8 אזהרות של חז"ל – השיעור השבועי – פרשת דברים והכנה לתשעה באב תשע"ט

להורדת קובץ שמע לחצו כאן

פרשת השבוע היא פרשת דברים, אבל אנחנו נתמקד בתשעה באב המתקרב. תדמיינו את הרמטכ"ל אביב כוכבי מכנס מסיבת עיתונאים ומכריז: "רבותיי, יש יותר מדי אלימות והתבהמות בחברה הישראלית, אני מבקש מכם להשתפר, זה מסכן אותנו". כנראה היינו חושבים שקרה לו משהו. אבל בעצם, כבר 2,000 שנה אנחנו אומרים זאת על חורבן הבית: בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. לא בגלל הכוח של צבא האויב, לא בגלל מספר הטנקים או המטוסים שלו, אלא כי החברה הייתה רקובה מבפנים.

במדרש איכה רבה כתוב שירושלים אומרת לבבל, ששמחה ומתגאה בנצחונה (בתרגום לעברית): "אילו ממרום לא עשו בי מלחמה, את היית יכולה להלחם בי? אילו ממרום לא שלחו בי אש, את היית יכולה לי? אלא אריה הרוג הרגת, קמח טחון טחנת, עיר שרופה שרפת". אלה מילים מכוננות: לא בבל ניצחה אותנו, אנחנו ניצחנו את עצמנו קודם, ואז בבל רק באה ו"קטפה" ניצחון בלי מאמץ.

איך לא נהיה קמח טחון? למה נחרבת ריבונות יהודית בארץ ישראל? למה נחרב בית המקדש?

אני אגיד לכם על מה לא נדבר – על קמצא ובר קמצא, אגדת חורבן שעליה מדברים רבות סביב תשעה באב, וגם על "שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה" ו"שנאת חינם" (זה הכי קל – להגיד "שנאת חינם, שנאת חינם"…). אלה סיבות לחורבן שמדברים עליהן המון, אבל יש מקור מפורש נוסף שפחות מגיעים אליו, והוא מונה 8 סיבות לחורבן ירושלים. אנחנו נדבר היום על סיבות החורבן שמופיעות במסכת שבת, דף קיט. נתחיל.

1. אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת

זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל שבת היא חלק מקוד ההתנהגות שלנו כלפי המקום הזה. הגמרא מתארת לפני כן, באותו דף, סדרה של דברים נפלאים: יוסף מוקיר שבת, מכירים את הסיפור? ובכן, זה המקור שלו. ממש שם. יוסף היה מוקיר את השבת, השכן הגוי שלו מכר את כל נכסיו תמורת מרגלית אחת, יום אחד הרוח הפריחה את המרגלית למים, דג בלע אותה, דגו את הדג המכובד הזה בערב שבת, ואמרו: מי יקנה אותו כעת? יוסף מוקיר שבת. מכרו לו את הדג, והוא מצא בו את המרגלית היקרה. ומה עוד באותו עמוד? הסיפור המפורסם הבא: הקיסר היה בא לר' יהושע בן חנניה ושאל למה בשבת יש לאוכל ריח מיוחד, הסביר לו רבי יהושע בן חנניא: יש לנו תבלין מיוחד, ושבת שמו. הוא חל רק בשבת. ואתם יודעים מה עוד? שימו לב: שני מלאכי השרת מלווים את האדם בערב שבת מבית הכנסת, אם הם באים איתו לביתו ורואים נר דלוק, שולחן ערוך ומיטה מוצעת, המלאך הטוב מברך שכך ימשיך והמלאך הרע עונה אמן. ואם חלילה להיפך, אז להיפך. כל הסיפורים מגן הילדים – מגיעים מכאן. ויש עוד שורה של תיאורים יפים, למשל: רבי חנינה היה מתעטף ועומד עם חשכה בערב שבת והיה אומר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. ר' ינאי היה לובש בגדיו בערב שבת ואומר: בואי כלה בואי כלה. ר' אבא קנה לכבוד שבת בשלוש עשרה מעות בשר משלושה עשר טבחים כדי שיהיה לו בשר מובחר מכל הסוגים. ר' אבהו היה יושב על כיסא ונופח באש לבישול מאכלי השבת כדי לשתף את עצמו בהכנת המאכלים. ר' ספרא היה חורך ראש בהמה לאכילה בשבת. רבא היה מולח את הדג שנקרא שיבוטא. רב הונא היה מדליק נרות לכבוד שבת. רב פפא היה טווה את הפתילות לנרות שבת. (ידידיה היה מכין פלטה עם שעון שבת)…

