האומץ ללכת בתלם – השיעור השבועי – פרשת תולדות תש"פ

להורדת קובץ שמע לחצו כאן
ברוכים הבאים. פרשת השבוע היא "פרשת תולדות". יש בה 106 פסוקים, היא מספרת על יצחק, רבקה, יעקב ועשיו, אבל יש בה אפס מצוות עשה ואפס מצוות לא תעשה. עם זאת, היא מלמדת אותנו עקרונות יסודיים מאוד. קוראים לפרשה "אלה תולדות יצחק" וזה מה שנעשה – נלמד את תולדותיו של יצחק. נתחיל:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

רגע, הפרשה מתחילה במילים "אלה תולדות יצחק", כאילו תולדותיו מתחילים פה, בגיל ארבעים, בחתונה, בהורות. אבל מה קורה פה, הרי היו לו תולדות קודם לכן. הרי הוא כבר אחרי עקידת יצחק, אירוע כל כך דרמטי, הוא אחרי ילדות לצד ישמעאל, אחרי פטירת הוריו, שרה ואברהם, אחרי כל מה שהוא עבר כל השנים. ובכל זאת – מעכשיו מתחילות תולדותיו. הרבי מלובביץ' אומר על כך דבר מדהים: "ללמדך, שתכלית הכוונה אינה מסירת נפש (העקדה) אלא בירור העולם". העיקר אינו רגע השיא של עקידת יצחק אלא החיים היומיומיים, הקשר עם העולם הזה. מה יותר דרמטי: עקידת יצחק, או לצאת לדייט כדי למצוא את היצחק או הרבקה שלנו? עקידת יצחק, או להכין בקבוק בלילה לילד, אחרי שהדייט הצליח וב"ה נולדו לכם ילדים? (: אומר פה הרבי מלובביץ': בירור העולם, זה יותר מעקידת יצחק, זו התכלית ואלה הם ה"תולדות" שלנו. האם מישהו קם בתחושה כזו להכין בקבוק בלילה לתינוק?

נמשיך, אל פסוקי יסודי מאוד:

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

רש"י: ויעתר – הרבה והפציר בתפילה.

לנוכח אשתו – זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת.

ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, לפיכך 'לו' ולא 'לה'.

על פניו, זוהי קביעה שהיא לכאורה מעליבה – למה צדיק בן צדיק נחשב יותר מצדיק בן רשע? הרי רבקה היא חוזרת בתשובה, חז"ל מכנים אותה "שושנה בין החוחים". היא גדלה בין אנשים רשעים ומשנה את עצמה, עובדת על עצמה, למה להפלות אותה? למה צדיק בן צדיק יותר "שווה" מצדיק בן רשע? נענה על השאלה הזו בהמשך. כדי לענות עליה, בואו נגדיר קודם מהו צדיק בן צדיק. לאורך הפרשה אנחנו מקבלים תשובה לשאלה הזו, ננסה לבדוק מה שיצחק עושה במהלך הפרשה. אנחנו קוראים את "תולדות יצחק" עם תחושת דה ז'ה וו כלשהי, וזה לא סתם. בואו נחלק את תולדותיו של אותו "צדיק בן צדיק":

1. "אשר היה בימי אברהם"

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם, וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶּלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה.

זה נשמע לנו מאוד מוכר. שוב רעב, שוב אבימלך, שוב נדודים. התורה אפילו אומרת: אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. הכל נראה כמו העתק-הדבק. ואם זה לא מספיק, שימו לב לבשורה המצמצמת, המגבילה, הבאה:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

רש"י: שאתה עולה תמימה – ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ.

גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ.

וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

זו התגלות של אלוקים ליצחק, אבל המילה "אברהם" חוזרת פה שלוש פעמים. אברהם אבינו, שעבורו הוא "אבא אברהם" נפטר, אבל הוא נוכח, מהדהד, מחייב. כאילו הכול בזכותו, כאילו המשך שלו.

אברהם מזוהה עם מידת החסד, כידוע, ויצחק מזוהה עם מידת הגבורה, כלומר האיפוק, הפסיביות, ההמשכיות.

אלוקים אומר לו כאן: כדי להמשיך את אבא שלך – אל תצא מארץ ישראל. הוא לא יוצא מארץ ישראל, לא כדי לחפש כלה (מוצאים לו, מביאים לו) ולא כשיש רעב. לא בשביל הטוב (חתונה) ולא בגלל הרע (רעב). הוא לא נע ונד כמו אברהם, אלא מבסס את אחיזתנו בארץ ישראל. הפסוק הבא הוא:

וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר.

