה האמירה הזו לאברהם: 'לך לך'. לך עם האמת הפנימית שלך מול האנושות כולה. הערכים של אברהם סתרו את הערכים המקובלים, אבל אין איש רשאי לומר: אני צדיק וישר, בהתאם לאופנה. 'יהדות על פי רוח הזמן', אומרים בזמננו. המחאה החריפה ביותר על כך היא המצווה הראשונה שנאמרה לאברהם: 'לך לך'. האם הופעתו הראשונה של אברהם בהיסטוריה הייתה מתאימה ל'רוח הדור' בתוך בבל, אשור, צידון, מצרים? מאברהם, ומאיתנו, נדרש אומץ לב ואמונה שלמה באמת הפנימית. איך יכולנו להתקיים, ואיך נוכל להתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?".
אנחנו מבינים שיש כאן קומה שנייה. זה ממש לא מספיק, הקשר לארץ ישראל. חנן פורת היה קורא לזה "לך לך בארצך". אחרי הציווי "לך לך מארצך" צריך להמשיך את רוח ה"לך לך" גם כשהגעת לארצך, גם בחיים בתוכה.
בשבוע שעבר ראינו זאת סביב סוגיית ההתבוללות – למה לא לשמוח כשמגישת טלוויזיה ישראלית נחמדה וערבייה-מוסלמית ושחקן ישראלי נחמד ויהודי מחליטים להתחתן? להסביר את זה מול מערכות תקשורת ותרבות שצוהלות, זה להיות במיעוט. להסביר שהתבוללות וגזענות זה לא אותו דבר, זה מורכב וקשה, זה לא פוליטיקלי קורקט. אבל זו דרכו של אברהם (שאגב, דאג מאוד שילדיו לא יתחתנו עם עמי האזור, למרות שידו הייתה מושטת לשלום כלפיהם).
אתמול נפטר ונקבר מישהו כזה, שאמר דברים באומץ. יעקב וינרוט ז"ל. פרקליט צמרת, תלמיד חכם, מהדמויות המשפיעות בישראל לאורך שנים. הייתי בהלוויה והיו שם אנשים שונים מאוד, ונאמר שם יפה בהספד של אחיו שהם כולם התחברו אליו דווקא בגלל האותנטיות הזו, בגלל שדיבר אמת. אני רוצה לתת דוגמה. וינרוט הוזמן לאוניברסיטת תל אביב, ודווקא שם לא התבייש לשאת את הדברים הבאים. שימו לב: "תורה היא לא עוד דבר בעולם. היא גם לא דבר חשוב בעולם, וגם לא הדבר הכי חשוב בעולם. תורה היא העולם. ללמוד תורה זה לבנות את העולם, ואתה הבנאי. זוהי התרבות שלנו מאז ומתמיד. והתרבות של לימוד התורה היא היום נרדפת, מבוזה. המילה 'פרזיט' מופיעה תמיד בהקשר הזה. לכן אני לא רואה את פרס הנובל הבא שלנו. פעם, המדענים היהודים שעזבו את בית המדרש, נכנסו למעבדה עם הלהט היהודי. במקום תורה לשמה, הם עשו מדע לשמו. והיום? אם רק נרצה לעשות כסף בהייטק, לא נגיע להישגים ממשיים. כלום, אין יותר כלום. הפכנו למדינה שממקסמת רווחים. אנחנו מחנכים אנשי דלי רוח. הרגנו את מה שנקרא, במובן הרחב, לימוד תורה, וזה ייתן את תוצאותיו. אם אתם לא רוצים לחזור ללימוד תורה בישיבות, תחזרו ללימוד כפי שרצו ביאליק ואחד העם ועגנון. גם הם היו מתחלחלים מהידע הממוצע של תלמיד ישראלי ביהדות היום. הייטק לא יספיק כדי לשרוד. אם הערך היחיד שישלוט בחברה הישראלית יהיה מקסום הרווח, אנחנו אבודים. זה בנפשנו".
עד כאן הצגנו שני מאפיינים של אברהם, ובעצם שלנו – הקשר לארץ והקשר לתורה. הקשר למקום פיזי והקשר לתחום הרוחני. אבל המאפיין השלישי הוא אולי החשוב ביותר. כי זה לא נשאר עניין פרטי של אברהם. הפרשה שלנו חושפת לאורכה מאפיין חשוב מאוד:
3. אברהם כמודל לעולם כולו
אברהם ושרה הם לא אנשים פרטיים. זה לא הם, וגם לא רק הבן שלהם יצחק, ולא רק הילדים שלו. זה כל העולם. הולכים פה על כל הקופה. התורה התחילה בסיפור אוניברסלי, ואז כאילו "הצטמצמה" לסיפור לאומי ומקומי, אבל אנחנו לא מוותרים על העולם כולו. סופו של אברהם להיות ברכה לעולם כולו, לתקן אותו. אבל לא כמו בגן העדן ובמבול, אלא עכשיו בדרך אחרת: דרך משפחה אחת, שתהפוך לעם אחד, שיאיר את העולם כולו ויתקן אותו. לא פחות מזה. מיד אחרי הציווי "לך לך" מגיעות המילים הבאות:
וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.
כל משפחות האדמה אמורות להתברך מהמהלך הזה שאברהם ושרה מתחילים כאן. ואיך הם עושים את זה? צריך רק לקרוא את הפרשה ולראות. לאברהם אכפת מהזולת מהרגע הראשון שאנחנו פוגשים את דמותו. זה בעצם המאפיין הראשון שמסופר עליו, שיש לו "את הנפש אשר עשו בחרן". אכפת להם מהנפש של אחרים. ותראו מה כותב רבי חיים ויטאל: "ואברהם לא זכה לכל מעלותיו, אלא משום 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'... וכל ראשי הדורות אינם זוכים או אינם נענשים, אלא על סיבה זו".
