ברוכים הבאים. הגענו אל פרשת "תרומה", ואנשים כאילו "מנחמים" אותי על כך שהגענו לפרשת "תרומה", לפרשות המשכן... גם אני בהתחלה חשבתי כך – מבריאת העולם ועד עתה היה מרתק, מהאבות והאימהות דרך שעבוד מצרים ויציאת מצרים ומתן תורה, כל הזמן קרו דברים. בשבוע שעבר בפרשת משפטים אמנם לא הייתה עלילה, אבל קיבלנו 53 מצוות בבת אחת, מכל תחומי החיים. אבל עכשיו – בונים משכן. אנחנו עוצרים באמצע התנופה כדי לקרוא על עשייה מאוד מאוד מפורטת ומדויקת, עם ירידה לפרטים טכניים, כדי לבנות באמצע המדבר משכן (שנבנה אחר כך גם בשילה), אבל לעתיד לבוא, לאורך ימים – צריך להגיע לארץ ישראל שבה אנחנו אמורים לבנות מקדש. מה אם כן החשיבות של המפעל הזה, ודווקא בעיתוי כזה ובזמן כזה, במדבר בדרך לארץ ישראל?
פרשנים רבים עוסקים בכך כבר אלפי שנים, ואנחנו נביא היום רק 4 תשובות לשאלה: מהו המשכן בימינו?
1. עשייה ונתינת כסף – עבור ערך
הפרשה מתחילה כך: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
הגענו לעיקר, והעיקר הוא הלב. שוב, אם נסתכל אחורה מתחילת ההיסטוריה היהודית (מאברהם אבינו והלאה), יש את האבות והאימהות, ואת שעבוד מצרים ויציאת מצרים וקריעת ים סוף, כולם אירועים מרגשים, אחר כך מגיע מתן תורה, האמירה שיש תורה בעולם, ואחר כך מגיע פירוט המצוות בפרשת משפטים. ומה עכשיו? אמרנו: עכשיו העיקר – עכשיו הלב. "רחמנא ליבא בעי" (זו אמירה בגמרא שהפכה למפורסמת: אלוקים רוצה את לבנו). תסתכלו על פסוק הפתיחה של הפרשה – צריך לדבר אל בני ישראל כדי שייקחו תרומה (מילה שכולה נתינה, התנדבות, רצון), מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שוב – נדבה ולב) תקחו את תרומתי.
מה העיקר כאן, מה תשתית המשכן, מה היסודות שעליהם הוא בנוי? לב, תרומה, נדיבות. איזה יופי. הרי העיקר לא כתוב בספר החוקים, העיקר כתוב בלב. סליחה על הדימוי אבל בטח יש פה מי שחווה את הווי הדירות השכורות. כשצריך לחזור עם בעל הדירה אל החוזה כל רגע, זה אומר שמשהו לא טוב. אם כל אחד נותן בנדיבות, מתקן את התנור כשצריך, מבין שיש רטיבות – אז המצב טוב. אז אנחנו השבוע עוזבים את האות הכתובה, את החוזה של פרשת משפטים, שהוא כמובן חשוב וצריך לקיימו, לטובת הלב וההתנדבות והתרומה. לא עושים כי צריכים, עושים כי רוצים.
יש פה עשייה למען ערך מסוים – וזה הבסיס של המשכן ושל כל "משכן" שאנחנו בונים כיום, כל ערך שאנחנו מקריבים ופועלים למענו.
רגע, אם הכל לב, למה "ללכלך" את זה בכסף? למה לא רק לרצות דברים בלב וזהו? למה אלוקים רוצה כאן את כספנו? ובכן, אנחנו, בני האדם – מכונה מורכבת. ולכן נגיד כעת משפט מורכב: כדי לקבל את לבנו – אלוקים צריך גם את כספנו. נלך שוב אל דימוי שאנחנו מבינים – הד-סטארט. ההתרמות הבלתי פוסקות, מימון ההמונים. נגיד שיש משפחה שצריכה סיוע כלכלי דחוף, או ישיבה שבונה מבנה, או עמותה חינוכית שצריכה כמה מיליונים, אני כמובן בעד שכולם יקבלו מה שהם צריכים, אבל ברגע שנתתי סכום מסוים, גם קטן – אני מושקעת, אני מעורבת. אני שמחה הרבה יותר כשהם מגיעים ליעד, אני חלק מה"משכן" שלהם. אלוקים רוצה שנחוש חלק מהסיפור ושנפתח את הכיס ונשים כסף. זה גם גורם לנו לקדש את הכסף, לשים אותו במקום הנכון. הרי היחס לכסף הולך לשגע את האנושות. כרגע הם במדבר, מקבלים מזון ושתייה, אבל הכסף והכלכלה יציבו אתגרים רבים בפני האדם. לכן כבר בשלב כה ראשוני עם ישראל מקדש את הכסף, יודע להשתמש בו למשהו שהוא לא הוא-עצמו.