אבן עזרא: עשה כאשר ציווהו השם.

כמה פשוט, כמה לא "נוצץ". הוא עושה מה שנאמר לו לעשות. ככל שאנחנו מתקדמים בקריאה, אנחנו מתחילים לתהות האם "אלה תולדות יצחק" הן לא בעצם "אלה תולדות אברהם". זוכרים איך הסתיימה הפרשה הקודמת? בואו נקרא שוב:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. 

והנה, זה ממשיך גם בפרשה שלנו:

וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.

המילים "אחותי את" כבר נאמרו. הפרשה ממשיכה, וליצחק יש אתגר. אבל זה לא אתגר חדש. כבר נתקלנו בו. בהמשך הפרשה אבימלך מברך אותו ובא לכרות איתו ברית שלום, מתוך כבוד והערכה. נמשיך אל המאפיין הבא.

2. לחפור את אותן בארות

יצחק אבינו מצליח, כתוב שהיבול שלו הוא "מאה שערים", ואז מסופר:

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר.

איזה פסוק מייאש. העבדים של אבא שלו כבר התאמצו וחפרו ומצאו מים, והם סותמים את הבורות. כדאי להתעכב על כך כי זו טקטיקה של אויבינו עד היום.

רבי דוד קימחי, המכונה הרד"ק, כותב על כך: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה".

הרב שמשון רפאל הירש כותב: "סתמו את הבארות מתוך שמחה לאיד גרידא".

והפרשן רבי עובדיה ספורנו מנמק: "סתמו הבארות בשנאת קנאתם".

שנאה, קנאה, שמחה לאיד. יש פה איזה חוסר רצון להתחלק במרחב. זו ראייה צרה שמחריבה את מה שמישהו אחר עבד עליו. נשמע מוכר? עד היום לצערנו חלק מאויבינו פועלים כך. שולחים בלוני תבערה, עפיפונים, אש, טילים, העיקר להרוס ולא לבנות.

אגב בחסידות אומרים: מה פירוש המילה "סתמום"? מלשון סתם, בעברית. סתמיות. כאילו הכול סתם, הכול שטוח, אין עומק. כוחו של הסתם הוא עצום בימינו – לסתום את בארות החיים העמוקות ולהגיד שהכול שום דבר, סתמי, למלא בעפר. אבל אחרי הפסוק המייאש הזה, מגיע הפסוק הבא, אחד המרגשים בתורה לדעתי:

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹות אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.

ומיד אחר כך כתוב: וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים.

יש לי שאלה קשה: מי רוצה לחפור את הבארות שאבא שלו כבר חפר? מי רוצה להוציא חול ועפר ואבנים שאבא שלו כבר הוציא? ואם כבר התאמצנו ועשינו זאת, מי רוצה לקרוא להן בדיוק באותם שמות? ובכן, יצחק רוצה. היום הביטוי "חופר" הוא עם משמעות של מנדנד, מציק, אבל יצחק הוא ה-חופר. זו עבודתו: חפירות. זה מה שהוא מלמד אותנו, מלאכת חייו לא לחדש, לא זז לרוחב ולא יוצא מארץ ישראל, אלא נשאר באותו מקום וחופר לעומק, שם הוא מגלה שורשים ומשמעות. לא תזזיתיות אלא העמקה. ומה אתה מגלה כשאתה חופר וחופר וחופר? כשאתה לא מחדש שמות? כשאתה לא כמו אברהם ויעקב שנדדו פנימה והחוצה מארץ ישראל? אתה מגלה את עצמך. את יצחק. שימו לב למדרש הבא:

"בוא וראה: אדם קונה לו בית וקורא לו שם, כאשר עומד בנו ומחדש ומשפץ מעט את הבית – הוא כבר קורא לו שם אחר. אבל יצחק אבינו אינו כן, אלא כל הבארות שחפר אברהם אבינו וקרא להן שם, אף על פי שעמדו פלשתים וסתמום, ויצחק חזר וחפרן שוב, לא חידש להן שם חדש, אלא קרא להן באותן שמות שקרא להן אביו. ולמה? מפני ענוותנותו, ומפני שנהג כבוד באביו. ומהו השכר שנטל על כך? שכל האבות, השתנו שמותם: אברהם – מתחילה נקרא "אברם" ולבסוף "אברהם", יעקב – מתחילה שמו "יעקב" ולבסוף נקרא "ישראל". אבל יצחק – מתחילה, עוד לפני שנולד, קרא לו הקב"ה "יצחק", ולא השתנה שמו לדורות!" (מדרש הגדול)