בואו נעבור על הפרשה. הכל זה "והנפש אשר עשה בבאר שבע ובאלון מורה ובכל מקום בו הסתובב בארץ ישראל, בדרך". זו הוראה לכל החיים. מכירים את המשפט "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"? אז זהו, שהוא לא רלבנטי כשקוראים את ספר בראשית. תרבות ה"הפי אנד" של הגיבורים בהוליווד רחוקה מאוד ממה שעובר על הגיבורים של עם ישראל. כשקוראים על אברהם ושרה לא שומעים אפילו על רגע אחד של מנוחה או שעמום. הם כל הזמן בפעולה, כל הזמן משתנים, וגם אחרי שגילו את האמת, הם לא מפסיקים את העבודה העצמית שלהם לשיפור תמידי, וגם את העזרה לאחרים. בואו ננסה לתמצת רק את מה שקורה בפרשה: אברהם יוצא לארץ ישראל, בונה מזבח, נוסע הלוך וחזור ברחבי הארץ, יורד למצרים בגלל הרעב, חוזר לארץ ונפרד מבן משפחתו לוט, יוצא למלחמה במלכים חזקים שלוקחים את לוט בשבי, מנצח ומנהל דיון עם שני מלכים. זה לא הסוף: בפרשה קוראים גם על מעמד "ברית בין הבתרים", המתח עם הגר וישמעאל, ברית המילה של אברהם, שינוי השם שלו ושל שרה וגם ההבטחה על לידת יצחק. חכמינו מתארים את כל זה בשלוש מילים: "אין מנוחה לצדיקים". כלומר, זו לא משרה עם שעות מוגדרות. מי שזכה לפגוש אנשים גדולים ודאי שם לב לזריזות ולפעלתנות ולניצול הזמן שלהם, גם בגיל מבוגר. זה מתחיל בפרשה. החיים של אברהם ושרה הם מסע ארוך ובלתי פוסק ליישום הערכים שלהם במציאות היומיומית.
וכל זה מסופר לנו כדי שנבין שגם אנחנו חיים ככה. הקיום שלנו מאוד אינטנסיבי, כידוע, ותראו מה כותב על כך הרמב"ן: "מעשה אבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים" (רמב"ן).
כלומר, אנחנו ממשיכים את דרכו של אברהם בפעילות אינטנסיבית בעולם, והפעילות הזו אמורה להביא ברכה לעולם כולו. לדעתי, בלי לשים לב, אנחנו מתקדמים בכך. יש לי מנהג, לחפש את הנאומים המלאים של המנהיגים שמבקרים בישראל. בתקשורת אפשר למצוא רק את מה שהם אמרו על הפלסטינים או על איראן, אבל בנאום המלא מגלים תפיסת עולם, מגלים מה הציפיות שלהם מאיתנו, מגלים שהעולם מצפה לשמוע את הקול שלנו.
הנה רק כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה. ראש ממשלת הודו, מודי, אמר בביקורו כאן: "התפתחות של מדינה אינה תלויה בגודלה אלא ברוחם של האזרחים. אני מגיע ממדינה של מיליארד אנשים, אבל ישראל הקטנה היא השראה עבורנו". נשיא פנמה חואן קרלוס וארלה אמר בירושלים: "אני מעריץ את האומה הזו. אתם תמיד לוחמים למען מטרה ותכלית. גם מי שאין לו אמונה הופך להיות אדם מאמין כשהוא מגיע לישראל". נשיא גוואטלה ג'ימי מורלס הכריז: "אתם אור לעולם. אנחנו מעריצים את הרוח בישראל. זו אהבה בין אחים". קנצלר אוסטריה סבסטיאן קורץ אמר כאן: "נתמוך בישראל לא בגלל פוליטיקה וכלכלה, אלא כחלק מחובה מוסרית, מאנושיות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד ולו קרב אחד. אוסטריה תדאג להבהיר לכל שותפיה במזרח התיכון: אתם כאן כדי להישאר". תרזה מיי הצהירה: "אנחנו גאים בהצהרת בלפור, בתפקיד החלוצי של בריטניה ביצירת מדינת ישראל". אנגלה מרקל אמרה פה רק לפני כמה ימים בביקורה: "הקשר בינינו לבין ישראל היום הוא מתנה, בפרט על רקע ההיסטוריה שלנו. אחרי השואה אנו אסירי תודה על החברות איתכם. יש לנו הרבה מה ללמוד מכם". שלא לדבר על טראמפ ועל סגנו מייק פנס שמתארים אותנו שוב ושוב כ"מגדלור של אור לאורך ההיסטוריה". גם ג'ק מא, האיש העשיר באסיה והמייסד של "עליבאבא" ביקר כאן השנה ואמר: "אתם נס. שאלתי כאן למה אתם כל כך חכמים, ואמרו לי: כי היינו הומלסים, והדבר היחיד שאי אפשר לקחת מהומלס – זה השכל. אתם מזכירים לנו שזה העיקר. צריך לשים לב למוח, לא לרכוש ולכסף".
המסר ברור. יש לנו קול ייחודי להשמיע, ויש רצון גדול לשמוע אותו. הפרשה מלמדת שאם אנחנו נדע מי אנחנו ונחיה לאור ערכינו, לאור התרבות המקורית שלנו, זה יביא ברכה לעולם כולו. אור לגויים זה לא קלישאה. זו הכותרת הראשית.
נסכם: שנזכה להיות קשורים לארצנו, קשורים לתורתנו ולזהותנו, ושנזכה לפעול ולהאיר את זה לכל העולם.