וזה לא הסוף. אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו" מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, אל תקרא "ויכולו" אלא "ויכלו" – הקב"ה והוא מכלים יחד את מלאכתם. אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש בו חילול שבת. ואז ורק אז, אחרי כל הפירוט, נכתב: אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת.

מצד אחד התלמוד מציג פה את השבת ושמירתה כשמירה עלינו כאן בארצנו. אבל מצד שני השבת לא מוצגת כזירת מלחמות (אחת הסיבות שהפסקתי להיות כתבת שמסקרת מאבקים כאלה, היא הכותרת "מלחמות השבת". שבת היא לא מלחמה, היא שלום). שבת מוצגת כמתנה שגדולי האנשים עושים את קטני המעשים כדי לכבד אותה. אני רוצה לומר משהו על השבת בימינו, עידן הניו-מדיה. הרב אייל ורד כתב איך הוא מכבה בהתרגשות את הכפתורים בבית – מחשב, טלפון סלולרי, עוד מסך, עוד מכשיר, ממש בהתרגשות של קדושה לקראת יום שבו הוא עוסק בנצחי ולא בזמני. התחברתי לזה מאוד. גם זה "כבוד שבת".

2. אמר רבי אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית

הסיבה השנייה היא שביטלו בירושלים קריאת שמע שחרית וערבית, כלומר ביטלו את הקביעות. זה יפה לצעוק "שמע ישראל" כשזוכים בריאליטי, אבל החיים הם לא וואו אלא קביעות, שגרתיות, סדרתיות. האנשים שקמים לעבודה כל בוקר ולא זוכים בלוטו, אנשים של עמל, השקעה ומסירות. אלה האנשים שירושלים עומדת עליהם, ואם מבטלים תרבות כזאת – ירושלים חרבה חלילה. הכי קול לעשות התבודדות עד חמש בבוקר ואז לישון כל היום, אבל שוב, זוהי תביעה לא לחיות רק "אורות" וריגושים אלא גם התמדה "אפורה" ו"משעממת".

אתמול זכיתי להנחות אזכרה לזכר הרב אלישע וישליצקי. יצא לזכרו ספר נפלא – "בגבורתו". תהיתי על משמעות השם של הספר, ואני רוצה לשתף אתכם ב"סקופ". לא ידעתי מה מקור הביטוי "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". המקור הוא, כך התברר לי, בשירת דבורה. אלה ארבע המילים שחותמות את כל שירת דבורה, וחז"ל אומרים על כך: "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הרב אלישע אהב מאוד את הפסוק הזה, והסביר אותו פעם בשיחה במכון מאיר: "אפשר ללמוד מהשמש, המשרתת את רצון ה' בלי חשבונות. פוגעים בה או לא פוגעים בה, מוחאים לה כפיים או לא מוחאים, כותבים עליה כתבה או לא, אין לה חשבונות". אלה הם האנשים שקמים לקריאת שמע של שחרית ושל ערבית, בדיוק כמו השמש שזורחת ושוקעת, בוקר וערב, הם לא צריכים תזכורת או פידבק ולא אכפת להם מה יגידו, הם עושים את מה שנכון. שאלתי את אלמנתו הרבנית חיה מה כתבו על מצבתו והיא ענתה: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זהו, בלי שום תוספות והסבר. והיא הוסיפה ואמרה לי: מי שיבין – יבין.

3. אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן

במקום אחר מספרים חז"ל שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. עוד נאמר ש"אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש". הרב מרדכי אליהו ביקר פעם בבית כנסת בחו"ל, ובאמצע הדרשה התחיל לצעוק "איזה חושך, חשוך פה". המארחים לא הבינו, הרי האורות דלקו, אבל הוא הסביר: אין פה ילדים, הדור הבא לא כאן, יש פה חושך. זה מאוד נחמד שעסקנים בני 80 מגיעים לכל מיני ארגונים יהודיים, אבל העיקר הוא הילדים. שנים לפני אמנת זכויות הילד, העם היהודי רומם את הילד, בעוד בתרבויות אחרות רק דאגו שיגדל מספיק כדי לצאת לשוק העבודה.

יש שיר נפלא של נעמי שמר שמסכם את מה שדיברנו עליו עד עכשיו, והוא נקרא – "לא תנצחו אותי". היא כתבה אותו ליהורם גאון בשנות ה-80, ופעם הוא התבקש לבחור את ה-שיר שלה ובחר בשיר הזה, ואמר שאנשים טועים לחשוב שזה שיר מלחמתי, צבאי, בגלל הפזמון, אבל הוא קרא לשים לב למילים שמדברות על שגרת החיים. שימו לב:

מחלוני אני רואה 
רחוב כמו נהר גואה 
ואנשים לעבודת – 
יומם הולכים  

ותינוקות של בית רבן 
עם הילקוט שעל גבם      
ובידיהם כמה 
ענפי הדס פורחים 
פתאום זה בא ומתבהר 
ולעצמי אני אומר 
לא תנצחו אותי 
לא מנצחים אותי כל כך מהר 

יש פה שילוב של שלוש הסיבות הראשונות לחורבן: אנשים לעבודת יומם הולכים, אנשים קמים בבוקר ועושים מה שצריך, אנשים של "קריאת שמע שחרית וערבית", של עמל פשוט ויומיומי. יש פה "תינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם" – ילדי ישראל הולכים ללמוד בשעת בוקר, מערכת החינוך היהודית לתינוקות של בית רבן היא פלא בן אלפי שנים, בתקופה שחברות אחרות היו אנאלפבתיות, אצלנו האוריינות והלמדנות היו הבסיס להכל. ומה יש בידיהם? "ענפי הדס פורחים", רמז לשבת, רבי שמעון בר יוחאי הרי ראה אדם עם שני ענפי הדס, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, עוד דוגמה לדרך לכבד ולייפות את השבת. לא מנצחים אותנו אם אנשים הולכים לעבודת יומם, ויש תינוקות של בית רבן עם שני ענפי הדס פורחים. ככה ירושלים לא תיחרב, בעזרת השם. נמשיך.

4. אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה

בכל תרבות יש בושה, השאלה איפה הגבול. במה מתביישים ובמה לא. כשיהודי אתיופיה עלו לישראל, מורות סיפרו שילדים לא הרימו את העיניים ולא הסתכלו אליהן, מרוב יראת כבוד כלפי מבוגרים. החברה קובעת מה גבולות הבושה שלנו, ואנחנו – כידוע – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זה מאפיין שלנו. חז"ל אפילו קובעים: "בושת פנים לגן עדן". בספר אורחות צדיקים נאמר: "מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות". רבן יוחנן בן זכאי, במילות הפרידה שלו מתלמידיו, אמר: "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם". הוא ידע שמנגנון הבושה שלנו מפני האחר, שומר עלינו. בילקוט שמעוני נאמר: סימן יפה באדם שהוא ביישן, כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

בושה זה בעצם פער בין המציאות הרצויה לבין המציאות בפועל. כאדם מתבייש בחטאו – סימן שעמוק בפנים הוא לא שייך למציאות של חטא, הוא לא רוצה בו. הבעיה היא כשמפסיקים להתבייש. כשיש לחברה בושת פנים, זה אומר שאנחנו מודעים לפער, רוצים לגשר עליו, לא משלימים עם המציאות השלילית.

שוב ושוב מתברר כמה הברכה של בלעם הייתה עמוקה, כשהוא אמר עלינו: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". פרשנינו מסבירים שהוא התפעל ממידת הפרטיות, מהבושה, מהצניעות, מהעדינות, מהעובדה שכל אוהל היה פתוח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא הסתכל לתוך האוהל של חברו.