יש עוד יתרון בהתמדה הזו, בחפירת הבארות: יצחק משיב לארץ את כבודה האבוד – בגן עדן היא נתקללה, קין רצח בשדה ודם נספג באדמה, והוא הפך נע ונד על פני האדמה, ואז נח שתל כרם ושתה יין והשתכר, ועכשיו יצחק מסלק את הקללה ומפגין הרבה מסירות ואהבה והתמדה כלפי אדמת ארץ ישראל.

אגב, השמות שהוא נותן אינם שמות טכניים. הרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג בספרו "הכתב והקבלה" כותב שאלה היו שמות קדושים, שאברהם נתן, עם מסר. שמות של אמונה, של מונותאיזם, של תפילה:

"לפי שהייתה מידתו של אברהם ללמד לרבים דעת את ה' ולהורות להם שאין ממשות באלילים, המציא תחבולה נפלאה להכניס על ידה את המוטעים אל תחת כנפי השכינה… קרא שם הבאר בשם אשר יורה על אמיתת מציאת ה', ובזה הרגיל בפי הבריות הבאים לשוב מים מבארו, באומרם: נלכה נא לשאוב מים מבאר ה' אל עולם".

יש פה עולם של פרסום, שיווק ומיתוג – קדושים. הוא מצליח להכניס את זה לשפה בלי שישימו לב. שמות הבארות הם: ה' יראה, ה' נסי, באר לחי רואי.

ממשיך הרב מקלנבורג ומסביר מה גדולתו של יצחק: "ובהתבטל הבאר – נתבטל שמה. ובא הכתוב להודיע כי יצחק אחז במעשי אברהם והתאמץ לחפור אותן הבארות ולהחזיר שמותן, כדי להחזיר עטרת אמונה אמיתית למקומה" (הכתב והקבלה)

הוא שב ומחנך אנשים, מחזיר אותם שוב בתשובה. פרשנינו אגב מקבילים בין הבארות לבין בתי המקדש שחרבו וזה שייבנה.

אגב, אחד הדברים המוזרים בארה"ב הוא שאין פה משמעות לשמות הרחובות, או שאולי לרוב אני פשוט לא מבינה אותם. שמות של מספרים, שמות טכניים, הילדים לא מבינים למה אין רחוב הרב קוק, שדרות ירושלים, לאחרונה מצאנו רחוב עם משמעות – רחוב צ'רץ'…

אבל חפירת בארות היא אפילו יותר משמעותית. כך מסביר הרבי מלובביץ'. השבוע נערך כינוס השלוחים. היה מרגש מאוד לראות את צילום התמונה הקבוצתית בברוקלין, את הרגע בו אלפי שליחים נכנסים לפריים אחד, זה תמיד נותן לי פרופורציות על הפוליטיקה ועל שאר החדשות. אז הנה תפיסת העולם של יצחק, ובעצם של הרבי מלובביץ'. כך הסביר בכנס השליחים הנער שלום הורוביץ, הבן של השליח הרבי איצי הורוביץ. לאבא יש ALS, ניוון שרירים, והוא כתב בעזרת העפעפיים את דבר התורה שהבן שלו הקריא:

"כך כתב אבא שלי: בפרשת השבוע, פרשת תולדות, מסופר איך יצחק אבינו חופר בארות. הרבי מסביר שחפירת בארות היא מלאכה חשובה מאוד, היא השליחות שלנו: להסיר את העפר והלכלוך ולהגיע לעומק, אל המים המתוקים שמסתתרים. הוא אמר שזוהי המשימה שלנו ביחס לכל יהודי – לחפור היטב, לא להתרשם מהשכבה החיצונית, ולמצוא את הניצוץ האלוקי שבו. זה נכון לגבי כל אדם, אבל נכון גם לגבי כל סיטואציה: צריך לחפור ולמצוא בתוך הקושי והאתגר את המשמעות. בחודשים האחרונים למדתי שאין מי שלא מתמודד. ההתמודדות שלי פשוט גלויה וחשופה, אבל כולנו מתמודדים. המשימה היא לחפור בארות, לגלות שמדובר במסר מה', שדורש מאיתנו להתרומם לגבהים שלא הכרנו, ולהעלות איתנו את הסובבים. אין לנו מושג איזה אוצרות מסתתרים בפנים".