יש סיפור מפורסם על רבי שמואל הנגיד. המלך שאל אותו: מה שוויך? כמה אתה שווה? והוא ענה: מאה אלף כסף. אמר המלך: שקרן, הרי יש לך הרבה יותר, מיליוני מטבעות. אמר רבי שמואל הנגיד: אה, זה הרכוש, זה חולף, זה יכול לבוא וללכת, מאה אלף כסף זה מה שנתתי עד היום לצדקה ולחסד – זה בוודאי נשאר, זה לא פג. צריך לכוון את כספנו נכון. המשכן עוזר לנו לכוון את הכסף ובעקבותיו את הלב.
אני רוצה להתעכב על זה עוד קצת, כי התורה מתעכבת על זה עוד הרבה. שימו לב לנתון מדהים: בריאת העולם מתוארת בערך בכ-30 פסוקים, ויצירת המשכן בערך בכ-400 פסוקים. זה לא רק הבדל כמותי אלא איכותי. העשייה שלנו יותר חשובה – לכאורה – מהעשייה של אלוקים. את מעשיו הוא מתאר בקיצור, את מעשינו – באריכות ובפירוט. זו הפעם הראשונה שבה התורה עוצרת לתיאור רחב יריעה כזה, וזה בגלל שאנחנו התחלנו לעשות, וזה העיקר. התורה לא עוסקת בבריאת העולם אלא בתיקון העולם, לא בתיאור העולם אלא בתיאור תפקידו של האדם בעולם, ותפקידו הוא לעשות. מעשינו הקטנים הם העיקר כאן, וזה חשוב שאנחנו נדע את זה, וחשוב שנדע שזה חשוב. הנה הדרך בה חנן פורת מתאר זאת:
"הפילוסופיה האריסטוטלית ביקשה 'לבעוט' באלוקים כלפי מעלה ולשלוח אותו אחר כבוד ל'בית הלורדים', לבל יתערב בפועל בנעשה בעולם. כמה יוהרה וכמה חוצפה נדרשות לגישה זו, המתיימרת להגדיר את האלוקים באמות מידה אנושיות ולקבוע בעזות מצח כי אין לגדול ולנשגב שיג ושיח עם הקטן והעלוב, ואין לשלם – השוכן בגובהי מרומים – יכולת לעסוק בפרטים הקטנים" (חנן פורת)
המילים האלה מתארות לא רק את המשכן, אלא כל פעם שבה אנחנו יורדים לפרטי הפרטים של ההלכות בחיינו, וטוענים שדווקא שם נמצאת הקדושה, נמצא האלוקים. הוויתור על כסף והעשייה המדויקת – ממשיכים את מנגנון המשכן בחיינו כיום.
2. שבת – "משכן בזמן"
זו לא איזו דרשה רוחנית, זה מגיע מהפסוקים עצמם. אלפי שנים השבת והמשכן הולכים ביחד. תוך כדי תיאור מלאכת המשכן מוזכרת פעמיים השבת, בדרך שנראית כאילו לא קשורה. אנחנו באמצע המשכן, למה לדבר על שבת? מה הקשר? ובכן, זוהי תזכורת שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת. כלומר, בשבת יש לחדול ממלאכת המשכן, להפסיק אותה, למרות שזו מצווה. וצריך לדעת שמכאן נלמדים כל איסורי השבת. הרי מה נאמר על השבת?
שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'
ומה נאמר על המשכן? במשכן נאמר שוב ושוב: מלאכה, מלאכה, מלאכת המשכן, בסך הכול 39 מלאכות, ל"ט אבות מלאכה ומהם הכול נגזר, למשל:
לזרוע ולגדל צמחים, לחרוש את הקרקע, לקצור, לטחון, ללוש, צבוע, לתפור, לצוד בעלי חיים, לשחוט, לכתוב, למחוק, להדליק אש, לכבות אש ועוד ועוד. מאבות המלאכה אנו לומדים תולדות, וכך מוגדר מהי מלאכה אסורה בשבת. כלומר, כל האופי של השבת, עד היום, מתחיל להתעצב שם. אז אפשר להגיד שהמשכן היה רק משהו זמני, במדבר, אבל אפשר להגיד שהוא העניק לנו ומעניק לנו עד היום את אופי השבת המיוחד.
בכל פעם שאנחנו שובתים אנחנו מפסיקים לבנות משכן במקום, ובונים משכן בזמן. מבחינה פסיכולוגית יש התלהבות גדולה בעם מהבנייה, וזה נעשה בתחושה של מצווה, בתחושה שזה דבר חשוב וקדוש (לפי הפרשנים זה נעשה לפני עגל הזהב או אחרי עגל הזהב, אבל בשני המקרים בתחושת מצווה והתלהבות). ובכל זאת, צריך לעצור. סטופ. קאט. די. אסור שמרוב קדושת המשכן – הם ישכחו את קדושת השבת. זה מנגנון עדין שמלווה אותנו עד היום – אנחנו עושים ופועלים, ומשתדלים ב"ה שהדברים יהיו חיוביים, אבל אסור להפריז בחשיבות העשייה שלנו. כל השבוע אנחנו פועלים במקום, במרחב, כובשים את העולם, בונים, עושים מלאכות, אבל צריך לזכור, וזה הייחוד של היהדות, שמעל קדושת המקום נמצאת קדושת הזמן. הרי בדתות רבות יש "משכן" או "מקדש", מקום קדוש, גשמי, מסוים, אבל שבת מביאה קדושה אחרת שקשה יותר לתפוס – היא חלה בכל מקום, לא צריך להגיע למקום מסוים אלא להרגיש את קדושת השבת בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, להרפות, להפסיק ליצור ולפעול ולהפסיק גם להתנדב ולתת תרומה, כלומר גם את העשייה הכי חיובית וקדושה – לעצור. זה סוד הצמצום, במקום תנופה – מנוחה. במקום כיבוש המרחב – צמצום.
יש הרבה אנשים שעושים בלי סוף לשם שמיים, אבל אפילו את המשכן עצרו. אפילו הם צריכים שבת, גם לחסד יש גבול.
ופה יש נקודה מעניינת למחשבה: הרב אביגדור נבנצל כותב שכידוע, קדושת המקום (קדושת המקדש, ירושלים, ארץ ישראל) – קשורה במעשים שלנו. אנחנו רואים אלפי שנים שהנביאים מזהירים שאם נתנהג לא נכון – לא נהיה פה. ארץ ישראל אמורה להיות מנוף לקיום מצוות, מקום שמלהיב אותנו לכך, לא תחליף לתורה, לא מקום שמשרה תחושה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, לא מקום שבו חושבים שכבר לא צריך את התורה כי הזהות הלאומית לא תלויה בזה, אלא להיפך – מקום שמעודד לחיות לפי התורה. אבל אם אנחנו לא מנצלים נכון את המתנה ושמה ארץ ישראל – אנחנו עפים מפה. שנאת חינם, שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה ועוד ועוד התנהגויות שליליות על האדמה הזו – מסלקות אותנו מפה. כך קרה בעבר, בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני. ותראו מה אומר הרב נבנצל:
"ושאלתי לעצמי: אם כך, הרי שגם הזמנים הקדושים – כמו המקומות הקדושים – צריכים היו להילקח מאיתנו! הרי אם ישראל לא מנצלים אותם למטרתם, גם השבת והחגים היו צריכים להילקח מהם. מדוע לא מצאנו שהנביאים טוענים כך?... הזמנים הקדושים שורים עלינו ממילא". (הרב נבנצל)
בואו נדבר על המשכן שלנו ב-2020. על השבת בימינו. פעם "מדורת השבט" למרבה הצער הייתה הטלוויזיה. תכניות של דודו טופז, רבקה מיכאלי, היו שיא הפריים-טיים בליל שבת, יום שישי בערב. זה כבר לא כך, זה משתנה. אני רוצה לצטט מתוך כתבה בגלובס שדיווחה לפני כמה שנים על הצניחה בצפייה בלילות שבת, על הצופים הנוטשים. הכתב מסביר שם: "יש מגזר אחר שהולך וגדל ומגיע כמעט ל-40% מכלל הפאנל והוא אלה שמגדירים את עצמם 'מסורתיים'. המגזר הגדול והשקוף הזה אומר את דברו ומצטרף לחילונים גמורים, שמעדיפים לשבת בחיק משפחתם ולכבות את מקלט הטלוויזיה". ותראו מה נאמר שם בהמשך: "כבר שנים אני חושבת ואומרת שאת היומן של יום שישי צריך להעביר מיום שישי ולשדר אותו בחמישי", מודה העורכת הבכירה טלי בן-עובדיה.