אנחנו בבחירות טייק 2. בחירות זו לא תקופה של בושת פנים, אלא של עזות פנים. כולם שוברים גבולות, הבעיה היא שכולם כבר נשברו בפעם הקודמות והפעם כולם צריכים להחריף. אף אחד לא יעשה קמפיין יותר רגוע הפעם, להיפך. כולם מקצינים. אבל הכי קל לדבר על הקמפיינים של הבחירות, בואו נדבר עלינו. הנה קטע נפלא שכתב הרב עמיחי גורדין:

"לפני כמה ימים לקחתי את הבן שלי וחבריו לירושלים. בדרך באמצע שיר של שלמה ארצי הם נשפכו מצחוק. לא הבנתי בהתחלה מה כל כך מצחיק בשיר. אחרי כמה שניות הבנתי שהם צוחקים כי בפזמון של השיר שלמה ארצי אמר מילה גסה שלשמחתי בחברה שבה הם גדלים הם לא רגילים לשמוע אותה ממבוגרים. הם שמעו מילה גסה מאדם מבוגר וזה מאוד מאוד הצחיק אותם. לכל חברה יש מילים שהן מחוץ לתחום. מילים ומושגים שברור לכולם שלא מדברים עליהם ולא מתעסקים איתם. מילים ומושגים שכשמישהו אומר אותם קופצים עליו כולם. מילים ומושגים שמגדירים היכן החברה נמצאת. אמור לי מה המילים שאסור להגיד ואמור לך היכן החברה שלך נמצאת".

ואז הוא מספר שהשבוע הממשלה דנה בהקמת קזינו באילת, ורק שני שרים דתיים (סמוטריץ' וליצמן) הצביעו נגד. אין בכלל דיון ציבורי, אין בושה בהכנסת הימורים בשער הראשי של ישראל, ככרטיס ביקור כלפי העולם. למרות ההתמכרות, הוא כותב, למרות הפגיעה בחיים הנורמטיביים של אנשים, למרות כל מה שזה מביא – אין אפילו דיון.

5. אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול

אי אפשר לטעון שכולנו שווים בהכל, כל הזמן ובכל מקום. ירושלים החלה למחוק את ההבדלים בין החלקים השונים באומה: האם ישראל הוא כמו כהן וכמו לוי? האם אין דרגות? יש לפעמים גישה כזו, של "אני ואברהם אבינו אחוקים", כלפי גדולי האומה. זה מעניין שאנשים מרשים לעצמם את זה בעיקר כלפי היהדות, לא כלפי כימיה או פיזיקה או אפילו מוזיקה. אני לא אעז להתחיל לנתח את עולם ההיפ הופ, ולהגיד במה גדולי ההיפ הופ טועים… למה? כי בכל תחום יש ותק ופרופסיה וידע וניסיון. פה אנשים מרשים לעצמם לומר "אני חושב ככה, והאר"י הקדוש חושב ככה", ולהוסיף את טיעון המחץ: "70 פנים לתורה". נכון, רק 70 פנים, אז בוא נלמד קודם את 70 הפנים, נלמד רש"י, רבי סעדיה גאון, רמב"ן, רמב"ם… לא נמציא את הפן ה-71 בלי ענווה.

במקור במסכת שבת, יש פסוק ליד כל סיבה כזו לחורבן. לא הבאתי את כל הפסוקים, אבל לא יכולתי להתאפק כי יש פה פסוק נפלא שלא הכרתי, שבו הנביא ישעיהו מתאר את המציאות החברתית שהובילה לחורבן. מה זה "השוו קטן וגדול"? כך אומר הנביא: וְהָיָה כָעָם – כַּכֹּהֵן, כַּעֶבֶד – כַּאדֹנָיו, כַּשִּׁפְחָה – כַּגְּבִרְתָּהּ, כַּקּוֹנֶה –  כַּמּוֹכֵר, כַּמַּלְוֶה – כַּלֹּוֶה, כַּנֹּשֶׁה – כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ.

כלומר: והיה כילד – כמבוגר, כפרחח – כראש ישיבה, כנער – כפרופסור. יאללה בלגן, כולנו אותו דבר.