הרבי הוא אחד מחופרי הבארות הגדולים של דורנו, שהיטיב למצוא בכל אחד את הנקודה הפנימית הטובה, ולא להתייאש. לראות בכל אחד את מלוא הפוטנציאל, רק צריך לחפור ולהתאמץ ולהגיע אליו.

הנה סיפור מקסים על כך ששמעתי מהרב משה קוטלרסקי, מראשי חב"ד היום, שאומר כך:

באחת מנסיעותיי בניו אורלינס קיבלתי שיחת טלפון מהרב חדקוב שהנחה אותי לחזור לניו יורק מיידית. לקחתי את הטיסה הבאה לניו יורק ונאמר לי לנסוע, אם אפשר עוד באותו יום ואם לא אז למחרת, לאיי קורסאו. מדובר על קבוצת איים בדרום הים הקריבי, לחופי ונצואלה, קטנטנים ממש. נחתנו שם, ביקשנו מנהג מונית לקחת אותנו לבית הכנסת, ושם ראינו יהודי. נעים מאוד, חיים גרוסמן שמו. הוא ניגש אליי ואמר: זה נס שאתה פה, המדינה הזאת קתולית ומערכת החינוך היא קתולית אבל בכל השנים כשתלמידים קתולים הלכו להתפלל התלמידים היהודים היו הולכים לשחק כדורגל. לאחרונה המנהל החליט שזה לא טוב למשמעת של בית הספר שהתלמידים היהודים משחקים כדורגל. בארבעה במרץ ביום שבית הספר התחיל התלמידים היהודים הוכרחו ללכת לתפילות. הבן שלי סירב ללכת ואחרי איומים הוא סולק מבית הספר. אני לא יודע מה לעשות איתו. כשהגענו לאי הזה בשנות הארבעים סבתא שלי צלצלה אלי ואמרה לי: חיימי יש 2 דברים שאני יכולה להגיד לך: אחד, תבטיח לי להתחתן עם יהודיה. הייתי ילד קטן ולא ידעתי מה זה להתחתן ומה זה יהודייה. והדבר השני שהיא אמרה לי: אם אי פעם תהיה לך בעיה בחיים תפנה לרבי מלובביץ' והוא יעזור לך. אתמול בלילה לא ידעתי מה לעשות עם הילד שלי והיה לי חלום, ובחלום שלי סבתא שלי באה אלי ואמרה לי: חיים, למה אתה מוטרד? אמרתי לך שאם יש לך בעיה לך לרבי מלובביץ'. והנה פתאום אתה פה. פגשתי את הבן שלו, אלי גרוסמן, הוא הגיע באותו קיץ לקייטנה יהודית בניו יורק ואחר כך החל ללמוד בתיכון-ישיבה. האבא התרגש מאוד. הוא ביקש לשלוח דרכי מכתב לרבי וכתב לי שם: בבקשה תגיד לרבי שהוא נגע בלב של יהודי קטן שחי באי קטן. הרבי ענה לו במכתב חשוב מאוד. הוא כתב כך: "שמחתי לקבל את המכתב, אני חייב בכל אופן להעיר לך כשאתה מתייחס לעצמך כיהודי קטן. אין דבר כזה יהודי קטן. לכל אחד יש נפש אלוקית, גבר ואישה, יש להם חלק אלוק ממש, כמו שמוסבר בספר התניא. יהודי אף פעם לא צריך להמעיט בערך עצמו ולכתוב על עצמו כפי שכתבת במכתבך".

והרב קוטלרסקי סיים ואמר: זו המתנה הגדולה שהרבי נתן לנו, להעריך את עצמנו ולהעריך כל אחד ואחת שמסביב להעריך את הניצוץ האלוקי שקיים בתוך כל אחד מאיתנו. אין דבר כזה אדם קטן, צריך להתייחס לכל יהודי כמו שהרבי היה מתייחס אליו.

התכונה הזו אפילו מובילה את יצחק לבחור בבנו עשיו. כך מסביר ה"אור החיים" הקדוש, רבי חיים בן עטר. לא היו לו ילדים משלו, אבל כך הוא פירש את היחס של יצחק לילדיו, כחופר בארות, שמחפש תמיד את הטוב:

"וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב, ואפשר שהיה מועיל".

שימו לב לשלוש המילים האחרונות – "ואפשר שהיה מועיל". זה משאיר שאלה פתוחה, האם אפשר היה להחזיר אותו למוטב?