- אז למה לדעתך מתעקשים על המהדורה הזו כל-כך?
"יש כוח מאוד גדול למסורת. אבל התפיסה שלי אומרת שהמתחרה של מהדורת המגזין הוא לא המתחרה מהערוץ האחר - אלא ארוחת הערב המשפחתית ואולי הגיע הזמן לתת לה את המקום הראוי לה, ואת התוכנית המושקעת לשדר ביום חמישי".
קודם כל, יש כוח למסורתJ ובהמשך מראיינים שם את איילה חסון, המגישה של התכנית "שישי" שדווקא בעד הרעיון: "להגיד שאם זה היה בחמישי לא הייתי מאושרת? זה היה נהדר", היא אומרת בחיוך. בקיצור, גם המגישה רוצה להיות בבית...
הכתבה הזו מדברת על זרמי עומק חשובים, אבל הטלוויזיה ממילא נחלשת, גם בימות החול. הסלולרי לא. לא מזמן שלח לי אבי רוזנבלום מודעה שהוא עשה. פעם הייתה מודעה של ארגון "חסדי נעמי": "אימא, הבטחת לנו עוף לשבת". אז הוא עשה סיסמה חדשה: "אימא, הבטחת לנו OFF בשבת". כלומר, הילדים מתחננים לאימא שלא תהיה בסלולרי כל הזמן. הכוח של השבת מתגלה פה במלוא עוצמתו. תנופת העשייה, תנופת הגלישה, תנופת העלאת התמונות והסטטוסים – חייבת להיעצר. רק פיקוח נפש דוחה שבת, ולמרות שזה מבלבל, זה לא פיקוח נפש לבדוק לייקים.
נדמה לי שהיום השאלה היא כבר לא "כמה זמן ביום אתם גולשים" אלא "כמה זמן ביום אתם חושבים על המכשיר". כלומר, גם כשאתם לא איתו ייתכן שאתם חושבים עליו. אם אתה שם אותו בצד אבל חושב עליו – אתה עדיין מחובר בראש. לשים את המכשיר בצד לשעה ביום שני בערב – זה לא תמיד עובד, זה קשה, זה מורכב. בשבת, ל-25 שעות – זה נפלא. דווקא בגלל הכפייה, הכפייה העדינה, הקו האדום, האיסור, אתה מתנתק לגמרי, גם בפועל אבל גם במחשבה. זו פשוט לא אופציה, ואז נפתח מרחב של חירות, אז מוקם משכן בזמן. השבת היא משכן שאנחנו נכנסים אליו פעם בשבוע.
3. הבית – "משכן לשכינה"
שוב, החיבור בין המשכן לבין הבית אינו רעיון חדשני, ניו אייג'י. הוא נמצא בבסיס של הדברים. הרמב"ן כותב בהקדמתו לספר שמות שמאות שנים לפני שבני ישראל בנו את המשכן במדבר, כבר היה משכן בעולם. היכן? באוהל האבות והאימהות. הרמב"ן מספר שספר שמות קרוי "ספר הגאולה" לא בגלל יציאת ישראל ממצרים, אלא כי השכינה שורה במשכן, וזוהי הגאולה, כשיש שכינה. הוא כותב ככה: "עשו המשכן, ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם". כלומר, ענן ה' היה קשור תדיר על האוהל של האבות והאימהות, היה שם משכן לשכינה, והמשכן במדבר הוא שחזור של השכינה שהייתה אז. שוב, לא שהבית שלנו הוא כמו המשכן. המשכן הוא כמו הבית של האבות והאימהות! לא שהבית הוא חיקוי למשכן, אלא שהמשכן הוא חיקוי לבית, לבית שכבר היה ושאנחנו שואפים להקים.