לפני כמה ימים נערכה בכותל יום הולדת 104 (!) לשושנה אוביץ. שושנה נולדה ברומניה, עברה את מלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העולם השנייה נשלחה לכמה מחנות, ביניהם אושוויץ. אחרי המלחמה פגשה את דב (בערל), שאיבד את אשתו וארבע מבנותיו באושוויץ, והם התחתנו, אחת החתונות הראשונות שם במחנה אחרי השחרור. הם עלו לארץ באופן לא חוקי, לחיפה, הוא עבד כשוחט והיא כתופרת, וגם עזרה לו בניהול חנות העופות, ובימים אלה היא חוגגת יומולדת 104 והבקשה שלה הייתה: שכל הצאצאים יגיעו לכותל. התמונה הזו זכתה לפרסום רב.

שאלו אותה איך זכתה לכך ותשובתה הייתה: כיבוד הורים. "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". היחס הנכון בין הקטן לגדול. מגיל צעיר עבדה ונתנה את הפרנסה להוריה, היא פנתה לממונים כדי שאבא שלה לא יצטרך לעבוד בשבת, היא הייתה עם אמא שלה עד הרגע האחרון (האמא נלקחה על ידי ד"ר מנגלה, מול עיניה של שושנה).

6. אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה

אחרי כל הדברים היפים האלה, אנחנו עלולים פשוט לשתוק. אם צריך בושת פנים, ולא להשוות חלילה קטן וגדול, אז בואו נהיה בשקט וזהו. הרי הכל זה "שנאת חינם", בוא נרבה ב"אהבת חינם" ולא נגיד מילה אחת לכל הרשע והטעויות שמסביב. אבל לא. הנה, סיבה נוספת לחורבן היא שלא ידעו להביע ביקורת. חשוב להביע ביקורת, השאלה איך.

גם כאן יש שלל מקורות יסודיים בנושא:

"רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות".

"כל זמן שתוכחות בעולם – נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באים לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב".

"כל המוכיח את חברו לשם שמים – זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא".
להוכיח זה אומר שאכפת לי, שאני לא אדיש. כל עוד אני מוכיח סימן שאכפת לי. זה בדיוק מה שמשה רבנו עושה בפרשת השבוע. הכי קל להחמיא ולמחוא כפיים, אבל משה, מתוך לב אוהב ודואג – מוכיח את העם. הוא לא עושה רק מה שההמון רוצה, אלא מה שצריך.

אנחנו בחברה שקשה לה לקבל תוכחה. הרבה יותר קל לקבל מחיאות כפיים ולייקים. השבוע קיבלתי מייל מפתיע מחברת likeme, עם הצעה מסחרית לרכישת לייקים. ידעתי שיש עולם כזה, אבל אף פעם לא ראיתי את זה בצורה כה גלויה. תשלם כך וכך, ותקבל 10,000 לייקים על 3 תמונות נבחרות שלך. ומה אתה עושה אחר כך, מסתכל ומרוצה מעצמך, "יו קיבלתי 10,000 לייקים"? אולי זה 10,002 כי גם אימא ואבא פרגנו לך… אבל חשבתי לעצמי שאנחנו בונים עולם שמכור רק למחמאות ולפידבק חיובי, בעוד שכדי לצמוח – צריך תוכחה. זו דרגה גבוהה מאוד, להגיע לרמה שבה אתה "אוהב את התוכחות".

7. אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים

הרב אבינדב אבוקרט כתב לאחרונה משהו יפה, אחרי שקמפיין האנטי-רבנים הגיע לכך שמאשימים את "הרבנים" בכך שערבי דקר ערבי בתל אביב. וכך הוא כתב: "אחד הסקטורים השנואים והמושמצים ברשתות החברתיות הם הרבנים. מי שיבדוק אזכורים של רבנים בתקשורת החברתית ימצא רק אזכורים שליליים, בקבוצות מסוימות של פמיניסטיות או דתיים ליברלים הרבנים מוקעים, שלא לדבר על התקשורת. כל המנהיגות הדתית השמרנית – בעיקר הדתית לאומית – נתפסת כבעיית הדור. בצד זה, כדאי לשוב ולהזכיר שהמנהיגות הרבנית מחנכת אלפי תלמידים ותלמידות, מנהיגה קהילות ומשמשת ככתובת אנושית לבעיות וצרכים רבים. כל זאת, כשהיא יודעת שבקלות ישמיצו אותה ויחפשו בנרות את אלה מתוכם שקל להציג באור שלילי. אשרי הרבנים, אשרי נשותיהם, אשרי תלמידיהם".