לאהוב את ילדינו גם כשהם מאכזבים נראה לכם מוזר? ובכן, כך בדיוק גם ה' אוהב אותנו. אומר הרבי – למה יצחק אוהב את עשיו? תחזרו אחורה, כי הוא חופר בארות, הוא יסיר את העפר והלכלוך וימצא מים, גם אצל עשיו.

3. תפילה

אלה לא כל תולדותיו של יצחק. מה עוד הוא עושה בפרשה? מה תולדותיו? תפילה.

כמה זמן הוא התפלל? יום? יומיים? בכוונה מפורט וכתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" ואז "ויצחק בן שישים שנה בלדת אותם". עשרים שנות תפילה. הוא לא מהפכן בחוץ, הוא מהפכן בפנים: "תפילתם של צדיקים עושה מהפכה גדולה" (הרב קוק). חנן פורת מסביר: יצחק אבינו השקט והפסיבי לכאורה הינו לאמיתו של דבר מהפכן גדול, ותפילתו הייתה מהפכה שקטה, הנמשכת והולכת, במסירות ובהתמדה, עשרים שנה עד שהיא נושאת פרי בטן: "ותהר רבקה אשתו". שוב, אין פה דרמות חיצוניות, אבל אם קוראים היטב – הפסוקים מספרים סיפור על 20 שנים של התמדה: הוא לא זז מארץ ישראל ,לא זז מהבארות, לא זז מהתפילה.

יותר מכך, חז"ל אפילו אומרים שהקב"ה "מתאווה לתפילתם של צדיקים". כל האימהות היו עקרות – שרה, רבקה, רחל ולאה. כולן התפללו לילדים, כולן ציפו. התפילה הייתה מאפיין עיקרי מאוד של אבותינו ואימותינו, כל אחד מהאבות תיקן תפילה, ואצל יצחק, כאמור, תפילה של 20 שנה.

אז יש לנו פה לפחות 3 מאפיינים של אותו "צדיק בן צדיק" – אותם אתגרים של אברהם, חפירת בארות לעומק במקום התפשטות לרוחב (לא לכבוש את העולם, לכבוש את עצמך), וגם תפילה לאורך שנים ארוכות. זה לא קל בכלל. ראיתי שיחה שהרב עדין שטיינזלץ נתן לבני נוער, וכך אמר: הבעיה של כל מי שגדל בבית יהודי דתי – היא השגרה. מי שחופר בארות לראשונה חי בעולם אחר, בהתעוררות, בתנופה, אבל ליצחק ולאנשים כמוהו זה קשה. רק תחשבו על זה פיזית – כבר חפרו פה, רואים את הסימנים, למה לחפור שוב? זה כמו קובץ שנמחק וצריך לכתוב שוב, זה מבאס, איפה ההתחדשות? איפה החיות? כל ההתחלות קשות אבל גם כל ההמשכים קשים. במובן הזה, לא רק אברהם יוצר את יצחק אלא גם יצחק יוצר את אברהם. הוא נותן לו תוקף וקיום מתמיד. בלי יצחק, מה היה אברהם? אפיזודה של אמונה? היכולת ליצור המשך לא רק חשובה לעתיד אלא משנה את משמעות העבר, כאן ייקבע האם גם אברהם הצליח בדיעבד.

זוהי עבודתו הלא-פשוטה של הדתי מבית, בניגוד לחוזר בתשובה. וזה עוזר לנו לענות על השאלה שבה פתחנו – למה תפילת צדיק בן צדיק נחשבת יותר מתפילת צדיק בן רשע? הנה ניסוח נפלא של הדברים:

כותב הרב שמחה זיסל זיו, בספר "חכמה ומוסר", על השאלה למה התפילה של יצחק התקבלה ולא תפילת יצחק: "מעולם לא הבנתי, הלא הדעת נוטה להיפוך, כי זה קשה יותר… אבל העניין נפלא הוא מאד, כמה גדול הוא… כי אברהם מצא עולם מוטעה עובדי פסל, והבין כי טועים המה, והתחיל לחפש האמת, והעמיק הרבה ומצא. אבל יצחק אבינו ע"ה צדיק בן צדיק, וכבר הייתה לו דרך סלולה מאברהם אבינו ע"ה, והייתה לו זאת עתיקה, ועם כל זה העמיק בה כמו בחדשה, וכל כך נתייגע באמונה כמו איש שאחרי שדרך טעות לו מוכרח לחפש דרך האמת, והוא לא היה צריך לזה, כי מצא דרך אביו, אבל רצה לייסד אצלו יסודות הדת כמו איש חדש שמוצא מעצמו, כי אז מתקיים יותר, וגם הדעת מתרחבת יותר, וברצונו להיות מאושר יותר. וממילא הייתה לו מדרגה מה שאברהם אבינו ע"ה לא היה יכול זאת, מטעם כי הוא חידש הדרך, ולא היה יכול לעשות מעתיק חדש".