ה"נתיבות שלום" כותב כך על נקודת הבית כמשכן:
"מה שאומר דוד המלך 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי' – איך אפשר כל ימי חייך? ימים ולילות תשב בבית השם? לא תאכל, לא תשתה, לא תדבר עם בני המשפחה והחברים? הכוונה היא ש'בית השם' יהיה הבית שלך. אתה לומד, מפרנס, מגדל ילדים – ואתה מתפלל ששם תרגיש שכינה כל ימיך" ("נתיבות שלום")
את כל ההליכה במדבר מלווים דימויי חתונה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", אבל גם במשכן עצמו יש המון דימויים של בית, של הורות, של משפחה:
הרי לכאורה התורה נותנת הוראות "טכניות" על הקמת המשכן, אבל פתאום, באמצע התיאור, מסופר לנו שהיריעות של המשכן מחוברות "אישה אל אחותה". מה הקשר בין יריעות לבין אחיות? למה להשתמש בדימוי של אחווה, של משפחה? ואז רש"י מתאר את הבד במשכן כ"דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה". ממתי הוראות בנייה מזכירות נו הינומה של כלה? גם כאשר מתוארים ה"כרובים" (הפסלים שמעל הארון) רש"י כותב ש"דמות פרצוף תינוק היה להם". כלומר, המקום הכל-כך פנימי וקדוש הזה – הוא מקום עם דמות של תינוק, של קשר בין הורים לבין ילד. כדי להסביר לנו מהי קדושת המשכן – התורה משתמשת בדימויים החזקים ביותר שיש: של אנושיות, של משפחה, של זהות.
דיברנו קודם על כך שהשבת היא המשכן מפני השעבוד לטכנולוגיה. גם הבית אמור להיות מקום כזה, אבל זה יותר קשה כי הכללים אינם ברורים. יש היום טשטוש של ההבדל בין הפרטי לבין הציבורי, בין הבית לבין החוץ. אין גבולות. יש פה שאלה של האם יש בכלל לגיטימציה לבית, למשפחה, או שהכול-הכול עיסה אחת אוניברסלית בלי זהות וייחודיות. כולנו רואים הורים שמצלמים את הילדים יותר מדיי וגם משתפים את זה יותר מדיי. לתופעה הזאת יש שם — Sharenting, כלומר Sharing+Parentingופורסמה על כך כתבה מרתקת לאחרונה בכלכליסט: לפי ,The parent zone ארגון בריטי שמספיק מידע ותמיכה בנוגע להיבטים דיגיטליים בחיי משפחות, ההורה הממוצע מפרסם כמעט אלף תמונות של הילד שלו עד יום הולדתו החמישי, יותר ממחציתן בפייסבוק. לפי מחקר לאומי על בריאות ילדים שנעשה באוניברסיטת מישיגן, 75% מההורים מגזימים בשיתוף מידע על הילדים שלהם — מפרסמים מידע פרטי, שמאפשר לזהות את המיקום של הילד, או מעלים תמונות לא ראויות. לפי מחקר של חברת אבטחת המידע AVG ל־92% מבני השנתיים בארצות הברית יש נוכחות אונליין, שליש מהם הופיעו במדיה החברתית כתינוקות שרק נולדו, ולרבע הייתה אישיות דיגיטלית עוד כעוברים.
כלומר: ביתו של אדם הוא כבר לא מבצרו – הוא סט הצילומים שלו. המשפחתיות עוברת שינוי. אם פעם חיינו בשבטים, קהילות, חמולות, ואחר כך עברנו למשפחה מצומצמת ולא מורחבת שגרה לבד, עכשיו יש שינוי נוסף – המשפחה האינטימית חשופה לעולם כולו. יש לזה השלכות פסיכולוגיות (יותר עצבות, יותר לחץ), לא בטוח שמה שאנחנו משתפים הוא האמת (לאנשים יש "זהות וירטואלית" שלא קשורה אליהם בכלל) ולעתים שיתוף יתר לא מעיד על קשר אלא להיפך (גם בזוגיות וגם בהורות, העלאת המון תמונות יחד דווקא מעידה על חשש ולא על ביטחון בקשר).