זה כל כך פשוט, מה שהוא כותב, אבל כל כך נצרך ונכון. כל אחד מכיר סביבו רבנים – בבית כנסת, בקהילה, בשכונה, בעיר. זכיתי שגם אבא של בעלי הוא רב. אני רואה מקרוב כמה הלוויות ולהבדיל שמחות, כמה אירועים קטנים וגדולים, כמה טרחה ועזרה לזרים גמורים, כמה שעות של אכפתיות, והכול כידוע לא בשביל כסף או כבוד. כמה גדול המרחק בין התפקיד שאלפי רבנים ורבניות עושים ברחבי ישראל במסירות, לבין דימוי "הרבנים" בתקשורת. וכל פעם שיש מחדל זו כמובן אשמת "כל הרבנים" (כשיש מחדל במשטרה, פרשייה מכוערת בפרקליטות או בצבא, אף אחד לא אומר "לסגור את המשטרה"…).

ד"ר יצחק נבנצל שהיה מבקר המדינה השני, נשאל פעם: מה תפקיד הרבנים? הוא ענה: אני אשמח שהם יגידו לנו מה תפקידנו…

אבל אולי זו גם קריאה עבורנו – בפרט בתקופה שבה יש "תלמידי חכמים" שמתבררים כפושעים של ממש, לפי ההלכה ולפי החוק, לצערנו – למצוא תלמידי חכמים. אני יכולה לספר ברמה האישית שהעבודה על הספר שלנו, "סולם יעקב", הייתה לי כמעין "תרופה". לעסוק בדמות של צדיק, לחפש עליו סיפורים, להתעמק בהליכותיו. ממליצה לכל אחד לחפש צדיק, חי או שכבר הסתלק, צדיק אמיתי.

8. אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה

המושג הזה הוא קצת סוד. מה זה "אנשי אמנה"? יש פה קשר למילה אמת, אמון, אמונה. ר' הלל משקלוב היה מתלמידי הגאון מוילנא שעלו לירושלים, ובספרו "קול התור", פרק א, נכתב: "אחד האמצעים העיקריים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה. על פי חז"ל 'לא חרבה ירושלים אלא משום שפסקו בה אנשי אמנה' ויש להקים אנשי אמנה שמבלעדי זה אין שום ערך לכל עמלנו ופעלנו חס וחלילה". שיבת ציון צריכה להתבסס על דמויות מיוחדת כאלה.

מול קטני אמונה, צריך להציב אנשי אמנה – שיכולים לתת תשובות לקטני האמונה. ספר "קול התור" מכיל קריאה לבנות חבורות-חבורות בארץ ישראל, עם שאיפה להתקדם במידות ובעבודת ה'. מסבירים שם על שבעה סוגי תיקונים (על פי הסוד כמובן), לא ניכנס לפרטים אבל המסר הוא: לא להתנשא, להתרומם על הבהמיות, לחדש חידושים בתורה ובמעשים טובים, לפעול להחזרת השכינה לציון, להוות דוגמה אישית, לשאוף לחולל מהפך באומה.

לסיכום:

שנזכה לשמור ולאהוב ולייקר את השבת

שנהיה אנשים של "קריאת שמע שחרית וערבית"

שלא נבטל חלילה תינוקות של בית רבן

שתהיה לנו בושת פנים זה מזה

שלא נשווה קטן וגדול

שנדע איך להוכיח זה את זה נכון

שלא נבזה תלמידי חכמים

ושיהיו בקרבנו אנשי אמנה.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.

סולם יעקב

על זוגיות, חינוך ילדים, שיפור עצמי ועוד

ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר במסע בעקבות דמותו המיוחדת של הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל.

אתם מוזמנים לרכוש את הספר במחיר מיוחד באתר ידיעות ספרים!