להפוך את הישן לחדש – המשימה של כל דתי מבית. לקחת את המורשת ולהפוך אותה לרלבנטית לך.

היוצר הישראלי יוחאי בן אבי כתב על כך שיר, ששמו "דתי מלידה". הוא נוגע כאן בנקודה נכונה – אנחנו מעריכים חוזרים בתשובה, "אברהם אבינו" ולא מעריכים דתיים מבית, "יצחק אבינו", צדיק בן צדיק. וכך הוא שר:

אני דתי מלידה. מה, זה רע? לא טעמתי חזיר, לא למדתי כפירה, מעולם לא כִּתַּתִּי רגלי בין כתות, מימי לא חיפשתי עצמי בין דתות. לא, לא התעוררתי אחרי הצבא, אין לי הילה של חוזר בתשובה, דתי מלידה, ואני מאושר! שמעוני אחי, הנה אני שר! מתפלל במניין באופן קבוע, מתחת בגדיי לא תמצא קעקוע, אין לי סיפור לספר לעולם, אני סתם איש פשוט, ממש כמו כולם. סוד קטן אגלה אם תסכימו לשמוע, גם דתי מלידה יודע לדמוע, גם הוא נופל וקשה לו לקום. גם בעיניו העולם לעיתים קצת עקום. לריבונו של עולם אני די מוכר, לעיתים מתבלבל, ומרגיש מנוכר, מתרחק מתקרב, הולך ובא, גם דתי מלידה… וגם בעל תשובה.

חשבתי לסיים פה, אבל אז ניר מנוסי שלח לי פרק מתוך ספרו החדש "מי זאת עולה". ספר על נשים בתנ"ך לאור החסידות, שיעזור לנו לאזן את התמונה. אין פה מציאות בה יצחק נגד רבקה, וצריך להכריע איזו תפילה יותר חשובה. יש פה השלמה. יצחק מתפלל, ורבקה מתפללת, ורש"י הרי כותב "זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת". יש פה רמז לשתי זוויות מבט, שתי השקפות. צריך את שתיהן כדי שהתפילה תהיה שלמה. ואכן, בספרי חסידות מסופר שצריך את שני סוגי התפילות, את השלמות הזו. גרסה אחת לפירוש זה מובאת בשם האדמו"ר הראשון של אמשינוב, רבי יעקב דוד קאליש, בספר 'שיח שרפי קודש'. הרבי מאמשינוב מסביר שכל אחד מבני הזוג התפלל שתפילתו תיענה בזכות בן זוגו: "רבקה הצדקת הייתה מתפללת שתֵענה בזכות יצחק, ויצחק מתפלל שיֵענה בזכות רבקה הצדקת".

ואכן בשבת, בתפילת שחרית, אנחנו מונים 4 סוגים של תפילות, והשמות של שניהם רמוזים שם:

בפי ישרים תתרומם

ובשפתי צדיקים תתברך

ובלשון חסידים תתקדש

ובקרב קדושים תתהלל

והנה, ראשי התיבות של האישים המתפללים (ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים) יוצרים את המילה יצחק, בעוד ראשי התיבות של שורשי לשונות התפילה (רמם, ברך, קדש, הלל) יוצרים את המילה רבקה. התמונה העולה מכך היא שהתפילה השלמה בוקעת מפיהם של יצחק ורבקה במשותף.

אני לא אובייקטיבית (אני חוזרת בתשובה שנשואה לדתי מבית…) אבל אני חושבת שצריך חיבור בין המגזרים האלה, שיכולים להעשיר ולתרום ולהשלים.

תודה רבה לכם. להתראות בשבוע הבא.

כיצד ברצונך לשתף?

סיון רהב-מאיר

סיון רהב מאיר היא אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אימא לחמישה, ירושלמית. עובדת בחברת החדשות, ידיעות אחרונות וגלי צה"ל, ומעבירה מדי שבוע שיעורים על פרשת השבוע.
האתר עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך חווייה טובה יותר.