משרד החינוך יצא לאחרונה בקמפיין תחת הכותרת: "הרשת היא לא האלבום הפרטי שלנו", אבל השאלה היא אם אנשים לא מגיבים: "מה זה אלבום פרטי?".
ואם נחזור למשכן, לבית שלנו – זה חלק מהמאבק שלנו היום, חלק ממלחמת התרבות. בכנס של שליחות חב"ד שמעתי מהן שוב ושוב שהן לא מתווכחות ולא מדברות אידיאולוגיה, רק מזמינות הביתה. הכניסה לבית שלהן – בית חסידי, עם שולחן שבת, ילדים, ספרי קודש, נרות שבת – מקרב לבבות יותר ממאמרים או הרצאות פילוסופיות.
4. המשכן – לבו של האדם
נמשיך. זה הפירוש הרביעי והאחרון להפעם, ולפיו – המשכן הוא בתוכנו. ושוב זה לא מדרש, אלה הפסוקים עצמם:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.
וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.
וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.
שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.
אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.
שימו לב לפסוק האחרון כאן. ועשו לי מקדש – אבל איפה אני אשכון? לא בתוכו, בתוכם.
אור החיים: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו, שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל".
המלבי"ם: "ציווה כי כל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו".
בעל ה"צידה לדרך": "אין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל".
"נתיבות שלום": "וזה תכלית הבריאה שכל יהודי יהיה בעצמו בית מקדש, שתהיה השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד".
"מי השילוח": "שציווה השם יתברך שכל אחד יפריש לעצמו שעה מובדלת לה' בכל יום ולהתבודד בעבודת השם יתברך".
רבי נחמן מברסלב: "היינו בנקודות טובות שאני מוצא בעצמי, שהם בחינת מלאכת המשכן... המשכן נבנה מכל הטוב שנתברר מכל אחד מישראל, שזהו בחינת זהב וכסף ונחושת, שהביא כל אחד ואחד כפי הנקודה טובה שלו".
כל אחד כותב זאת אחרת, אבל הכיוון דומה. בעצם זה אומר שכאשר אנחנו מסתכלים על רחוב הומה אדם, בעצם יש שם מולנו מאות "משכנים". זה מסמן לכולנו את האתגר: זה הקרב על המשכן שבתוכנו, הקרב על האנושיות, על צלם אלוקים.
טוב, אני מתלבטת אם לעצור כאן, כי אני רוצה להבהיר – יש עוד פירושים רבים ל"משכן". למשל: רבי נחמן כותב שמשא ומתן באמונה זה הקמת משכן (שוב, תיקון של היחס לכסף), שצדיקי האמת הם משכן (הצדיק הוא המשכן שאצלו יש להסתופף), וכמובן ישיבות ובתי מדרש ובתי כנסת (הרב נריה כותב על כך נפלא, על כך שמשכן של תורה ותפילה הוא המשכן בימינו). אבל אנחנו מסתפקים הפעם בארבעה פירושים – היחס לעשייה ובפרט לכסף (האם אני נותן מעצמי, נותן משלי?), השבת (להקים משכן בזמן), הבית (להקים משכן פרטי) והלב (עבודה על המידות, האישיות, הנפש).
ה"נתיבות שלום" משלב כותב על כך שאפשר לשלב כמה מהם ביחד: אפשר לקרוא את פרשיות המשכן בשבת, בבית, ולהכניס את זה ללב ולנשמה.
שימו לב שאלה דברים שמגיעים ממילא, לכאורה לא צריך להשקיע – יש לנו כסף ב"ה, הרבה או מעט אבל יש משהו. השבת באה לעולם ויורדת עליו בכל שבוע, לא משנה מה נעשה. לכולנו יש בית ברוך השם ואנחנו לא הומלסים, ולכולנו יש לב, נבראנו עם נשמה. אבל לפי מה שראינו – צריך עשייה. צריך לעשות, לבנות, להשקיע – וזוהי מלאכת המשכן שלנו.
בשבוע הבא – שיעור בארץ ישראל, בעזרת השם. יום הבחירות, 1 בצהריים, בית ספר אמי"ת כפר גנים, פתח תקווה. להתראות.
